בפורים שעבר התחפשה הרפתנית ענבל סיבוני לפרה, ואת שתי בנותיה הלבישה בתחפושת של עגלה. היא העלתה את התמונה לפייסבוק, ולא תיארה לעצמה מה יקרה כשהתמונה תגיע לקבוצת טבעונים. "שלחו לי הודעות מטרידות, ועד היום משתמשים בתמונות של הבנות שלי", היא משחזרת. "אז התחלתי להגביל את הגדרות הפרטיות שלי ברשתות החברתיות. אין לי בעיה עם טבעונים, כל עוד הם נוקטים גישת 'חיה ותן לחיות'. אבל הוויכוח מפסיק להיות נעים ברגע שהוא הופך לאלים".
כמה אלים יכול להיות ויכוח כזה? תפתיעי אותי.
"השיא היה כשהתקשר אליי מישהו שהציג את עצמו ככתב טלוויזיה, הוא התחזה, לדעתי, ושאל אותי אם אני הייתי רוצה שירביעו אותי, יקשרו אותי וייקחו לי את החלב. זו הייתה שיחה ממש מלאת אלימות. הוא שאל, למה אתם מתערבים לפרות בפוריות, למה אתם אונסים פרות?".
מה ענית?
"שאלתי אותו: 'ראית פעם איך פר מרביע פרה בטבע?
זה הרבה יותר קרוב לאונס, הוא יכול לשבור אותה'. אצלנו מגיע מזריע, עושה לה דיגי דיגי, אף אחד לא קופץ עליה. כבר הבנתי שמבחינת הטבעונים יש אמת יחידה. קשה להם גם עם הפרדת האם מהעגל מיד לאחר ההמלטה".
אפשר להבין את זה.
"עליי הם בכלל חוגגים, איך אני כאמא מוכנה לקחת את התינוקות של הפרות שלי. אני לא נתקלתי בפרה שבוכה בגלל שלקחו לה את העגל, ואנחנו מפרידים כמה שיותר מהר בין הפרה לעגל רק בגלל בטיחות ביולוגית. עגל נולד על מצע שהוא, במילים פשוטות, מצע של חיידקים, ועלול להיות מצב שהוא יונק מהאמא ומדביק אותה. אבל כן, אי־אפשר להתכחש לזה שאני חלק מתעשיית מזון, ומטרתי היא חלב. אצלי מטפלים בפרות, מרססים נגד זבובים, בחורף יש להן מנורת חימום ומצננים אותן בקיץ עם מים ומאווררים. אם בגלגול הבא אהיה פרה, אני רוצה להיות פרה ברפת שלי".
ענבל סיבוני (34) היא דור רביעי למשפחת רפתנים ממושב תל־עדשים בעמק יזרעאל. בנותיה, עופר (שש) ונועם (ארבע) נולדו מהזוגיות שהיא מנהלת בתשע השנים האחרונות עם טל (44), גרוש ואב לשלושה שעובד בחברת המספקת ציוד לרפתות. סיבוני היא אחת הרפתניות הידועות בארץ, מי שהובילה ב־2011 את מאבק החקלאים נגד מדיניות הממשלה ואף כיכבה בכרזה שהוציאו. בשנה שעברה נבחרה על ידי ועידת ישראל לחקלאות לאחת מ־40 חקלאים צעירים פורצי דרך בישראל, וכמי שמגיל שש חלבה חלב לתוך צנצנות ביתיות, אין לה שום כוונות לעצור.
אבל מעטים מכירים את סיפורה המשפחתי: סיבוני ושלושת אחיה התייתמו מהוריהם, צביה ואדמונד, והיא לקחה על עצמה את ניהול הרפת המשווקת חלב לתנובה וכוללת כיום 70 פרות חולבות ו־120 עגלות. הסיפור שלה מתועד, לצד סיפורים נוספים, בסרט הדוקומנטרי "בעקבות רכבת העמק" של הבמאי יונתן פז, ועוסק בחקלאים שגרים בצד פסי הרכבת שהולכת ונבנית.
