לפגישה עם הזמר חן אהרוני והוריו הנכים, שהתקיימה בביתם בחולון, איחרתי בחצי שעה, כי ארגוני נכים שוב חסמו כבישים למרות ההסכם שהושג עם חלקם. מתברר שחילוקי הדעות בין ארגוני הנכים לגבי ההסכם חלחלו גם למשפחת אהרוני: בעוד האב, ששון אהרוני (68), שמח על ההישג, וממילא לא התלהב מצעדי המחאה הקיצוניים מדי לטעמו, האם, אשירה (תיקי) אהרוני (54), חושבת שאין ברירה אלא להמשיך במאבק עד שיתקבלו כל הדרישות.
בנם של השניים, כוכב הפופ חן אהרוני (27), כרגיל, באמצע, בין אביו הפשרני ואמו הלוחמנית. על פי המתווה קצבת הנכים אמורה לעלות מ־2,342 שקל (הסכום המשולם כיום) ל־3,800-4,500 שקל בארבע פעימות עד 2021. זאת אחרי 16 שנה שבהן לא הועלתה קצבת הנכות כלל. אהרוני ג'וניור מברך: "ידוע שהסכם טוב הוא הסכם ששני הצדדים יוצאים ממנו מרוצים, אז עשינו צעד משמעותי, היסטורי ממש, וזה הכי משמח אותי. זה אומר שמקשיבים לעם וזה כבר מבורך, אבל זה לא פותר הכל".
מה עוד היית רוצה שיקרה?
חן: "יש בעיית נגישות חמורה במדינה. לקחתי פעם את אמא שלי לספא לכבוד יום המשפחה, שאלתי פעמיים אם יש נגישות לנכים ואמרו לי שכן, וכשהגענו התברר שאין. אמא שלי כבר רצתה לוותר, אבל אני התעקשתי והרמתי אותה".
אשירה: "הילדה שלי נכנסה לכיתה א' וכשבאנו לטקס גילינו שבחניון של בית הספר אין בכלל חניה לנכים, אפילו לא אחת".
על מה בעצם הנכים נאבקים עכשיו?
"הם לא מוכנים לקבל את הפעימות עד 2021, הם רוצים את הכל במיידי, ובצדק".
השתתפתם פיזית במחאה?
ששון: "אני חלק ממטה המאבק, אבל אישית לא הייתי עומד בכביש
לחסום רכבים של אנשים, לא מסוגל לזה. הייתי סוגר את משרדי הממשלה, אבל לא פוגע בתנועה. גם ככה יש לנו פקקים בלי סוף, אז נוסיף על זה?".
אשירה: "אני ממש מזדהה איתם, חתמתי על העצומות והבעתי תמיכה ברשתות החברתיות, אבל אני עובדת, איך אני יכולה? יש לי ילדה קטנה, אני צריכה לפרנס אותה. והאמת? כבר קשה לי. אני עובדת שמונה שעות ביום וחוזרת הביתה גמורה, אבל אני חייבת".
ההסכם הזה יעזור לך להוריד הילוך?
"ההסכם הזה לא נוגע לי בכלל, אני לא זכאית לקצבה כי אני עובדת. הצטרפתי למאבק בשביל נכים אחרים וגם כדי שבעתיד יהיה לי ממה להתקיים".
ששון: "את מבינה איזה אבסורד? בן אדם עובד, לוקחים לו את הקצבה, אז למה שנכים ירצו לעבוד? כל מה שהם ירוויחו יורידו להם מהקצבה. גם ככה אין הרבה מקומות עבודה שמוכנים לקבל נכים, כל הזמן אומרים להם: 'תגידו תודה שיש לכם מקום עבודה'. גם כשהרגשתי שמגיע לי יותר, חששתי לדרוש".
אבל אם נכה עובד ומשתכר, למה באמת לתת לו קצבה?
