לאשה

    נכדותיהם של נאצי וניצול שואה עשו יחד סרט - והפכו לבנות זוג

    הבמאיות קאת רוהרר וגיל לבנון יצרו יחד סרט תיעודי שעוסק בבני הדור השלישי לשואה משני הצדדים, ומאמינות שהחיבור האישי חזק יותר מהמשקעים ההיסטוריים

    גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. "היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט" (צילום: גלית רוזן)
    גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. "היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט" (צילום: גלית רוזן)

    הכל התחיל לפני כארבע שנים. קאת הגיעה לבקר את גיל בתל־אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כילידת אוסטריה שהתחנכה במערכת החינוך האוסטרית, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה אסוציאציה אחת: נאצים. "לא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

     

    קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן במאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה המתחייבת מן המפגש בין התרבות האוסטרית לתרבות הישראלית. הן תרגמו אותה לסרט העוסק, בין השאר, בשאלת היחסים המורכבים בין בני הדור השלישי לשואה משני הצדדים. הסרט כולל גם את סיפוריהן האישיים: סבא של גיל, יוחנן טנצר בן ה־97 שמתגורר כיום בחיפה, איבד את ביתו ואת משפחתו בשואה, ואילו סבא של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר־נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב בהתלהבות לשרת בצבא. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן עלה הנושא הזה לא פעם וטופל באמצעי שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוסף לסיפור ממד נוסף: השתיים התאהבו ולפני כשנה עברו לגור יחד בווינה.

     

    "בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים באירופה והשתיים מקוות שיירכש להפצה בישראל. הסרט עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה שחזרו לגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן גורשו ובהן נרצחו המשפחות שלהם – ואחר דור הסבים, שמתקשה להשלים עם המשיכה של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים משמעותיים וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בהתרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שלעולם לא יוכל להתייחס לגרמנים ולאוסטרים כאל בני אדם.

     

    צפו בקטע מתוך הסרט:

     

    בארכיון עם אמא

     

    קאת (קאתרינה) רוהרר (37) נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידנית, העיתונאית והסופרת אנליסה רוהרר, שעסקה בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים בכתבי עת בינלאומיים, כמו "ניו־יורקר" ו"גארדיאן". את משיכתה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר, שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדותי ובנעוריי הרבה שעות מאחורי הקלעים והתאהבתי בעולם הזה", אומרת קאת בריאיון טלפוני שמתקיים בתערובת של אנגלית, גרמנית ועברית. "חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאהיה הבמאית".

     

    אחרי התיכון נסעה לכמה חודשים לניו־יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו־יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", וקאת המשיכה מיד לתוכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts. היא ביימה פרסומות, סרטי מוזיקה וסרטים קצרים שזכו בפרסים וסרטי תעודה. האחרון שבהם, "הבטחה קטלנית", עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן בפסטיבלים בארצות הברית ובאירופה.

     

    גיל לבנון. ""הפעם הראשונה ששמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים" (צילום: גלית רוזן)
      גיל לבנון. ""הפעם הראשונה ששמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים"(צילום: גלית רוזן)

       

      בבית הספר לקולנוע בניו־יורק פגשה את גיל לבנון. גיל (39) הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. גיל ידעה שהיא בדרך לקריירת בימוי משל עצמה. "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע". אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, השתלבה בהפקת התוכנית The Rolling Stones Show ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקאית. כשחזרה לתל־אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

       

      פגישתן הראשונה התרחשה כשהתחילו ללמוד בניו־יורק. זה היה

      "אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של סבא שלי פשט את הרגל במשבר הכלכלי והתאבד. בגיל 15 סבא שלי מצא את אבא שלו תלוי. כל האחריות למשפחה הייתה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית”

      ביום קר להחריד, על סט צילומים של חבר משותף ללימודים ששתיהן התייצבו לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן. "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", אומרת קאת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו־יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי, וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי: 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך, שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

       

      תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של קאת. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם, ואמא שלי סיפרה לי על הקשר המשפחתי להיסטוריה הנאצית. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של סבא שלי היה רוקח מצליח בווינה. כשאחיו מת הוא חזר לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt) שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי – חנות כלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929 ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה. הם פשטו את הרגל וסבא־רבא שלי התאבד. סבא שלי היה בן 15 כשמצא את אביו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

       

      קאת רוהרר.  "בכל פעם שפגשתי ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו" (צילום: גלית רוזן)
        קאת רוהרר. "בכל פעם שפגשתי ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו"(צילום: גלית רוזן)

         

        וסבתא שלך גם?

        "לא. היא כנראה התאהבה בו כי הוא היה מקסים, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה, היא תבטל את האירוסים איתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו התנדב לצאת למלחמה בלי לומר לה מילה והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, כשהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל, אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואמא שלי. אמא שלי נולדה בספטמבר 1944. חודש לאחר מכן הנס נהרג, וסבתי

        קאת: "אמא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אמא שלי הסכימה. אני חושבת שעד אז היא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים"

         מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

         

        את יודעת מה סבך עשה בצבא הנאצי?

        "שמעתי שמועות שהוא היה באס־אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שהחלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן, באיזה. אמא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אמא שלי הסכימה. אני חושבת שעד אז היא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

         

        חשבתי שזה ככה רק בישראל.

        "לא, זה בדיוק אותו דבר אצלנו. הגישה היא: 'הוא מת, טוב שהוא מת, אנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה'. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורווגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

         

        למה רצית לדעת?

        "האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתי ושל אמי והגיעו אליי. לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית בכפר שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד, ואומרים לי שאני דומה לה. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה".

         

        מצאת את עצמך כועסת עליו?

        "במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מדודתי האהובה את ביתה ואת חייה".

         

        שלב הבדיחות

         

        במשפחתה של גיל איש לא התנדב לדבר על השואה, והיא לא שאלה. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט מגרמניה ב־1937 כילד ב"עליית הנוער". סבא־רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler), נלחם בשורות הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.

        גיל: "אחותי גרה בברלין, והבן שלה מדבר עברית במבטא יקי. כששאלתי על זה את סבא יוחנן

        הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי”

        "הפעם הראשונה ששמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

         

        אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

        "ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שזה הוטבע בי כמו אצל כל מי שגדל בארץ. אני זוכרת שכשעצרנו לעשות פיפי באיזה יער, פתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

         

        אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשור. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית ודויטש ביחד, וזה חמוד ומוזר בו זמנית לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם, אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

         

        מתי עלה ביניכן לראשונה הנושא הזה?

        קאת: "לא זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו־יורק, שבו ניהלנו שיחה רצינית ועמוקה על זה. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות".

        גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה... את יודעת..."

        קאת: "בטח שידעת".

        גיל: "כנראה הדחקתי".

         

        קאת וגיל בסרט שביימו "בחזרה אל ארץ אבות" (צילום: מתוך הסרט "בחזרה אלך ארץ האבות")
          קאת וגיל בסרט שביימו "בחזרה אל ארץ אבות"(צילום: מתוך הסרט "בחזרה אלך ארץ האבות")

           

          זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית תכולת העיניים, נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה יותר "תהיה הראשונה שיעלו על הרכבת אם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי של קאת בתל־אביב שהוליד את הסרט שלהן: "היא הגיעה עם אמא שלה, חברה אוסטרית וחברה איראנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

          גיל: "לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות. הנושא כל כך נורא וקורע לב, שאיזו ברירה יש לנו?".

           

          אבל אין סיכוי שתשכחו את הרקע המשפחתי של כל אחת מכן...

          "זה יישמע נורא, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע.

          גיל: "קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו"

           היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

           

          ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

          גיל: "זה לא הטריד אף אחד".

          קאת: "שתינו נשים חזקות ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה מעולם לא עמד בינינו, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית, הוא הופך פתאום לבעייתי, ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים, כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט... הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

           

          לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של סבך הנאצי?

          "בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שבתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו גרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".

          גיל: "זה קרה גם עם סבא שלי. כמו שאר המרואיינים, ברגע שהוא התחיל לדבר גרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

           

          השינוי הדרמטי שעוברים המרואיינים בסרט ברגע שהם חוזרים ל"ארץ האבות", גרמניה, מטלטל. קאת וגיל לקחו אותם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים, שהיו נחושים למחוק כל רגש חיובי, שהיו משוכנעים שהשנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, נמסים למראה נופי ילדותם. פתאום ברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה – משהו שאולי מסביר את המשיכה של נכדיהם למקום.

           

          גיל עם סבה שלה, יוחנן, בסרט. "ברגע שהוא התחיל לדבר גרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם" (צילום: מתוך הסרט "בחזרה אלך ארץ האבות")
            גיל עם סבה שלה, יוחנן, בסרט. "ברגע שהוא התחיל לדבר גרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם"(צילום: מתוך הסרט "בחזרה אלך ארץ האבות")

             

            חיפוש בעליית הגג

             

            בסרט שלהן יש מרואיינים רבים, ושני גיבורים מרכזיים: אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזיינשטט, ונכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית בזלצבורג, ולאה רון־פלד (שנפטרה בינתיים), שברחה מווינה כילדה ונכדהּ דן חי בברלין. בסרט דן מדבר על הניכור שהוא חש בישראל. הם, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר, החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בשאלה אם מה שקרה

            קאת: "הקהל שצפה בסרט בווינה היה משוכנע ששכרנו תחפושת של מדי אס־אס בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו למה לא שרפתי את המדים של סבא שלי"

             עלול לקרות שוב. בהקרנות של הסרט בעולם הופתעו הבמאיות לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, למשל לבנון או ארמניה, אמרו בדמעות שמצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם.

             

            באחת הסצנות החזקות בסרט קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים מצאה קאת את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה..." .

             

            זו סצנה שמעוררת הרבה תגובות מהקהל. הופתעת מהן?

            "בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

             

            ומה ענית?

            "קודם כל, המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לעשות מזה פולחן".

             

            המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

            "להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש. מצבים פוליטיים עלולים להידרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

             

            הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
            הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "נכדותיהם של נאצי וניצול שואה עשו יחד סרט - והפכו לבנות זוג "
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            ביגדיל