"הרגשתי שתקעו לי סכין בלב"
רפת סיבוני הוקמה ב־1932 על ידי הסבים של אמא של ענבל, בני הזוג רוז'נסקי שעלו מפולין והתחילו עם שלוש פרות וחליבה ידנית. זהו סיפורה של החקלאות בישראל, שהחלה ברוח חלוצית ועם תמיכה ממשלתית, ואילו היום חקלאים נאבקים על מקומם מול מוצרים מיובאים, ומצד אחר מקבלים הצעות מפתות מאנשי נדל"ן שחושקים בקרקעותיהם.
סיבוני היא אחת הרפתניות היחידות שנשארו בישראל ("לא חושבת שיש יותר מעשר") ומהצעירות שבהן. היו לה מספיק סיבות לוותר על המשק ולבחור במקצוע שבו לא צריך לקום בחמש
בבוקר לחליבה, אבל היא בחרה להמשיך את השושלת. כיום היא חלק מפורום נשים רפתניות, חברת פורום הרפתנים הצעירים, וכן, למרות שתכננה להקים מרכז הידרותרפיה עם בריכה טיפולית על אדמות המשק שלה – היא כאן כדי להישאר. קורס הידרותרפיה כבר עשתה, וגם אם תהיה בריכה, היא לא תחליף את הרפת.
כשהייתה סיבוני בת 13 חלתה אמה צביה בסרטן השד. היא עברה כריתה מלאה, כימותרפיה והקרנות, ונפטרה בגיל 48. עד שחלתה עבדה בניהול הרפת עם בעלה ואבי ילדיה, אדמונד. "לא הייתה לי הכנה מוקדמת לכך שאמא עומדת למות", משחזרת סיבוני, "ביום שבו אמא נפטרה חזרנו מבית הספר, אבא הודיע שאמא הפסיקה לקחת תרופות, הגיע צוות רפואי עם עובדת סוציאלית והושיבו אותנו בסלון. מישהי אמרה: 'ענבל, מה שלומך, את יודעת שאמא עומדת למות?' בשבילי זה היה סכין שתקעו לי בלב. היא נפטרה בבית, על כורסה בחדר שלה. התמונות האלה לא יוצאות לי מהראש. כשהיא נפטרה התבגרתי בעשר שנים".
מה את זוכרת מאותה תקופה?
"הייתי בגיל ההתבגרות, ולא עשיתי לאבא שלי חיים קלים. בכל פעם שהייתי נכנסת איתו לעימות אמא הייתה חסרה נורא, כי היא זו שהייתה הרכה והמכילה, ואבא לא ידע איך לעשות זאת. למדתי ממנה הכל: לבשל, לאפות, לכבס, לסדר ולנקות. בצבא, כשהייתי יוצאת הביתה, ידעתי שאני לא חוזרת לחופשה, אלא לסופ"ש של מטלות, גם במשק.
"אני חושבת שהרגע שבו אמא הכי חסרה לי היה כשילדתי את בתי הבכורה עופר (שקרויה על שמה, צביה). ואני עדיין מתגעגעת אליה בכל יום מחדש".
ובגיל 24 גילית שאביך חולה סופני בסרטן כבד.
"שאלתי את הרופא: 'תפסנו את המחלה של אבא בזמן?' והוא אמר: 'לא, המחלה בשלב 4 מתוך 4, אבל אבא שלך נמר'. כשאבא התחיל טיפולים כימותרפיים, הם לא הזיזו לו. הגידול התפשט. אמרתי לאבא: 'אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי'. אבא שאל: 'בשביל מה את צריכה?' עניתי לו: 'אתה יודע, איבדתי אמא לפני 11 שנה'.
הוא לא האמין בשטויות האלה. אמרתי לפסיכולוגית שהלכתי אליה: 'יש לי חרדה שאבא שלי ימות, כי איך אשאר לבד בעולם הזה'.
"ברגע שהבנו שאבא עומד למות, אחותי והחבר שלה חשבו להקדים את החתונה המתוכננת שלהם, אבל אבא אמר לאחותי: 'את לא מקדימה שום חתונה. אני אוכל חצץ ואגיע לחתונה'. וכך היה. הוא הגיע לחתונה שלד אדם. הייתי אז במתח נפשי עצום וירדתי 11 קילו בתקופה יחסית קצרה".
מה קרה אחרי החתונה של אחותך?
"הייתה נסיגה של הגרורות, וכשאבא התקשר לאנשים להודות להם שבאו לחתונה, הוא אמר שהוא מחלים ונחנק בטלפון מהתרגשות כאילו הודיעו לו שנולד לו נכד. אבל הוא לא החלים, ובשלב מסוים החליט להפסיק את הטיפולים. החרדה שלי, שאבא שלי ימות, התממשה והוא נפטר בגיל 62".
מאמא שלך לא נפרדת כמו שצריך. עם אבא עשית פרידה אחרת?
"אבא שלי היה בבידוד, הייתי אצלו בבוקר, יצאתי בצהריים ומהצורה שהוא קרץ לי הבנתי שהמצב לא טוב. בלילה המצב הידרדר ונתנו לו מורפיום, וזהו. לא הייתי מוכנה לראות אותו ללא רוח חיים, כי נפרדתי ממנו כשהוא קורץ ומחייך לי. לא רציתי עוד טראומה".
כל הצ'קים חזרו
בצוואתו הוריש אדמונד סיבוני את הרפת לענבל, הצעירה שבילדיו. אחיה ושתי אחיותיה נותרו מחוץ לעסקי החליבה. לא מעט גבות התרוממו, התחילו ניסיונות לסכסך בין בני המשפחה, אבל סיבוני עמדה בלחצים. "אני הייתי הבת של אבא והוא מאוד סמך עליי", היא אומרת. "הייתי החברה הכי קרובה שלו, הוא שיתף אותי בקשיים, ומזל שקיבלתי את הביצים שלו כי זה עזר לי מאוד בהמשך. כשאנשים ניסו לדרוס ולרמוס שלפתי ציפורניים".
אבא שלך חשב שזה מתאים לך.
"הוא אמר: 'לכי ללמוד משהו אחר, כדי שיהיה לך עוד מקצוע'.
נרשמתי לתואר ראשון בחינוך גופני, אבל לא סיימתי. אני זוכרת שכשאבא שלי היה על ערש דוויי והודעתי לו שאני רוצה להמשיך את הרפת, ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו. הבנתי שהוא משחרר ומרגיש שהוא יכול ללכת. אחרי שהוא נפטר היה לי קשה לקום בחמש בבוקר, לטפל ברפת ולנסוע ללימודים בווינגייט. הרגשתי שאני נכבית. חזרתי למשק והרגשתי שהתעוררתי לחיים".
השנה הראשונה ברפת בלי אביה, היא אומרת, הייתה קשה מאוד. "מרגע שאבא נפטר עשיתי סוויץ' ונכנסתי ל־doing. זה היה חלק מהישרדות ומנגנון הגנה, הכל חייב לדפוק כמו שצריך".
מה ידעת על ניהול רפת?
"לא ידעתי. כל השנים עבדתי כפועלת. עשיתי חליבות, ביקורי וטרינר, אבל לא ממש הבנתי מה זה אומר, ובהתחלה אנשים ניצלו את זה. יום אחד פנה אליי קצין מודיעין של האזור ואמר לי: 'שתדעי שהעובד שלך גונב ממך'. התברר שעובד ותיק שלנו לוקח חלב ומעמיס לעצמו שקים של אוכל של עגלות ותרופות. מאותו רגע הבנתי שאין לי אמון באף אחד. בדיוק התחלתי לצאת עם טל, בן זוגי, והיה לו קשה לקבל את זה שאני לא בוטחת באנשים, כל הזמן חששתי שמישהו יגנוב ממני".
איפה היה הקושי העיקרי?
"לקח זמן לקבל תוקף לצוואה בבית המשפט, ועד אז – אסור היה לי למכור אפילו ליטר אחד. אבל אני לא יכולה להגיד לפרות לעצור את החלב, וגם לא יכולתי להוציא כסף מהחשבון של אבא. כל הצ'קים שנתתי חזרו. מצאתי את עצמי הולכת לאנשים שאני יודעת שנמצאים אצלם צ'קים שלנו ולספקים שהיו צריכים לקבל כסף, וביקשתי שיתחשבו ויחכו. שחררתי גם כמה קופות חיסכון שהיו לי כסטודנטית. חבר של אבא עשה לי העברה בנקאית כדי לעזור. פחדתי
מהיום שבו מישהו ידפוק לי בדלת וידרוש כסף. ובאמת הרבה אנשים התעוררו ואמרו: 'אבא שלך חייב לי, אבא שלך הבטיח לי'. עניתי לכולם: 'תעלו לגבעה, הוא קבור שם. דברו איתו'.