אשירה: "את יודעת כמה הוצאות יש לנכים שאין לאנשים רגילים? אני צריכה לשלם עבור שירותים שבן אדם בריא לא צריך, למשל עזרה בבית, תרופות, מימון טיפולים. פעמיים בחודש יש לי טיפולים בגב. אני צריכה יותר אבל לא יכולה להרשות לעצמי".
ששון: "עד היום שתקנו, כי אמרו לנו שאין. היום אנחנו מבינים שיש כסף בקופה, ומי שדופק על השולחן מקבל".
האהבה ניצתה בווינגייט
למרות שהתגרשו לפני יותר מ־20 שנה, אשירה, שעד לפני שנתיים קראו לה תיקי ("נומרולוגית המליצה להחליף את השם ואמרתי לעצמי: לא מועיל, לא מזיק"), רכזת משאבי אנוש בחברת בזק, וששון אהרוני, שיצא לפנסיה, נראים ונשמעים כמו זוג נשוי: כשהיא מדברת הוא משלים את דבריה, וכשהוא מדבר, היא מביטה בו בהערצה. לא פלא, אם כן, שגם כשכבר היו גרושים, כשהיא החליטה להביא לעולם עוד ילד, 20 שנה לאחר שנולד בנה בכורה חן, היא פנתה לששון. שנה אחר כך נולדה בתם, ליאן, בת שש וחצי, שהתחילה השנה ללמוד בכיתה א'.
אשירה נולדה עם רגל אחת. "באותם ימים עוד לא היו בדיקות אולטרסאונד", היא מספרת. היא גדלה כילדה רגילה, לא עשו לה הנחות, ובזכות זה, היא אומרת, היא נאבקת על עצמאותה, לא מרחמת על עצמה, מפרנסת בכבוד את משפחתה והיו שנים שבהן היא אף מימנה את חלומו של בנה להיות זמר מצליח. "כשהייתי תינוקת ההורים שלי קשרו לי מקל של מטאטא לרגל כמו של פיראטים, כדי שאלמד ללכת", היא מספרת. "הם שמו אותי בחצר והסתכלו עליי מהחלון. נפלתי וקמתי ואמא שלי רצתה לגשת ולהרים אותי, אבל אבא שלי אמר: 'תני לה לבד, היא תלמד' ובאמת למדתי לבד".
כל השנים הלכה עם פרוטזה, למדה בבתי ספר רגילים כנכה יחידה בין בריאים
, ו"לא תמיד היה קל", היא אומרת. "שנאתי את בית הספר, גם כי לפעמים צחקו עליי על הצליעה, וגם כי רוב השנים הכיתה שלי הייתה בקומות גבוהות ואף אחד לא התחשב בזה שיש תלמידה נכה בכיתה. הרבה פעמים נשארתי בכיתה בהפסקות כי לא הייתי מספיקה לעלות ולרדת. ממילא כל החברות שיחקו בגומי וקלאס, משחקים שלא יכולתי להשתתף בהם".
בגיל 15 נכנסה חזק לספורט הנכים, תחילה בשחייה ובכדורסל, אחר כך בטניס שדה, שבו הגיעה להישגים מפליגים. "מגיל 15 נסעתי לתחרויות בינלאומיות. במשך 15 שנה החזקתי בתואר אלופת הארץ בטניס שדה ודורגתי במקום השני בעולם", היא מתגאה.
כשחברותיה התגייסו לצבא היא התעקשה לשרת גם, ובסופו של דבר, לאחר מאבק, התגייסה ושירתה בחיל החימוש. לאחר הצבא נרשמה לקורס מאמני ספורט נכים בווינגייט ביחד עם מי שלימים הפך לבעלה ואבי ילדיה, ששון אהרוני. השניים הכירו ב"ספיבק", מרכז ספורט לנכים ברמת־גן, כשהיא הייתה בנבחרת נשים בכדורסל והוא המאמן שלה, אך האהבה ניצתה כששניהם נשלחו לקורס בווינגייט. "נסענו לאיזושהי תחרות, ולפני שאחרות יתלבשו עליי היא התחילה איתי", צוחק ששון. למרות פער הגיל ביניהם – היא הייתה בת 25 והוא בן 40 – השניים נישאו והביאו לעולם את חן. חמש שנים אחר כך התגרשו, אבל שמרו על קשר חברי יציב.
