כישרון אמנותי יוצא דופן לא תמיד מגיע עם חושים עסקיים מחודדים. הסיפור המיוחד של אנאבל ציצין מהרצליה, רק בת 25, מוכיח שיש בני מזל שהכישרון משחק להם פעמיים. מעצבת הנעליים הצעירה, העומדת מאחורי המותג העולה A BY ANABELLE, הייתה מחוברת מאז ומתמיד לצד האמנותי שלה, אך ידעה שגם הצד העסקי חי בה והוביל אותה ללימודי מִנהל עסקים. שם העמיקה אצלה ההבנה שהיא חייבת למצוא דרך לשלב בין שני העולמות, והתובנה כי עולם האופנה הוא המהות שלה דרבנה אותה לפעול. "נרשמתי לקורס קטן בבית הספר לעיצוב מרנגוני במילאנו. הייתי חייבת פעם אחת ולתמיד להתנסות ולראות אם העולם הזה באמת מתאים לי", היא מספרת.
ההתאמה, כך הסתבר, הייתה מלאה, וכמו בסיפור סינדרלה אמיתי היא הבינה שהתשוקה הכי גדולה שלה היא בעצם עיצוב נעליים. "מה שחידד אצלי את ההבנה היה עיצוב הנעליים הראשונות שלי. לנעליים יצרתי עקב מיוחד בצורת האות A, שהפך לסימן ההיכר העיצובי שלי. יש משהו בצורניות הזו שהוא מאוד יציב - שני קווים שיוצאים מבסיס רחב ועולים כלפי מעלה. התחברתי לזה מאוד ולערכים שהנעליים משדרות, בדיוק הערכים שרציתי לצקת למותג שלי".
>> התכשיטנית קרן וולף: "זו עבודה קשה. אני הכי לא סיפור סינדרלה"
>> גמרתי להכין את כל השיעורים: ילדי הפלא החדשים של עולם האופנה
>> איך הפכה רוזי אסולין, בת למשפחה דתית מברוקלין, לשם הכי חם בתעשיית האופנה הניו יורקית
איך הפכת את ההבנה הזו למותג ממשי?
"הכל באמת התחיל שם. ניגשתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה להיות מעצבת נעליים. נקודה. הוא האמין בי וברעיון והסכים להשקיע בעסק. משם התחלתי במסע לא פשוט. תוך כדי עיצוב של עוד ועוד דגמים, הפכתי אובססיבית לתחום וחקרתי כל מה שאני יכולה בשוק הזה. היה לי ברור שאעצב קולקציות יוקרה, כי אלו הקולקציות שאני בעצמי אוהבת. אין מה לעשות, אני מאמינה גדולה בהשקעה באקססוריז הנכונים. אלו פריטים שילוו אותך לנצח. נעליים יפות ותיק טוב הם הפריטים הכי חשובים במלתחה".
קלאסי עם טוויסט
לתהליך שעבר על ציצין היא מתייחסת כסוג של נס. שנתיים של עבודה קשה חסרת פשרות הביאו אותה להשקת המותג והקולקציה הראשונה שלו בחודש מרץ האחרון. "הרבה אנשים אמרו לי לא ללכת על ייצור באיטליה. שיש שם עומס מטורף של מותגים ושחבל לי על הזמן. אבל החלטתי לרדוף אחרי החלום שלי. ביצעתי המון פניות ובסוף זה קרה. המפעל שאני מייצרת בו כל כך התאהב בעיצובים שלי, שהחליטו שם להשקיע בי וללכת בדרך הזו יחד, צעד אחר צעד".
בים המותגים של נעלי יוקרה, מה המותג הצעיר שלך מחדש?
"בכל הנעליים שלי יש משהו מאוד מאוד מיוחד. הקו הוא קלאסי אבל לגמרי עם טוויסט. רוב הסילואטות מאוד יפות ומאוד מחמיאות לרגל, ומצד שני יש את הדבר המיוחד הזה שאי אפשר להתעלם ממנו. אני בטוחה שעקב ה־signature שלי, צורת ה־A, יהפוך לסימן ההיכר של המותג שלי ממש כמו הסוליה האדומה של לובוטן.
"פיתוח נוסף שלי הוא עיטור של גביש בגימור קריסטלי שנקרא קריפטונייט. הוא נותן אפקט עוצמתי מאוד לנעליים עצמן, שהן יחסית קלאסיות. עיצבתי, למשל, דגם שנקרא פריז, שהצד האחורי שלו מדמה את האייפל, סמל שכל בחורה יכולה להתחבר אליו ויכול לגרום לה להרגיש כאילו היא מבלה ערב בעיר האורות גם אם היא לא ממש שם. אלה גם הנעליים הכי יקרות שלי - כל הנעל מעוטרת בקריסטלים של סברובסקי בשלושה צבעים ובשלושה גדלים, כשכולם מחוברים בעבודת יד. אני בהחלט שמה דגש על נעליים שעונות להגדרה 'סטייטמנט שוז'. אני מאמינה שכאשר את קונה נעליים את רוצה להרגיש מיוחדת ושאת יכולה לכבוש כל מטרה. זו בדיוק ההרגשה שאני רוצה לתת לנשים שנועלות את העיצובים שלי".
אני והכוכבות שלי
מאז השקתה של הקולקציה הראשונה, המותג זוכה להדים חיוביים. ציצין מעידה שקיבלה פידבקים מדהימים מצד קניינים בינלאומיים, בלוגריות וסטייליסטיות. כמו כל מותג בתחילת הדרך, גם דריסת הרגל בספֶרה הסלבריטאית חשובה במיוחד, וציצין קיבלה את מנת החשיפה שלה מוקדם מהצפוי עם מפורסמות כמו לוסי הייל ("שקרניות קטנות") והאלי ברי שכבר טופפו על עקביה. הסטייליסטית של ברי לא הסתפקה בזוג אחד וארזה לאיי־ליסטית לא פחות משישה זוגות.
הסיפור שלך באמת נשמע כמו סיפור סינדרלה. גם לך הוא מרגיש כזה?
"מהצד זה נראה אולי לאנשים שהכל קרה מהר מהר, אבל בחוויה שלי מדובר בתהליך איטי וארוך, ויש לי עוד כל כך הרבה חלומות להגשים. אני כן יזמית בנפש ובנשמה, וכשאני רוצה משהו אני אעשה את הכל בשביל להשיג אותו. אני מאמינה שעם עבודה קשה ותשוקה אפשר לעשות הכל. הרקע האמנותי שלי הפך את התהליך של תרגום העיצובים שהיו לי בראש לקל יותר. היה לי פשוט להביא אותם לידי ביטוי על הנייר. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לשרטט. יחד עם זאת העבודה היא קשה ורבה. אחי יונתן ואני מנהלים את החברה: אני אחראית לצד הקריאטיבי - לעיצוב, לפיתוח, לנסיעות למפעלים ולתערוכות וליחסי הציבור, ואחי אחראי לצד העסקי ובעצם ממנכ"ל את העסק".
ומה תאמרי למצקצקים שאומרים שהכל הרבה יותר קל כשאבא יכול להיכנס כמשקיע?
"אגיד שאני חושבת שזה שטויות. יכול להיות לך גב כלכלי מצוין, אבל אם אין לך את הכישרון והדרייב, הגב הזה לא משנה. לא מדובר רק בכישרון אלא גם באישיות שמאפשרת לך להיות בתחום הזה - לדעת איך להתנהל עם דלתות שנסגרות ואיך לפתוח חלונות אחרים. התשוקה הזו לא קשורה לכסף, ומי שבאמת יש לו אותה ימצא גם את המשקיע הנכון.
"אני מבינה שעם ההתרחבות אצטרך להביא משקיע חוץ מאבא שלי. זה תחום שאתה חייב בו הרבה כסף, לא רק בשביל הייצור של המוצר עצמו, אלא גם בשביל יחסי הציבור, ההתנהלות מול השואורומים, הנסיעות. כל זה עולה המון כסף. יש מעצבים שמייצרים באיטליה אבל לא נוסעים כל הזמן. אני מאמינה שאני צריכה להיות בשטח כדי לדעת כל פרט ולפקח על הכל. אני רוצה לדעת שהסאטן האדום שרציתי הוא בדיוק זה שיגיע למפעל. אני לא סטיב מאדן. בסוף היום מדובר בנעליים שנמכרות ב'מרי נעליים' ב־2,600 שקל".
כששומעים שאת מישראל, זה הופך את הסיפור של המותג לאקזוטי ומעניין או מעכב אותך בהתפתחות ובחשיפה?