"רק בתקופה האחרונה לחייו של אבא חבר טוב שלו לימד אותי איך לנהל תזרים כספים. התחלתי להבין, אבל לא באמת שחיתי בתחום. הידע נרכש לאט. ישבתי יום אחד בתנובה והם הסבירו לי בהנהלת חשבונות איך זה עובד.
"אנשים לחצו עליי שאתן למישהו אחר לנהל את העסק או שאכניס שותף, אבל הרחקתי את כולם. אבא שלי הרגיל אנשים שכולם נכנסים אלינו למשק חופשי. בניתי שער, ומי שלא צריך להיות פה, לא נכנס. הייתי צריכה להתמודד גם עם המשפחה. הבית של ההורים הפך להיות הבית שלי, והיה קשה להרגיל את המשפחה לכך שזו כבר לא כניסה חופשית. זה היה תהליך. אנשים נפגעו בדרך, אבל עשיתי את זה כדי לשמור על עצמי".
מה חשבו האחים שלך על הבחירה של אביך להוריש לך את הרפת?
"הבנו שחשוב לנו להישאר קרובים והדברים הסתדרו. הרבה אנשים ניסו לסכסך, להדליק בינינו אש. אנשים אמרו שמכרתי את האחיות שלי. למזלי, אבא שלי, לפני מותו, דיבר גלויות על מה שהולך לקרות. הוא גם הציב תנאי, שכל עוד הרפת עובדת, אני מתפרנסת ממנה, וביום שאחליט לסגור אותה, הכסף מהמכירה יתחלק בין כל האחים. בינינו, הם לא רצו את הרפת.
"כשאבא שלי חלה, הלכנו לעורך דין שהציע שאבא יכתוב צוואה וירשום אותי כבת ממשיכה, וגם יעשה הסכם ממון עם בת הזוג שהייתה לו. עורך הדין אמר: 'חובתך כבת ממשיכה לכלכל את אבא שלך'. בכיתי. אמרתי לו: 'אני בת 24, אין לי עדיין תואר, מה לכלכל ולפרנס? על מה אתה מדבר?' הסיטואציה הייתה מלחיצה. להגיד לך שחלמתי להיות כל חיי במגפיים? לא".
איך הקשר שלך עם האחים?
"קשר טוב. אחותי הגדולה, שכל השנים לא סבלה את הרפת וברחה ממנה, התחתנה עם רפתן".
כבר עשר שנים מנהלת סיבוני את הרפת. לקחה קורסי ניהול עסקים, עשתה קורס מנהלי רפתות של משרד החקלאות, למדה על גנטיקה והשבחת הזרע, הרחיבה את העדר, החליטה לגדל עגלות, מה שאביה לא עשה, וגם בנתה סככות וקנתה מצננים. "הרבה אנשים חיכו לראות אותי נופלת", היא טוענת. "לחלקם קשה לראות לאן הגעתי. הרמתי את הרפת, וזה לקח הרבה זמן ועלה לי בבריאות".
עד מרץ האחרון התגורר במשק עובד שניהל את הרפת לצדה, ומאז שעזב מסיבות אישיות היא עובדת לבדה. הכל ממוחשב ומכאני – שעתיים וחצי משך כל חליבה. "אבל אני כן מרכיבה
את המכונות על הפרות, יש פה עבודה ידנית", היא מדגישה. כדי שיהיו לה קצת חיים, ירדה לשתי חליבות ביום, שש בבוקר ושש בערב.