ששון נולד בשכונת שעריה בפתח־תקווה, ולדבריו רק במזל לא נמנה עם חטופי תימן: "יומיים אחרי הלידה אמרו לאמא שלי שלא שרדתי, אבל היא לא ויתרה, התחילה לזעוק ולחפש, וכשראו שאין מה להתעסק איתה, החזירו אותי".בגיל שנתיים לקה בפוליו שהותיר אותו עם צליעה ברגל שמאל. עד גיל 61 הלך על רגליו, צולע אך זקוף, אבל לפני שבע שנים עבר אירוע מוחי שהותיר אותו כמעט משותק גם ברגל ימין, ומאז הוא יושב בכיסא גלגלים ממונע.
כמו גרושתו, גם הוא לא נתן לנכות להפריע לו. מאז ומתמיד עסק בספורט, ייצג את ישראל באולימפיאדות והיה אלוף העולם בסיף לנכים. כשכל חבריו התגייסו לצבא ולחמו במלחמת יום הכיפורים, הוא התנדב בבית חולים, ובגיל 30, כשעבד כבר בבזק, צה"ל הכריז על מבצע גיוס לפטורים, והוא עזב הכל והתגייס. "לא יכולתי לסבול את הפטור עם החותמת 'נכה', גם אני רציתי פנקס חוגר ופנקס מילואים. שירתתי בר"ם 70, טיפלתי בנפגעים. רציתי להיות כמו כולם".
מאז שהתגרשה חלמה אשירה להינשא שוב ולהביא לעולם עוד ילד, אך זה לא קרה. במהלך השנים היו לה בני זוג, כמו לגרוש שלה, ששון, אבל שום דבר לא הבשיל לנישואים שניים והבאת ילדים. "במשך השנים הרחם שלי זעק לעוד ילד. בגיל 40 אמרתי לעצמי: 'יש לי זמן', אבל הזמן עבר מהר ובלי ששמתי לב הגעתי לגיל 45 והבנתי שאו עכשיו או לעולם לא", היא אומרת. "חשבתי איך לעשות את זה ופתאום הבריק לי: 'למה לא ששון?'. הראשון שדיברתי איתו היה חן, שהיה אז חייל. הוא ממש התלהב ואמר לי: 'יאללה, אמא, לכי על זה'".
שקלת לפנות לבנק הזרע?
"העדפתי שהילד לא יגדל עם סימני שאלה לגבי אביו, וגם רציתי שלחן יהיה אח ביולוגי. את ששון אני מכירה, והגנים של שנינו כבר הולידו ילד מוצלח. רציתי שחן יקבל אח או אחות אמיתיים".
לא חששת שבגילך ובמצבך יהיה לך קשה לטפל בתינוק?
ששון: "אני חששתי. היא באה אליי כשהייתי בסוף השבעה על אמי
עם ההצעה, ושאלתי אותה: 'את מדברת ברצינות?' היא אמרה: 'זה יקרה בכל מקרה. אתה או בנק הזרע'. הבנתי שהיא נחושה ואמרתי: 'יאללה, נעשה'. אם בגיל 45 היא רוצה ילד, נשאר לי רק להצדיע לה ולזרום איתה".
אני רואה שאתם חברים טובים. למה התגרשתם?
ששון: "חילוקי דעות, משקעים, קשה להיכנס למערכת זוגית בגיל 40. היא התעקשה להמשיך לגור בחולון ליד הוריה, ולי היה קשה להיפרד ממשפחתי המורחבת והגדולה בפתח־תקווה. היו לי חיים שם, הייתי יו"ר ועד שכונת שעריה, הייתי ברשימות למועצת העיר ועבדתי בעירייה. היה קשה להתנתק מזה. אחרי חמש שנים עזבתי, אבל מאז אני עושה כל יום את הקו לחולון, לבית של אשירה. במיוחד מאז שליאן נולדה. אין יום שאני לא מחכה לה בארבע וחצי כשהיא חוזרת מהצהרון. היא מאוד בוגרת לגילה, אולי בגלל שהיא מבינה שאין לה הורים כמו לכל הילדים".
איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלה?
"בתחילת השנה הלכתי איתה לאסיפת הורים לקראת כיתה א'. שעה וחצי ישבתי שם, כנראה קצת התעייפתי וכשיצאתי פתאום נפלתי ומצאתי את עצמי נוחת על המדרכה על הפנים, וכל הפרצוף שלי התמלא דם. ליאן לא איבדה את העשתונות, הרגיעה אותי, וכשבאנו הביתה היא שמה לי קומפרסים ופלסטרים".
חן: "ילדים להורים נכים מתבגרים כנראה יותר מהר, ככה לפחות היה אצלי. האינטליגנציה הרגשית שלי מאוד גבוהה כי אני ער לכל מצוקה".
מה חשבת על הרעיון שיהיה לך אח?
"כשאמא סיפרה לי על הכוונה שלה להיכנס להיריון, היה לי נורא טבעי שזה יהיה עם אבא, כי כל החיים היה ביניהם קשר טוב ותומך. אחרי הגירושים הם המשיכו לנסוע ביחד לתחרויות בכל העולם. ככה אני זוכר את הילדות שלי: עם אמא ואבא באותו חדר במלון בנסיעות לתחרויות".
היו להם ניסיונות לחזור זה לזה?
"אף פעם לא ביקשתי מהם לחזור, כי אף פעם לא שמתי לב שהם לא ביחד".
חשבתם לעשות את הילד באופן טבעי?
אשירה: "לא, כי ידעתי שבגילי תידרש עזרה לבחור את הביציות הטובות. ליאן נולדה בהפריית מבחנה לאחר טיפולי פוריות. הייתי חדורת מטרה, כל מה שראיתי מול העיניים היה תינוק. כשאמרו לי שיש לי בת אז בכלל, כל כך התרגשתי שהתחלתי לבכות".
סוד מבית הספר
חן אהרוני מתגורר עם אמו בדירתה הנאה והמרווחת בחולון, שאליה עברה לפני כחצי שנה ("לקחתי משכנתה גדולה"), ומסייע בגידולה של ליאן הקטנה. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא יודע שיש לו משפחה מיוחדת, אבל לא בגלל נכותם של הוריו, אלא בעיקר בגלל הקריירה הספורטיבית. "אף פעם לא הרגשתי שההורים שלי מוגבלים, כי הם היו ספורטאים בינלאומיים ומבחינתי הם יכלו לעשות הכל", הוא מסביר. "הייתי גאה בהם, לא חוויתי אותם כמסכנים או נזקקים. הם לא היו אמורים להתגייס לצבא ובכל זאת התגייסו ושירתו את המדינה, הם עובדים ומשתכרים, הם ייצגו את המדינה באולימפיאדות ובתחרויות
בינלאומיות מכספם והביאו הישגים וכבוד למדינה, והמדינה לא נתנה להם את המינימום כדי שהם יישרו קו עם אנשים רגילים, בעוד שההוצאות שלהם הן מעבר לאלה של אנשים רגילים".
בעבר נקשר שמו של חן בבנות זוג, כמו אניטה גסין, שהשתתפה ב"כוכב נולד", והדוגמנית אווה לימסוב. היום הוא נטול זוגיות, מבחירה, לדבריו, כדי להיות מפוקס בקריירה. לאחרונה נדהמו עוקביו בפייסבוק לגלות איך איבד את בתוליו: "בפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין הייתי בן 15 וזה היה עם המורה שלי, בהסכמה", כתב בפוסט. "... היא הייתה חברה שלי, היא הקשיבה לי... ראיתי בה אדם שאני סומך עליו... לא באמת ידעתי מה אני מרגיש באותו רגע. ילד בן 15 שזה נראה לו הגיוני ולגיטימי ולא באמת יודע לשים גבולות. היום אני שומע על יותר מדי מקרים של הטרדות מיניות בבתי הספר וכל פרסום כזה זורק אותי לסיפור שלי. אמנם אף פעם לא קראתי לו הטרדה מינית אלא סוד, אבל במבט לאחור אני מבין כמה מעוות זה היה וכמה להסכמה שלי אין שום קשר לתפיסת המציאות של אדם בוגר. ההסכמה שלי לא רלוונטית כי הסיטואציה עצמה היא הבעיה. זה פשוט לא משהו שצריך לקרות. לא היה לי את שיקול הדעת והבגרות לראות את הסיטואציה מבחוץ ופשוט לעצור. אז זרמתי. זה לא מגניב. אל תתביישו. נחצה גבול - תגידו לא".
אמו, שלא ידעה על כך, קראה את הפוסט וכתבה לו: "ילד יקר שלי, צר לי שהיית צריך לחוות דבר נוראי ועוצמתי כזה במקום שאמור להיות הכי מוגן והכי בטוח, וצר לי עוד יותר שלא אזרת אומץ ושיתפת אותי. אני גאה בך על שהתמודדת וממשיך להתמודד עם החוויה הלא נעימה הזאת, תמיד מוכן לעזור לילדים ונערים בעצם החשיפה שלך".
את הפוסט כתב בעקבות סיפור דומה שהתפרסם בתקשורת. "רק בתקופה האחרונה זה היכה בי שזה לא בסדר. בזמן אמת חשבתי שזו חוויה. היום אני מבין שהפעם הראשונה שלי לא הייתה צריכה להיות ככה", הוא אומר.
כועס על המורה הזאת?
"אין בי כעס, רק אכזבה מהמערכת שאפשרה לזה לקרות".
היעד: אירוויזיון
מגיל 15 חן אהרוני על הבמות, שנתיים שר במועדון של מלצרים מזמרים בראשון־לציון, ובגיל 17, כשהיה תלמיד בבית הספר לאמנויות בחולון, התברג לנבחרת "כוכב נולד 5" בעונה שבה זכה בועז מעודה - והגיע למקום הרביעי.
על אף שלא זכה, קיבל חוזה הקלטות בחברת NMC, אך לבסוף לא מימש את החוזה והוציא בהמשך שני אלבומים באופן עצמאי: "חן אהרוני" (2011) ו"נוסע רחוק" (2012), שניהם כוללים בעיקר שירי פופ קצביים, וגם דואט מפתיע עם אסתי גינזבורג, ששירתה איתו במיצג חילות בצה"ל. "נהיינו חברים, השמעתי לה שירים והיא התלהבה, אז אמרתי לה: 'בא לך לנסות?'", הוא מספר. "השיר מאוד הצליח, אבל היא לא הייתה אז בארץ ולא חוותה את כל הפיצוץ שהיה סביבו. זה השיר הראשון שבו התקשורת התייחסה אליי כאל זמר לגיטימי אחרי 'כוכב נולד'".
במקביל לקריירה המוזיקלית הנחה חן את התוכנית "רעש" בערוץ 24, את התוכנית המקדימה של "אקס פקטור" בערוץ 2 וגם כמה משדרים בערוץ ניקלודיאון. "עזבתי את הטלוויזיה כי היה לי חשוב לא להיתפס ככלבויניק אלא כזמר רציני", הוא מסביר. בהמשך ניסה את מזלו מעבר לים, תחילה ב"אקס פקטור" בריטניה, שם הגיע עד למחנה האימונים, שממנו הודח רגע לפני שהתוכנית עלתה לאוויר, ולאחר מכן ב"דה ווייס" הבריטית, שממנה הודח עוד לפני שהתוכנית התחילה לאחר שרץ להתראיין על כך לעיתונות הישראלית ("יצאתי טמבל").
בשנתיים האחרונות לקח פסק זמן לחשבון נפש, החליט להתנער מתדמית המאמי שדבקה בו, ואז חזר בו – "כי אין מה לעשות, אני פשוט בן אדם נחמד ואין לי מה להילחם בזה. השלמתי עם זה ואני חי עם זה די בשלום".
בתקופה שבה הפופ חוזר בענק למרכז המיינסטרים הישראלי, הוא יודע שזה הזמן שלו להפציץ. לאחרונה הצטייד בסוכן חדש (רוברטו) ובאיש יחסי ציבור חדש (שיר פינטו), ובימים אלה הוא עובד על אלבום חדש, שקליפ ראשון מתוכו, "אהבה בלב", שבו הוא מפליא גם לרקוד, הפך ללהיט רשת עם כמעט מיליון צפיות. "במשך שנים הסתרתי את זה, כי פחדתי מהסטיגמות, אבל האמת היא שאני נורא אוהב לרקוד", הוא מגלה. "פעם הלכתי לחוג
היפ־הופ ונורא נהניתי, עד שהתחילו לצחוק עליי והפסקתי. אחרי שנים שברחתי מעצמי, אני רוצה עכשיו להתקרב בחזרה לכל הדברים שבוערים בי, ואחד מהם זה הריקוד. זה גם משרת את המוזיקה שלי.
"האלבום הזה הוא הכי אני שיכול להיות. כשהתחלתי, מוזיקת פופ הייתה מילה מגונה, הסתרתי את זה שאני זמר פופ. היום, במסגרת ההתקרבות שלי לעצמי, אני הולך על הפופ בכל הכוח. אחרי מה שקרה לאמיר פרישר גוטמן אמרתי לעצמי: 'די, החיים קצרים, ויותר אתה לא עוצר את עצמך'. אין לי מה להפסיד, יכול להיות שמחר אני אמות".
התובנה שהחיים קצרים הובילה אותו לנסות להגשים עוד חלום ישן - לייצג את ישראל באירוויזיון, בדרך לקריירה בינלאומית. לשם כך הוא נדרש לשוב למקום שבו התגלה, כמתחרה מן השורה בריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון". "אני הולך נטו בשביל האירוויזיון", הוא מנמק. "שלוש שנים מנסים לגייס אותי לריאליטי הזה, ובכל פעם אמרתי 'לא', עד שהחלטתי שאין לי מה להפסיד. לא רוצה להגיע לנקודה שבה אומר לעצמי: 'וואלה, לא עשית הכל כדי להגשים את החלום שלך', והאירוויזיון יושב חזק על מפת היעדים שאני צריך להגיע אליהם".
אז למה בעבר אמרת לא?
"כי עשר שנים אני נלחם שיתייחסו אליי כאל זמר רציני ועכשיו שוב אני הולך לריאליטי?" .
כמה זו תהיה פדיחה לא לזכות?
"אני אעמוד בזה. מה לעשות שזה פרויקט החלומות שלי? עכשיו אני בקטע של להגשים לעצמי חלומות. הרבה פעמים עצרתי את עצמי בגלל 'מה יגידו', ועכשיו אני רוצה להתפוצץ. אין דרך אחרת להגיע לאירוויזיון, אלא דרך 'הכוכב הבא'. אני לא רוצה לעוף על עצמי, אבל אני יודע שאני מסוגל להצליח בחו"ל, אני יודע שיש לי את זה וכשזה יקרה זה יקרה בענק".
