חילוני, חרדי וערבי נכנסים לבר. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אך בשביל אדיר שוורץ (24) אקטיביסט ירושלמי מגיל 13, פעיל חברתי וחבר הוועד המנהל של תנועת "התעוררות", מדובר במציאות יומיומית, במסגרתה הוא פועל לקרב בין הפלגים השונים בעיר הבירה. "ירושלים היא הסיבה שבגללה אני קם בבוקר" הוא מצהיר בהחלטיות.
כששוורץ מתעורר אל הבוקר הירושלמי, הוא פוקח עיניים לחיים מורכבים: הוא עזב את הדת ויחד עם זאת שומר לה חסד נעורים, הקים ליגת כדורגל יהודית-ערבית לבנות בעיר למודת טרור, ומשתף פעולה עם פעילים חרדים בתנועה שנחשבת לחוד החנית בפוליטיקה החילונית הירושלמית. "הרבה אנשים מבינים שהדיכוטומיה הקלאסית בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים הולכת להיעלם", קובע שוורץ. "ברור לי שהעולם הדתי בו גדלתי השפיע על מה שאני עושה היום. הדברים מזינים אחד את השני".
לקראת הבחירות המוניציפליות שיתרחשו בעוד שנה, כדאי שתזכרו את השם שלו. כי שוורץ, שרק לאחרונה השתחרר מהצבא והחל ללמוד באוניברסיטה, עשוי להיבחר לחבר מועצת העיר מטעם "התעוררות". לכל מי שאינו בקיא באקטואליה הירושלמית, נספר ש"התעוררות", עד החודש האחרון שותפה בכירה בקואליציה של ראש העיר ניר ברקת, מנהלת היום מאבק ציבורי מתוקשר מהאופוזיציה נגד חברות התחבורה אגד וסיטיפס, ולמען חיי לילה תוססים בעיר.
שוורץ מלווה את תא הנוער של "התעוררות". "צוות הנוער גילה תופעה מטרידה של עוני בקרב חיילים חרדים. כלומר, בתוך שכבה שמגיעה מרקע סוציו אקונומי נמוך יש שכבה עוד יותר ענייה, שלא מקבלת סיוע מהקהילה שלה", מסביר שוורץ. "עשינו מיפוי של החיילים האלה, ובאישון לילה נוער התעוררות שם להם חבילות ומצרכים על הדלת, ובבקרים מחלקים לחיילים צ'ופרים בתחנה המרכזית".
לפגוש את מסי בברצלונה
כדי להבין את שורשי האקטיביזם של שוורץ, צריך לחזור אחורה בזמן אל סיפור ירושלמי אחר - הפועל קטמון. כשהפועל ירושלים בכדורגל הייתה על סף קריסה, החליטו כמה מאוהדיה להקים קבוצת כדורגל קואופרטיבית, המעורבת במיזמים חברתיים. שוורץ, אז בקושי בן 13 החל להתנדב בפעילות של הקבוצה, ולמד שם דבר או שניים על כוחה של יוזמה.
"שם חלחלה אצלי ההבנה שאם מתחילים לעשות ומפסיקים להתלונן, אפשר להביא שינוי לילדים הירושלמים ודווקא בספורט הישראלי המושמץ", הוא מתגאה. "זה שינה אצלי תפיסות לגבי מה אפשרי ומה לא אפשרי בעולם".
את השיעור הזה יישם שוורץ ב-2011, כשהחל להתנדב בבית ספר בעיר ונחשף לעובדה מפתיעה. "ראינו שהרבה מאד בנות רוצות לשחק כדורגל ואין שום פלטפורמה בעיר שמאפשרת להן לשחק בספורט קבוצתי. זו מציאות עקומה", נזכר שוורץ. "עבורי כילד, כדורגל היווה מנגנון חברתי וגם מקום מפלט, והצימאון לכך בקרב הבנות היה אדיר. בכל בית ספר שהגענו אליו הקמנו קבוצה, לא הבדלנו בין יהודיה לערביה, חילונית או דתייה. שברנו גבולות מגדריים, מעמדיים ומגזריים".
בעוד שהמציאות הירושלמית הולמת במלוא העוצמה, והאיבה בין היהודים לערבים מבעבעת מעל פני השטח, הצליח שוורץ ליצור מציאות אלטרנטיבית. "יש סיפור יפה שקרה בליגת הבנים" הוא מציין בהתרגשות. "בין פסגת זאב לשכונת שועפט יש וואדי עם מגרש כדורגל. באופן מסורתי היינו מצפים שזה יזמן מכות ועימותים עד ששמעתי שהילדים משתי השכונות יזמו משחקים משותפים בוואדי, וקשרים חברתיים. זה אמור להיות המצב הנורמלי, אבל לצערי הוא לא כל כך נורמלי".
ההצלחה של ליגות הכדורגל הגיעה לשיאה כאשר ילדים יהודים וערבים המשחקים בה הוזמנו לברצלונה, למפגש עם כוכבי קבוצת בארסה, וביניהם עם מסי האגדי. "זה רגע ששינה לי את החיים", מכריז שוורץ בהתרגשות. "כשאמרנו לילדים שהם קיבלו פרס וביקשנו מהם לנחש, הם התחילו להגיד את הדברים הרגילים, כמו כדור, עט או קלמר. הם לא ניחשו שהם הולכים לפגוש את השחקנים המדהימים של ברצלונה, ולשחק איתם משחק ראווה".
מאז, הספיק שוורץ להפוך למאמן כדורגל בעצמו, וליגת הכדורגל היהודית-ערבית לבנות שהקים ממשיכה לפעול. זאת ועוד: אחת מהשחקניות שבה מחוזרת על ידי קבוצות כדורגל נשים בארץ. "אני שמח שליגת הכדורגל של הבנות פועלת בלעדיי, עם תקציב מסודר ומשכורות, שאנשים מתפרנסים בזכות משהו שעשיתי פעם" הוא אומר בסיפוק. "אני מבין שילד ערבי ששיחק עם יהודי וראה שהשד לא כזה נורא, לא יצא לדקור כשיגיע לבגרות, והילד היהודי לא יצטרף ללהב"ה".
"מערכת החינוך כופה עלינו הפרדה"
במהלך שירותו הצבאי כמפקד בצנחנים, הקפיד שוורץ ליישם את מסר ההכלה וההבנה שניסה להעביר לילדים. כשתפס קו עם חייליו בשטחים, חילק להם שיחונים במטרה לסדוק את הקיטוב שבין החיילים לפלסטינים במחסום. "השיחון הרחיב את הביטויים הקלאסיים כמו ג'יב אל הוויה לג'יב אל הוויה מין פדלק, כלומר תביא לי את התעודה בבקשה" הוא מפרט. "כשמוסיפים את ה'בבקשה', ה'תודה' או 'אדוני' למשפט זה משנה את כל האווירה גם אצל הערבים וגם אצלנו".
באותן שנים בדיוק עבר שוורץ תהליך הדרגתי של עזיבת הדת, במהלכו הסיר את הכיפה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שאין בו טינה אל המסורת, דווקא להפך. "בדת יש קהילתיות חמה ונפלאה, ויחד עם זאת ברמה האמונית אני כבר לא בדת. אני לא עושה זאת ממקום של מרד, ואני מרגיש שסט הערכים עליו חונכתי לא השתנה" הוא קובע בנחרצות.
אתה מאמין באלוהים?
"התשובה לדיון המורכב הזה היא שאני לא מאמין, לפחות לא באלוהים כפשוטו".
ובאמת, נראה ששוורץ מרחיק את עצמו משיח פשטני, ולא נרתע מניתוח ישיר של המציאות הישראלית והירושלמית, כפי שהשתקפה בעיניו באחת מפעולותיו ההתנדבותיות. "עשינו לבנות אתיופיות וצבריות סדנת העצמה נשית באמצעות אומנויות לחימה בעמותת 'אל הלב', וכל קבוצה התכנסה אל עצמה, בנפרד. ואז הבנתי שמתרחש כאן אסון שחלחל עמוק פנימה: מערכת החינוך כופה עלינו הפרדה. בירושלים יש כמעט מיליון איש ואנחנו כמעט לא פוגשים את השונים מאיתנו" הוא טוען בצער.
"יש חילונים שמעולם לא פגשו דתיים לאומיים או חרדים, יהודיים שלא דיברו ברצינות עם ערבי ואני פגשתי בעיקר אנשים מהבועה הדתית לאומית פלורליסטית שלי. מרוב פחד לא מצליחים להרוויח מהמגוון הזה שיש פה".
עם פעילותו ב"התעוררות", החל שוורץ לגלות גם את אותן קבוצות שלא פגש בעבר. בשנה האחרונה הוא משוחח עם חרדים רבים, לרבות הפלגים שחוסמים בנחישות את כבישי העיר בהפגנות נגד הגיוס. הוא מגלה כי לצד המחלוקות המהותיות, הצורך בשירות ציבורי תקין ודיור בר השגה זהה גם בקרב החרדים. על אף שהוא מייצג תנועה בה הקול הדומיננטי הוא חילוני ופלורליסטי, ניכר בו הצורך להתמקד במאחד ולא במפלג.
בתוך המגוון הישראלי והירושלמי הזה, איפה אתה ממקם את עצמך?
"קשה מאד היום לאפיין מי דתי לאומי ומי לא, אני יודע שלא קשה לצאת בשאלה בקהילה ממנה הגעתי", הוא אומר. "בעצם, הביטוי לצאת בשאלה הוא בוטה מדי, והמהות היא לדעת לקחת גם מפה וגם מפה. אם אני אומר שאני חרדי, דתי או חילוני אני מפספס קולות נוספים שיכול להיות שקיימים בתוכי. אני מצוי על הספקטרום הדתי חילוני, בין הדתיות הליברלית לחילוניות הליברלית. אולי התשובה הכי טובה, היא שאני ממקם את עצמי כירושלמי".
________________________________________________________
"מדריך לקרייריסטים צעירים": עצות שההורים לא אוהבים, הקליקו על התמונה:
