סיפור ילדותו של יוני רבר (45) דרמטי ורווי משברים, בדיוק מהסוג שהייתם מצפים למצוא בספר של צ'ארלס דיקנס. בגיל 12 חלתה אימו בסרטן. שנתיים לאחר מכן התגלה בראשו גידול שפיר, שבניתוח להסרתו נפגע עצב הראייה שלו והוא יצא ממנו לחושך מוחלט. שלושה חודשים לאחר מכן נפטרה האם.
מבן זקונים שובב ומפונק, שאהב לשחק ולנגן על אורגן, הפך רבר באחת ליתום מאם ועיוור. הטרגדיה הכפולה גרמה לאביו לשלוח אותו לגור בפנימייה דתית לעיוורים בירושלים, "שם המנהל היה שופך עלי מים קרים כדי שאקום להתפלל בבוקר".
רבר שנא את שיגרת התפילות ומצא נחמה בלימודי מוזיקה ונגינה. מה שהחל כתחביב ומקום מפלט, התגלה ככישרון גדול, אבל בתחום שהוא קשה ותחרותי גם לאנשים רואים. רבר לא ויתר, למד בבית הספר למוסיקה "רימון" ואף התקבל לתכנית הלימודים היוקרתית של בית הספר "ברקלי" בבוסטון, אותה סיים בהצטיינות. "לכל אחד קשה לסיים את הלימודים בזמן קצר כל כך ובכאלה ציונים טובים", אמר עליו המנהל בטקס הסיום בו נכח גם הזמר דיוויד בואי, "לא כל שכן אדם עיוור".
כיום הוא מתגורר בערד ומלמד נגינה בסטודיו בבאר שבע. הוא נשוי לפטריסיה (56), זמרת ומורה לפיתוח קול והשניים מלמדים מוזיקה בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע ומופיעים יחד בהרכב מוזיקלי.
"נכנסתי לניתוח ויצאתי לא רואה"
רבר נולד וגדל בהוד השרון. משפחה רגילה עם אבא בעל מדגרה ובית דפוס ואמא עקרת בית. יש לו 3 אחים גדולים (יעל, 64, יעקב, 61 ודב, 56) והוא זכה לפינוק השמור לבן זקונים ג'ינג'י ושובב, "ילד ששיחק כדורגל והלך לתנועת נוער".
"בגיל 14 פתאום לא הצלחתי לראות את מה שהמורה כותבת על הלוח. לקחו אותי לבדיקות וגילו ששוב יש גידול בראש שצריך להוציא. היום זה ניתוח קליל שעושים דרך צינורות המוחדרים מהאף אבל אז לא הייתה אפשרות כזו. נכנסתי לניתוח ויצאתי לא רואה".
איך הרגשת?
"אני לא זוכר את זה כשוק אדיר. אולי בגלל שהייתי בכאלה כאבים אז בהתחלה זה כאילו לא נגע לי – עד המכה הראשונה שחטפתי. אחרי שבוע-שבועיים הלכתי בבית ונכנסתי בדלת. אז הבנתי שאני לא יכול לעשות כל מה שאדם רגיל יכול לעשות".
ואמא?
"בשלב הזה אמא שלי כבר הייתה גמורה, הפסיקה לאכול ולדבר ושכבה כל הזמן במיטה. היא תמיד היתה אמא מאוד מגוננת והכל נעלם. אולי זה היה המזל שלי שבשלב הזה כבר לא יכולתי לראות אותה. אחרי חודשיים היא הועברה להוספיס ותוך חודש נפטרה. הכל קרה בו זמנית".
איך התמודדת?
"המצב שלה היה כל כך קשה כך שברגע שהיא נפטרה הייתה אפילו הרגשת הקלה שזה נגמר. תמיד הייתי ילד אופטימי ושמח ולא נכנסתי לדיכאון. אחי דב חזר לגור בבית עם אשתו ועזר לאבא שלי לטפל בי, חברים היו מגיעים לבקר ובשלב מסוים גם חזרתי לבית הספר. הייתה מגיעה אלי מורה שלימדה אותי איך ללכת עם מקל ולקרוא ברייל. קיבלתי הרבה עזרה בבית הספר אבל זה עדיין לא היה מקום מתאים לאנשים שלא רואים, לכן המליצו לאבא שלי לשלוח אותי ל'בית חינוך לעיוורים' בירושלים ועברתי לגור בפנימייה".
הרבה דברים טובים קרו לרבר בפנימייה. הוא רכש חברים וכלים לחיים ללא ראייה, אבל כילד חילוני ודעתן, התקשה להסתגל לאורח החיים הדתי, וגם לרמת הלימודים הנמוכה.
בתיכון פגש אנשים חדשים, למד לראשונה לימודי תיאוריה ואומנות, אבל הדובדבן שבקצפת היה הפסנתר. "היה שם חדר עם פסנתר שהייתי מת עליו", הוא מספר בחיוך. "זה היה פסנתר ימאהה שהיום כבר נחשב מיושן אבל אז זה היה משהו-משהו".
בגיל 20 עזב את התיכון ועבר לגור עם אביו בערד. זו היתה השנה בה החליט שעתידו המקצועי טמון במוזיקה. אביו, מסויג אמנם, לקח אותו למבחן קבלה בבית הספר למוסיקה "רימון". "הוא לא חשב שאני מוכן אבל כשישבתי לנגן כדי להתחמם, המנהל עבר שם במקרה, שמע אותי וישר הודיע שהתקבלתי".
במהלך הלימודים התגורר רבר עם אחיו בהוד השרון, ובשנה האחרונה שכר דירה עם חבר מוזיקאי ברמת השרון. לאחר מכן חזר לערד. "הייתי מנגן 7 שעות ביום וזאת הייתה השנה שבה התקדמתי הכי הרבה. ניגנתי בבתי קפה וחיפשתי הרכב להופיע איתו".
באותו הזמן בדיוק, פטריסיה, שהגיעה לערד מארגנטינה, חיפשה פסנתרן להרכב שלה. היא באה אל רבר לפגישה, שמעה אותו מנגן סונטה של בטהובן - והתאהבה.
"בשביל לנגן בטהובן ככה צריך שיהיה לאדם המון בפנים", היא מסבירה. "וכשהוא התחיל איתי לא הפריע לי העיוורון או הגיל שלו. גם לא ידעתי שזה יהפוך למשהו רציני אז הלכתי על זה למרות שכל המשפחה שלי הייתה נגד".
וכשזה הפך להיות רציני?
"חששתי שהוא יהיה תלוי בי ושאני אצטרך לעשות הכל אבל עם הזמן נתתי לו להשתתף יותר ויותר במטלות הבית. אנחנו נשואים 20 שנה וכיום חוץ מלנהוג הוא עושה הכל: עוזר בכביסה, בניקיון והוא גם מבשל מעולה".
בני הזוג רבר בהופעה:
ללימודים בברקלי, אליהם התקבל רבר עם מלגה בתום לימודיו ברימון, נסעו השניים יחד. הוא למד ביצוע והיא למדה תרפיה במוזיקה ודחפה אותו ללמוד באופן עצמאי סקסופון וחליל צד. "כשחזרנו לארץ היא גם הייתה מי שדחפה אותי להתחיל ללמד", אומר רבר ומודה שאם זה היה תלוי רק בו, הוא היה מסתפק בנגינה בלבד. "לימדנו מוזיקה בשיכון של חיל האוויר בנבטים, ואחר כך פתחנו סטודיו גם בבאר שבע".
מעדיפים מישהו שרואה
כשמדברים עם רבר, קשה להבחין שהוא לא רואה, וקורות חייו מעידים, שהוא לא ויתר על דבר בגלל עיוורונו. הוא ואשתו מנגנים במועדונים בהרכב "אורפאוס", רבר מלמד נגינה בפסנתר, סקסופון וחליל ולדבריו, ברגע שהילדים נוגעים בכלי הם שוכחים לגמרי שהמורה שלהם עיוור.
רבר גם מופיע לא מעט בטלוויזיה - בתכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח, ב"סיפור שלי" עם שירה פליקס ואפילו התארח בתכנית האחרונה של "הכל זז" עם דודו טופז. הוא עובד, אבל לעולם יאלץ להתגבר על אפליה וחששות. "ניסיתי כמה פעמים להתקבל ללהקות והרכבים שהעדיפו לקחת מישהו שרואה. פעם גם נאמר לי שלא קיבלתי פרויקט בבית ספר יסודי בערד, כי האחראית עליו חששה שהילדים יברחו לי מהכיתה".
מתארח בתוכנית של דודו טופז:
גם פטריסיה מספרת על התגובות לעיוורון: "בישראל בדרך כלל פונים בשיחה אל הגבר, ובמיוחד כשלא שמים לב שהוא לא רואה. כשמגלים את זה, תמיד פונים אלי ושואלים עליו בקול רם. אני עונה שהוא לא רואה, אבל שומע מצוין ואפשר להמשיך לדבר אליו".
יוצאת דופן היא גישתו של בית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע, בו בני הזוג עובדים יחד. היא מלמדת פיתוח קול והוא מלווה אותה. "מאוד נעים לנו להיות שם. האווירה נחמדה, האנשים מקסימים ורפי ניב, המנהל האמנותי, הוא מקצוען אמיתי".
_______________________________________________________
השיקום הנדיר והמופלא של פצועת המלחמה, הקליקו על התמונה:
