מתישהו בגיל ההתבגרות דניאל יצחקוב הפסיקה לאכול. "שנה שלמה התקיימתי מתפוח וסנדביץ' אחד ליום", היא מספרת, "המינימום של המינימום". היא היתה אז דוגמנית פעילה בת 17, שהחלה את דרכה המקצועית שלוש שנים קודם, והשתלבה מהר מאוד בהפקות אופנה וקמפיינים למעצבות וחברות ישראליות כמו כתומנטה, twentyfourseven, נעמה בצלאל, קום איל פו ואחרים. 58 קילו שנמתחו על פני 181 סנטימטרים, שהכניסו אותה לקטגוריה של תת משקל, עם BMI של 17.70.
"הייתי בשנה של רזון קיצוני כי בתעשיית האופנה רצו אותי שלד מהלך", היא אומרת בגילוי לב, מאירה את הפן האפל של עולם הדוגמנות. "אני לא כל כך זוכרת את ההיקפים, אבל אני זוכרת שבתקופה הכי רזה שלי - פרחתי בדוגמנות. זו היתה הדרישה מהסוכנות ומהלקוחות שאיתם עבדתי, אבל היה קשה מאוד לתחזק את הרזון הזה, וכל הזמן הייתי במלחמה עם המשקל".
השתמשת במשלשלים?
"לא".
הקאות?
"לא, רק הרעבתי את עצמי. בפעם הראשונה שרציתי לרזות נפגשתי עם דיאטנית מקצועית, והיא הרכיבה עבורי תפריט בלתי אפשרי. היא זרמה עם הרצון שלי להוריד במשקל, אבל הגעתי ממש לתת תזונה".
ואף אחד לא ראה?
"החברות התחילו לשאול אם הכול בסדר, האימהות של החברות העירו, עד שבאתי לאמא שלי וביקשתי עזרה. היא ישר לקחה אותי לטיפול ויצאתי מזה".
בסוכנות אלינור שחר שבה היית חתומה לא שמו לב לרזון שלך?
"בסוכנות מוקפים בבנות כל כך רזות, שלא הבחינו בזה. במקצוע הזה אלו הדרישות, ואם את רוצה להיות חלק מהעולם הזה את צריכה להיות בסטנדרט מסוים. לא לכל הדוגמניות ישנו קושי דומה לשלי לשמור על המשקל. יש בנות שהן רזות טבעי וזה בא להן בקלות. על אלינור יש לי רק מילים טובות לומר, וגם כשרציתי לפרוש היא היתה הכי בסדר איתי".
כעסת על אמא שלך שהיא לא ראתה את זה בעצמה?
"אל תיכנס למקום הזה", היא אומרת בעיניים מבריקות, "בטח שכעסתי עליה, אבל מזל שאני מספיק בוגרת כדי לבוא ולבקש עזרה".
"ילדים היו באים ואומרים לי שאני מכוערת"
יצחקוב התגלתה במקרה בתצוגת הגמר של שנקר, כשאחותה הגדולה, חזאית הטרנדים נתלי יצחקוב, ליהקה אותה לקולקציית הגמר שלה. המעצב יואב מאיר, שלמד עם אחותה, נדלק על היופי הלא שגרתי שלה, וחיבר אותה לסוכנות mc2, ומשם עברה לאחר שנה עם הבוקרית שלה, אלינור שחר, לסוכנות החדשה שפתחה האחרונה. יחד עם נעם פרוסט וליאל דניר היתה יצחקוב מהפנים הראשונות של סוכנות אלינור שחר, שהיום מייצגת דוגמניות מפורסמות כמו שלומית מלכה, שון לוי, דר זוזובסקי ואחרות.
יצחקוב, 25, היא ילדה טובה רמת השרון, בתם החמישית של בעל מוסך ואם עקרת בית, שניהם ממוצא בוכרי. "גדלתי בבית ישראלי כזה, עם ארוחת צהריים של שניצל טבעול וחומוס צבר מקופסה. לא בית של פתיליות, כמו שאתה מדמיין בית בוכרי", היא מחייכת. בגיל 11 החלה לרקוד מחול מודרני בסטודיו של אלמה וארנון ברחוב אוסישקין ברמת השרון, מעוז הבלרינות של העיר. היא מתארת ילדה גבוהה, טיפה מלאה, עם שיער שחור ומראה מעט מוזר. "הלכתי לרקוד כי רציתי להשתייך, להיות ליד כל הבלרינות של רמת השרון", היא נזכרת. "הייתי ילדה מעט מלאה ולא קיבלו אותי חברתית, ודרך הריקוד נכנסתי לסצנה. פתאום הייתי בתיכון עם כל הכוסיות במגמת מחול, ועדיין ראו בי המוזרה של השכבה, הנערה הגבוהה עם האף הגדול. ילדים היו מאוד רעים אליי כל התקופה הטראומטית הזאת".
תיכון אלון נתפס כבית ספר פלורליסטי. לומדים אמנות, פתוחים לזהויות אחרות.
"איזה פלורליסטי, ילדים היו באים ואומרים לי שאני מכוערת! ובוא, היו ילדים ממש מכוערים בשכבה, אז למה נטפלתם אליי?! לא אשכח שהבנים היו נותנים ניקוד לבנות מ-1 עד 10 ותמיד קיבלתי ציון 1, שזה הכי מכוערת. הייתי חוזרת הביתה, ומסתכלת על עצמי במראה, ולא מבינה מה כזה קיצוני במראה שלי שמעורר בהם שנאה כלפיי".
זה הפסיק כשהתחלת לדגמן?
"לא, מה שיצר דיסוננס עוד יותר גדול: כי בדוגמנות הייתי מצטלמת אצל צלמים גדולים כמו עמית ישראלי ואלון שפרנסקי, ובמסדרונות בית הספר היו קוראים לי קופה. רק לקראת גיל 17-16, כשהייתי מסתובבת בתל אביב ובנים התחילו לעוף על המוזרות שלי, התחלתי ליהנות מהמראה שלי. רמת השרון זה מקום קשוח לגדול בו, אבל אולי זה רק בחוויה שלי. כשאני פוגשת את החברה היחידה ששמרתי איתה על קשר מהתיכון, היא אומרת לי שכולם העריצו אותי ואהבו את איך שאני מתלבשת. אולי מרוב שהרגשתי שונה, אימצתי את המקום הזה".
יכול להיות שפירשת את היחס כלפייך בתיכון בצורה שגויה?
"אולי מהבנות, אבל מהבנים תמיד קיבלתי יחס נוראי. אני לא אשכח שבגיל 17 הגיעו אליי הביתה חבורה של בנים והשתינו לי על הרכב. וזה לא מקנאה, כי לכולם בשכבה היה רכב".
"הדוגמנות לא גרמה לי להרגיש יותר יפה"
המסלול מריקוד לדוגמנות, שני תחומים שבהם משטור הגוף הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע, עיצב את חייה של יצחקוב עד גיל 19, אז פרשה מדוגמנות והתגייסה לצה"ל. היא שירתה כמורה חיילת, ולאחר השחרור נרשמה ללימודי אמנות רב תחומית בשנקר, אותם סיימה ב-2015. במקביל החלה לעבוד במטבח של השף אייל שני במסעדת צפון אברקסס, ובהמשך היתה בצוות ההקמה של מסעדת רומנו, גם היא של שני. "אני חושבת שמגיל צעיר אוכל ומשקל הם נושאים שהעסיקו אותי", היא מסבירה. "גדלתי בבית של חמש בנות, שכל היום רק מתעסקות במה השנייה מכניסה לפה. כל הזמן הייתי בתנודות של משקל, ולאחרונה ממש ירדתי 20 קילו. השליטה על הגוף תמיד היתה שם, אבל עכשיו, לאחר טיפול פסיכולוגי טוב שעברתי, עם מטפלת שהצליחה להוציא אותי מחושך לאור, אני מרגישה שלמה ובטוחה במקום שלי. אוכל הוא התרפיה שלי, והעבודה איתו הבריאה אותי באיזשהו אופן".
הדוגמנות לא העניקה לך ביטחון עצמי?
"הדוגמנות לא גרמה לי להרגיש יותר יפה. הייתי חסרת ביטחון עד גיל 23, ורק בשנתיים האחרונות התחלתי לבנות את הביטחון הפנימי שלי".
לפני שלוש שנים תורגמו היחסים המורכבים שלה עם אוכל לעסק משלה - קייטרינג הבוטיק הצמחוני The Feast (המשתה). את העבודה במטבחים של אחרים היא מספרת שמיצתה."היה לי קשה לעבוד בסביבה גברית", היא משתפת. "מספיק שאת באה לעבוד לבושה בטייץ, וכולם ישר יסתכלו לך על הישבן. זה מצריך ממך לוותר על הנשיות ולפתח אגרסיביות. בסוף סובבתי את כולם על האצבע".
חווית הטרדות מיניות?
"חוויתי, יותר במטבחים, פחות בדוגמנות. היה לי אירוע לא נעים עם שוטף כלים באחד המקומות, וקיבלתי גם הערות ותחושות לא נעימות במטבחים שעבדתי מולם. גם לאחר שפתחתי את הקייטרינג והבאתי איתי טבחים גברים, הם זרקו לי הערות שגרמו לי תחושות של חוסר ביטחון, והשתלטו לי על המטבח. מאז אני עובדת רק עם טבחיות".
יש לדעתך מספיק שפיות בעולם המסעדנות הישראלי?
"אם אתה צופה בתוכניות כמו מאסטר שף או משחקי השף, אתה רואה שבתפקיד השופטים יש בעיקר גברים, והנשים הן בתפקיד המאמות שמבשלות. אני מניחה שקשה לנהל מסעדה ולהקים משפחה במקביל, אבל אני מרגישה שאני לא מוותרת, אלא עושה את הדברים בקצב ובאופי שלי. אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית. אני אדם מורכב, לא פראיירית, שמצד שני גם אוהבת את המקום הנשי, כמו לבשל לחבר שלי בולונז עדשים ומלבי טבעוני. נוח לי שהוא עובד ונותן לי ביטחון, ואני המאמא של הבית, שמבשלת ועושה את משק הבית, ולא ממקום חלש".
את מרגישה שהאוכל חיזק את הביטחון העצמי שלך?
"אני מרגישה שזה המקום הטבעי שלי, שפתח אותי לטעמים חדשים ולמקום חושי חדש. אני מרגישה שזה גם פתח אותי ביחסי אנוש. השלב הבא הוא לנסות ולמצוא את הדרך לטפל באנשים דרך אוכל. כי אוכל הוא מקום רגשי, הפתח לנשמה, לתשוקות ולרגשות שלנו".
______________________________________________________
ואיך משלבת הדוגמנית הדתייה רבקה ווג בין צניעות לאופנה?