"תלוי מאוד עם מי אני מדברת. אני באה ממקום קטן וכביכול אין לי קשרים. אני לא 'בת של' ולא התמחיתי בבית אופנה גדול. אני כן יכולה לומר שכל האנשים בתעשייה שנחשפו אליי ולעיצובים שלי נתנו לי המון כבוד והערכה. יש למשל גוף מדובאי שמאוד התעניין במותג, והנה – זה עובד. יכול להיות שבעתיד אתקל בחנויות שלא ירצו לעבוד עם מותג ישראלי, אבל היום אני לא מרגישה את זה.
"בנוסף, צריך לזכור שאני אמנם ישראלית, אבל הנעליים שלי מיוצרות בעבודת יד באיטליה. זה אלמנט חשוב מאוד. הקניין בעיקר מסתכל על ה'מייד אין איטלי' וזה האישור על האיכות הכי גבוהה שיש. אני מייצרת באזור הכי נחשב לייצור נעלי יוקרה, היכן שמותגים כמו לובוטן, שאנל וולטינו מייצרים. גם מבחינת העיצוב וגם מבחינת הייצור אני לא מרגישה שהמותג שלי פחוּת במשהו. נכון שבגלל שאין לי קשרים אני שולחת המון המון מיילים - לפעמים עונים לי ולפעמים לא, אבל זה התחום. אתה צריך לדעת לדחוף ולקבל לא. יש קניינים כמו 'מודה אופרנדי' שלא לוקחים מותגים בעונות הראשונות שלהם, וזה בסדר. אני מאמינה שעם הזמן, בעוד כמה עונות, אצליח להגיע גם לנט א־פורטה, ברגדורף גודמן וסלפרידג'ס".
יש מותג או מעצב נעליים שעושים לך את זה במיוחד?
"אני מאוד מעריכה את מנולו בלאניק. רואים שהעשייה באמת בדם שלו. אני מאחלת לעצמי שאגיע יום אחד לרמה שלו. אני מאוד אוהבת את הדרך ש'אקווזורה' עושה. המותג היחסית חדש הצליח לצמוח מאוד מהר מבחינה עסקית. יחד עם זאת, אין מותג נעליים ספציפי שמהווה לי השראה - אני לא אוהבת להסתכל על מה שמעצבים אחרים עושים כי זה מכניס אותי לתבנית. כשאני מעצבת אני פשוט מוחקת את הכל, מבודדת את עצמי ומנסה ליצור משהו חדש שלא קיים".
ומה לגבי טרנד בולט בתחום – איזה כיוון את רואה שמתפתח?
"העולם הולך היום למקום של נוחות. היום זה כבר לא 'עידן קארי בראדשו' ויותר נשים בוחרות בנעליים שטוחות או בנעליים עם עקב צ'אנקי. היה לי חשוב לתת התייחסות גם לנעליים השטוחות. להביא את ה'וואו אפקט' אליהן – שגם אישה שבוחרת בהן תרגיש טוב. למרות שנעלי עקב מהוות שבעים אחוז מהעשייה שלי, אני לא מוותרת על השטוחות. אני יודעת שזה העתיד".
ואיפה את רואה את העתיד המקצועי שלך?
"איפה אהיה בעוד חמש או עשר שנים? אני רואה את עצמי לגמרי כמותג בינלאומי עם חנויות מונו־ברנד בכל העולם. אני רוצה גם להתפתח לתיקים, small leather goods ומשקפי שמש. האקססוריז הם האהבה הגדולה שלי. כרגע אני עובדת על אתר אונליין. אני חייבת לאפשר למי שרוצה לקנות את הנעליים שלי לעשות זאת גם אם היא מברזיל או מרוסיה.
"נכון לעכשיו מה שהכי מרגש אותי זה לשמוע פידבקים מלקוחות, כמו האישה שקנתה את נעלי הקריפטונייט שלי ב'מרי' לאירוע וחזרה וסיפרה כמה קומפלימנטים היא קיבלה עליהן. אני יושבת על המדף ליד נעליים של 'פארטי' ו'זנוטי'. זה לא מובן מאליו ואני ממש מתרגשת כשקונים. עזבי את זה שהאלי ברי קנתה נעליים שלי. האישה שהלכה לחנות, התאהבה בנעליים, קנתה אותן ואז התקשרה לחנות לספר מה הנעליים גרמו לה להרגיש - זה מבחינתי לגעת בענן".