בימים אלה מוקמת לתחייה רכבת העמק המיתולוגית, שעברה בין יישובי עמק יזרעאל. הבמאי יונתן פז, שיצר ב־1989 את הסרט הדוקומנטרי "בעקבות רכבת העמק", החליט לצלם סרט המשך וכך נולד "לצידי רכבת העמק". הסרט החדש יוקרן החל מסוף נובמבר בסינמטק תל־אביב ויציג את החקלאים שגרים בצד הרכבת. בסרט התקבלה החלטה תמוהה להציגה כאם יחידנית המתמודדת עם קשיי ניהול המשק לבדה, משום שבן זוגה, שבחר שלא להיחשף, אינו עובד איתה רשמית ברפת. לצדה משתתפים, בין היתר, סוחר בקר, מושבניק שהתייאש ומוכר את הרפת שלו ו"שריף" שמשפחתו עזבה אותו והוא נלחם במושב המחרים אותו. "גדלתי על סיפורים על הרכבת ההיא", אומרת סיבוני. "בסרט הוצגתי כאופטימית לעומת האחרים, למרות הסיפור העצוב שלי".
גם את מרגישה שלא קל להיות חקלאי בישראל.
"בגלל סיסמת 'יוקר המחיה' הקטינו את המס על יבוא של מוצרים. זה פגע בחקלאי המקומי, ומי שגוזר את הקופון אלה היבואנים ורשתות השיווק. הצרכן לא משלם פחות. הרבה חקלאים התייאשו והרבה משקים נסגרו, בפריפריה בעיקר".
ואת, לא תישברי?
"לפעמים אני אומרת, כמה אני יכולה לעבוד קשה? אני זוכרת את עצמי חוזרת מבילוי, החבר'ה הולכים לישון ואני הולכת לחלוב. או רגע לפני שאני יוצאת לאירוע – מתוקתקת על עקבים – ומגלה שיש המלטה ואני לא יכולה להגיד 'פאק איט' וללכת. אני מחליפה בגדים ונשארת בבית. אם זו המלטה ראשונה, הפרה לא מבינה מה קורה לה וזה יכול להימשך שעות, ואני צריכה להכניס יד כדי לבדוק אם העגל במצב ראש או עכוז כדי שהוא לא ימות. העסק הזה משעבד. אי־אפשר לעזוב הכל, לשים שלט 'תכף נשוב'".
אנחנו יוצאות לסיור ברפת. היא מלטפת את הפרות ביד מטופחת עם ציפורניים משוחות בלק, ואז מצביעה על גבעה שבה קבורים הוריה זה לצד זה. "אבא שלי ידע איפה להיקבר, כשעומדים מול הקבר רואים את המשק. זה נותן לי הרבה כוח. אני חושבת שהוריי רואים אותי מלמעלה וגאים בי".
כמה זה מאתגר להיות אישה בין רפתנים?
"אנחנו, הרפתניות, לא רואות את עצמנו כשונות, למרות
"אבא שלי ידע איפה להיקבר, כשעומדים מול הקבר רואים את המשק. זה נותן לי הרבה כוח. אני חושבת שהוריי רואים אותי מלמעלה וגאים בי"
שאנחנו חריגות בנוף. להיות בעלת רפת זה ללכלך את הידיים ואנשים מופתעים שזה מה שאני עושה, כי אני לא הטייפ קאסט הקלאסי. אני מתאפרת ולא פלמ"חניקית מפעם. גם אמא שלי הייתה כזו. החלטתי לא לקבור את הזהות הנשית שלי".
הבנות שלך, להערכתך, ירצו להמשיך את השושלת?
"הן אוהבות את הרפת, מביאות חברים לחלוב. הגדולה שלי לפעמים נגעלת מהריח ולא רוצה להתלכלך. הקטנה היא בעלת הפוטנציאל להיות בת ממשיכה. היא לא נגעלת והיא בעניין. יהיה לי עצוב אם אף אחת מהן לא תרצה להמשיך, אבל מובן שאכבד את רצונן".
ואת – את כאן בגלל המורשת המשפחתית?
"כן, בעיקר. העיסוק הזה שואב אותך, ויש המון עליות ומורדות. כשאתה מטפל בעגל שמשלשל, ואחרי שלושה ימים שנתת את נשמתך הוא מת, זה מאוד מתסכל. אבל גדלתי לתוך זה באהבה ענקית, מעולם לא עזבתי את הבית ואת הרפת ואני נהנית לגדל את הילדות שלי לתוך זה. התחלתי כדי לממש את הצוואה של אבא, אבל אם לא הייתי אוהבת את זה, לא הייתי יכולה להיות שם".
