"איזה שמנה את!", "אולי תורידי קילו או שניים?", "מה יש לך, את אכלנית כפייתית?" – את כל המשפטים האלה סביר להניח שלא תשמעו בפומבי, אבל אם תחליפו את המילה "שמנה" ב"רזה" ואת "אכלנית כפייתית" ב"אנורקסית" – תגיעו לסיפור אחר לגמרי, סיפור שבמסגרתו נשים רזות מאוד נתקלות יום יום בהערות פוגעניות שנאמרות בקול רם ובלי בושה על ידי מכרים קרובים ורחוקים וגם זרים גמורים, שסבורים שאין להן מושג שהמשקל שלהן הוא מתחת לנורמה.
בתעשיית האופנה, שבה רזון קיצוני הוא הסטנדרט, המצב מורכב אפילו יותר. הדרישה לרזון שכולנו נתקלות בה הופכת תובענית יותר כשאת מוקפת בדוגמניות במידה 34 ומטה. אבל גם התחושה של הסביבה שאת ודאי מתאמצת כדי לשמור על משקלך הנמוך ושחובה להציל אותך מעצמך הופכת מודגשת יותר, וזה עוד לפני שדיברנו על השפה המקובלת בתעשייה, שבה הערות בוטות על מראה חיצוני הן טבע שני.
את כל הבעיות האלה הציפה בפנינו מיטל ברונר (41), סטייליסטית אישית, אושיית טלוויזיה שגם מגישה פינות על המסך הקטן, מפיקת אופנה וגם מרצה בנושא סטיילינג ומודעות למבנה גוף, לא מעט בעקבות ניסיונה האישי. "זה בוער בי", היא מודה. "אני זוכרת שבתור ילדה, תמיד היו צובטים לי בכתפיים, בזרועות, ושואלים: 'מה זה?' 'מה זה?' 'מה זה?' בטון מרגיז. כל הזמן שמעתי כמה אני כחושה, וזה גרם לי לדימוי גוף מאוד נמוך. הרגשתי כמו בן.
"כל האחים שלי היו רזים, כי זה מבנה גוף משפחתי, וזה הגיע למצב שהדודות היו שואלות את אמא שלי אם יש אוכל בבית ולמה אנחנו נראים ככה – הערות פולניות שנבעו מכך שכולם ניצולי שואה, אז כשראו מישהו רזה, זה לא עשה להם טוב. אותם אני עוד איכשהו מבינה. היום מי שמדבר איתי, זה לא מתוך טראומות עבר שלו, אלא ממקום חטטני. אני לא מאמינה שכל אחד באמת דואג לי".
מה הזיכרון הכי כואב שלך בעניין?
"כשהייתי בכיתה ט' הלכתי לבני עקיבא, ובכניסה לסניף הייתה רחבה שבה כולם היו מתכנסים. כשעמדתי שם ניגש אליי ילד בכיתה י"א וצעק ליד כולם: 'מיטל!' ואני בתוכי מרגישה 'וואו', 'מגניב'. עניתי: 'כן' בחיוך. ואז הוא שאל בקול: 'אבא שלך קוסם?'. עניתי בתמימות: 'לא', והוא השיב: 'אז למה את עומדת על מקלות?'. אני זוכרת את כולם עומדים וצוחקים. חשבתי שאני עומדת למות.
"מאז אותה הטראומה ועד אחרי הצבא לא לבשתי בגדים קצרים. לא רציתי שיראו לי את הרגליים, כי הן נראו רזות מדי. במשך כמעט שבע שנים לבשתי חצאיות ארוכות וחולצות עם שרוולים ארוכים גם בקיץ. התביישתי. שנים אחר כך פגשתי אותו ואמרתי לו: 'אתה פשוט גמרת עליי. עשית משהו שלא עושים. להעיר לילדה מתבגרת על הגוף שלה, זה ייהרג ובל יעבור. אסור לעשות דברים כאלו'. הוא התנצל בפניי וגם הלך לאמא שלי וביקש ממנה סליחה".
הצצה באינסטגרם שלך מראה שאת כבר אוהבת ללבוש קצר.
"אני לובשת מה שאני רוצה, מה שאני אוהבת. אני מאמינה בכל לִבי שאפשר להיראות טוב בכל משקל. אם את מתלבשת נכון ואם את שלמה עם עצמך, את מקרינה משהו החוצה וזה עובד. כשאת מגבשת לעצמך סטייל, זה לקחת את כל תכונות האופי שלך, הצרכים, מי שאת, ולהפוך את זה לאחד. יכול להיות שכל המשיכה שלי לדברים קצרים היא סגירת מעגל עם עצמי.
"גם בחורף אני הולכת בקצר עם גרבונים. זה פיצוי. אני מרגישה טוב, אוהבת את עצמי עם קצר, אוהבת את הרגליים שלי. זה נשמע סותר, כי פעם זה גרם לי לתסביכים. התחלתי ללכת אחרי הצבא עם קצר, עד שבגיל 30 השלמתי סופית עם הגוף שלי והתאהבתי בו מחדש. אבל למה לחכות לגיל 30? הייתי צריכה לחסוך את זה לעצמי. חשוב לי להעלות את המודעות לאחוז הזה באוכלוסייה, לאותן בנות שחוות את אותו הדבר. אנשים, היזהרו בלשונכם, כי כל מה שקשור בדימוי גוף הוא קריטי".
הערות על בסיס יומיומי
את החוויות הלא פשוטות האלה חולקת עם ברונר גם קרן גבאי־מרציפרו (33), מנהלת יחסי הציבור של חברת דיזל. "אין לי זיכרון מהרגע הראשון שהסביבה התחילה להגיב לגוף שלי", היא מספרת. "אני מניחה שבתור ילד לוקח לך קצת זמן להבין מה זה להיות שונה ומהן הנורמות. אבל אני זוכרת שכבר מכיתה א' זה היה אישיו. ילדים היו ממציאים לי שלל כינויים ששוברים את הלב כמו 'שלד' ו'מקל'. ילדים בהחלט יודעים להיות יצירתיים, וזה מחלחל. היו מקיפים לי את הידיים ואומרים שזה כמו בשואה.
"בשלב יותר מאוחר, כשלמדו את המילה אנורקסיה, השתמשו גם בה, ואני כעסתי. איך אתם יודעים? איך אתם מחליטים? אנורקסיה זו מחלה כואבת, קשה ונוראית שמקורה בנפש. כשאדם חולה באנורקסיה, תפיסתו את המראה שלו משתבשת. אני ללא ספק רואה שאני רזה. משקל גוף נמוך לא שווה אנורקסיה, זה בהחלט יכול להיות מבנה גוף. אז למה לבוא ולהשליך את זה עליי? זה בהחלט לא נושא להעליב איתו או לצחוק עליו".
את עדיין נתקלת בזה?
"אין סוף פעמים, על בסיס יומיומי. אנשים שאני בכלל לא מכירה מרשים לעצמם לגשת אליי ולהגיד לי שזה נורא לא יפה, שאני רזה באופן חריג, מנסים להקיף לי את הזרוע, לשאול כמה אני שוקלת. זה יכול להיות באירוע, בתור לסופר, טכנאי שבא אליי הביתה. זה באמת כל יום. חברים קרובים שאני מספרת להם ונפתחת מולם בעניין שמים לב פתאום ולא מאמינים עד כמה זה נפוץ. פגשתי לאחרונה שתי בנות בתצוגת אופנה שאמרו לי: 'את נורא רזה, לכי לאכול'. מכר רחוק ניגש אליי באמצע חתונה, בסיטואציה שבה אני לבושה יפה, מאופרת, מרגישה טוב עם עצמי, ופתאום: 'את ממש ממש רזה'. אמרתי לו שאני יודעת, והוא השיב שזה ממש לא יפה. התחלתי לבכות.
"בחיים לא היו ניגשים לאישה שמנה ככה פתאום על הרחבה ואומרים לה: 'היי, אני חייב לדבר איתך רגע, את חייבת לרזות'. או משפט שאמרו לי בסגנון של 'אם תבואי אליי לסופשבוע, את תראי כמה תאכלי', כאילו שאצל אמא שלי אין אוכל ולא האכילו אותי בתור ילדה. כשמכירים לי אנשים חדשים והנושא לא עולה, אני מתרגשת. בתור ילדה את מאמינה שאנשים בוגרים לא מתנהגים ככה ומחכה בציפייה להתבגר, אבל זה לא עובר. הניב משתנה, אבל זאת אותה גברת, שיפוטית במיוחד, בשינוי אדרת".
את בעצם אומרת שיש רזונפוביה, על משקל שמנופוביה?
"ברור, החברה נוטה להוקיע כל מה ששונה מהנורמה או מאידיאל היופי, שהוכתב לכולנו מגיל נורא צעיר. אני לא רוצה להישמע מתמסכנת. אני יודעת שבדרך כלל המקום של נשים הוא הפוך והן מנסות לרזות, אבל לאף אחד אין זכות להעיר לי על הגוף שלי בשום סיטואציה. כביכול, בגלל שרוב האנשים מתאמצים לרזות, אז כאן הכל מותר. האבסורד הוא שיש כאן מלכודת כפולה: מצד אחד, כשמישהו מכיר אותי בפעם הראשונה אני מיד מתנצלת על המראה שלי, אבל מצד שני, יש תחושה שזה לא בסדר להתלונן על רזון, ואז יש תגובות מזלזלות, בנוסח של: 'אוי אוי אוי, מסכנה, הלוואי שהייתי כזה בעצמי'. זה כואב לשמוע הערות 24/7 וזה לא מגיע לאף אחת, לא למלאה וגם לא לרזה, לשמוע שהיא נראית נורא או לא בסדר או אחרת".
היא אוכלת סטייק!
"תמיד הייתי רזה, אבל אני חושבת שעם הגיל זה נהיה בולט יותר", משתפת מירב קריסטל (39), כתבת הצרכנות והכלכלה של ynet. "כשהייתי קטנה היו לי פנים יותר עגולות, אבל עם השנים והגיל המבנה השתנה, הגוף נראה שדוף יותר ומאגרי השומן נעלמו. אני שוקלת אותו דבר כבר שנים, אבל לא באמת יודעת כי אין לי בכלל משקל בבית".
באילו תגובות את נתקלת?
"היחס לרזון מתחלק לשניים: אלו שסבורים שזה הדבר הנחשק ביותר, ואז נותנים מחמאות משולבות בדרבון לאכול כי 'את יכולה להרשות לעצמך הכל'; ואלו שחושבים שזה רזון לא יפה ומעדיפים נשים שאם הן רזות, אז לפחות שיהיה להן ציצי. מאנשים כאלה אפשר לשמוע ביטויים כמו: 'אני אוהב נשים אמיתיות, עסיסיות, זה לא נשי להיות ככה'. מי אתה שתגיד לי? הרבה לפניך חשבו שזה כן נשי. מישהי אמרה לי פעם שמי שאוהב נשים מאוד רזות הוא או פדופיל או הומו, כי זה נערי".
כשמישהו אומר משהו כזה, את עונה?
"בהתחלה ניסיתי להסביר, להגן ולסנגר על עצמי. 'יש לי תחת וצורה נשית, אני לא חושבת שאני נראית כמו ילד'. זו סניגוריה מטופשת, כי גם אם הייתי נראית ככה – זה לא עניינך. גם אם יש לי הפרעת אכילה, היא לא תיפסק כי הנה אמרת משהו. זה לא עניינו של אף אחד להעיר את ההערות האלו. יש כאלה שמתפלאים בפניי כשאני אוכלת. הם בהלם: היא אוכלת סטייק! מזה גם נובע שאני לא יכולה להרשות לעצמי לומר שאני לא רעבה. אם יוצאים לקפה, אין לי אפשרות לומר שרק אשתה משהו כי כבר אכלתי אצל ההורים שלי. היום אני כבר יותר אוכלת מתי שבא לי, איך שבא לי. זה התמתן, אבל פעם זה היה חשוב לי".
קריסטל, אמא לאלון בן השנתיים, נמצאת כיום בחודש השמיני להריונה ואומרת שבזמן ההריון הביקורות שהיא סופגת סביב משקלה פוחתות. ברונר, אמא לדריה (4.5) ויואב (עשרה חודשים), חולקת חוויות אחרות: "בהריון הראשון דווקא עליתי 15 קילו והייתי מאושרת", היא מספרת. "פתאום היה לי טוסיק וזה היה מאוד נחמד. לקח לי שנה לחזור למשקל הקודם ולא הייתה לי בעיה עם זה. אמרתי שזו התנסות מדהימה שנפלה בחלקי, להרגיש אחרת עם הגוף שלי. זה אמנם רק כמה חודשים, אבל היה אחלה.
"אבל בהריון השני סבלתי מבחילות רצופות וקיצוניות, כמו שסופר על קייט מידלטון. חוויתי את זה בצורה קיצונית. כל היום הקאתי, לקחתי כדורים, הייתי במעקב, קיבלתי זריקות ואפילו הגעתי לאשפוז. רציתי לאכול ולא יכולתי. מתה לאכול, רעבה. בקושי העליתי במשקל, ובכל מקום שהבינו שאני בהריון, ממש קיללו אותי: 'יא זבל, איזו רזה את, איך את נראית'. זה בכלל שבר אותי, הרגשתי שהקללות פוגעות בי ובהריון".
מה זה אישה אמיתית?
אם עד לפני כמה עשורים שלטון הרזון שלט ללא מְצרים בפסגה, לפחות בכל הקשור לתעשיות האופנה והבידור, הרי שבשנים האחרונות עולה קרנו של מבנה גוף שדוף מעט פחות, ויש התייחסות חיובית ומפרגנת למושג חדש ומעט שנוי במחלוקת: "אישה אמיתית". למרות שיש כאן משום רמיזה שהיא בעצמה לא לגמרי אמיתית, גבאי־מרציפרו דווקא מפרגנת לרעיון. הבעיה, לדבריה, היא ביישום:
"מדובר במהלך יפהפה במקור, שמכוון לקבל מבני גוף שונים", היא אומרת. "אבל מה שקורה בפועל זה שכל מי שמתחת למשקל מסוים נחשבת פתאום ללא בסדר. גם אני אישה אמיתית. אישה קטנה, אבל אמיתית בהחלט. אני שמחה מאוד שבשנים האחרונות התעשייה מחבקת את הקימורים הנשיים ונותנת יותר מקום לנשים מלאות. זה דבר נפלא! אני מייחלת לכך שבעתיד זה לא יהיה אישיו להאדיר דווקא נשים מלאות, אלא פשוט נשים בכל גזרה, נקודה.
"אני חושבת שבאופן כללי השורה התחתונה היא שהתופעה הזאת היא ביטוי של התובענות בחברה שלנו כלפי נשים, שמכתיבה קווים ברורים מאוד לאיך אנחנו צריכות להיראות ולהתנהג ומהם גבולות הגזרה של הנורמה. אישה צריכה להיות במראה מסוים, וכל מה שחורג מזה מעורר ביקורת: את צעירה מדי, את מבוגרת מדי, עדיין לא התחתנת? עוד אין לך ילד? יש לך ילד. נפלא, מה עם הילד השני? את שמנה מדי. את רזה מדי".
אתן מנסות להתחמק ממצבים שמעוררים ביקורות כאלה?
"אני כבר לא משנה כלום בלבוש או בהתנהגות", אומרת ברונר. "אם בא לי להזמין סלט - אז סלט. אני לא בודקת אם מסתכלים עליי. אני במקום בריא. היום זה בעיקר מעצבן אותי, אבל אם מישהו מגזים, זה עדיין פוגע. אני עונה בנימוס ובחצי חיוך שזה גנטי, בא לי בטבעיות. אני לא גולשת לוויכוחים, לא נותנת להגיע למקום הזה, כי די. מישהי כתבה לי בפייסבוק הערה: את רזה מדי, זה מדאיג. כתבתי לה בפומבי שמאז שהייתי קטנה היו מעירים לי על המשקל שלי. היום אני בת 40, טוב לי עם המשקל שלי, נוח לי איתו ואני לא צריכה להסביר ולהתנצל. היא כתבה לי אחר כך שגם היא בתור ילדה סבלה מזה ולא התכוונה לפגוע".
"בתור ילדה הייתי בוכה ישר, מרגישה לא שייכת, מתביישת בעצמי", מספרת גבאי־מרציפרו. "אני שנים בעבודה עצמית, אבל זאת לנצח תהיה נקודת תורפה אצלי. אני מודה שאני לא מרשה לעצמי לאכול סלט ליד אנשים, כי זה תמיד גורר הערה. בכלל, כל הרגלי האכילה שלי, מגיל מאוד צעיר, שגויים. ככה זה, כשכל מה שמשמין זה טוב, וכמה שיותר, הגעתי למצב שבגיל 18 הרופא רצה לרשום לי כדורים להורדת הכולסטרול, כי ממש הגזמתי עם התפריט עתיר השומן שבניתי לעצמי. כל כך ניסיתי להשמין, שלא עצרתי לרגע לחשוב על כל הזבל שאני מכניסה לגוף. האבסורד הוא שזה בכלל לא עזר. מגיל 12 אני אצל דיאטנים, עברתי כבר עשרה. שתיתי כל שייק השמנה אפשרי ואני עדיין שותה כל בוקר, כל יום, למקרה שאולי מתישהו זה יעבוד".
יכול להיות שהכל נובע מקנאה?
"אני מקבלת הרבה מחמאות שמשולבות בקללות", מספרת ברונר. "אנשים אומרים דברים כמו: 'איזו מניאקית את' או 'את, אל תדברי בכלל' כשמדברים על אופציות לבוש. אני מרגישה שמאשימים אותי כל הזמן. זה קורה כל יום. אני מסתובבת בהרבה מקומות, נכנסת במסגרת העבודה לכל חנות בקניון, ואחת לשלוש חנויות לפחות יהיה מישהו שיגיד לי משהו. אני מרגישה שאני מתנצלת על משהו שהוא חלק ממני, כמו שמישהו יתנצל שהאף שלו עקום. זה הקטע שלי, זה הגוף שלי, אני לא יכולה אחרת".
יש מכנה משותף לאנשים שמעירים לכן?
"נשים מעירות יותר מגברים", מסכימות השלוש. "אולי נשים מרגישות שזה סוג של מחמאה, כי זה יושב על נקודה שמפריעה להן", אומרת ברונר, וקריסטל מדגישה שלעניין המגדרי יש כאן משמעות נוספת: גברים רזים יזכו להרבה פחות הערות מנשים רזות. "יש לי ידיד שהוא המקבילה הגברית למראה שלי, והוא תמיד בהלם כשאני מקבלת הערות כאלה, הוא מעולם לא נאלץ לחוות את זה", מחדדת גבאי־מרציפרו. "למרבה האבסורד, הביקורת הזאת גם מגיעה בעיקר מאיתנו, הנשים. אבל אני מייחלת ומאמינה שאנחנו, אמנם בצעדי תינוק, בדרך לימים שבהם נדע לפרגן לעצמנו ולנשים סביבנו על כל הגוונים, הגזרות והמראות".
