חשבון האינסטגרם של המאיירת והגרפיקאית דנה אבני (30) מלא בישבנים מאוירים בכל הצורות והגדלים. "אל תגידי ישבנים", היא מזדעקת בשיחת טלפון מברלין, שם היא גרה בשנתיים האחרונות. "תגידי תחת. הוא מלא בתחת. אני בכוונה מדייקת את המילה הזו, ולא אומרת ישבן, טוסיק או עכוז. זה תחת. אין יור פייס. אני לא מפחדת לקרוא לזה ככה או להביא אמירה שהיא בום לפנים בלי ניסיון להתייפייף או לעדן. אני מציירת תחת אמיתי של נשים אמיתיות. את השפה הנקייה אפשר לשמור למקומות אחרים, לא לפרויקט שלי".
אוקיי, סליחה. תחת, תחת, תחת. למה לאייר דווקא את האיבר הכי מוזנח שלנו?
"המון שנים חשבתי לעשות פרויקט נשי, ובניגוד אלייך אני חושבת שתחת הוא איבר מהמם שלא מקבל מספיק תשומת לב חיובית. לכל אחת מאיתנו יש תחת ייחודי משלה, וכמה שכולנו דומות, אנחנו גם ממש שונות. תחת של אישה נתפס כמשהו פרובוקטיבי
עם קונוטציות מיניות, וזה משהו שאני לא מבינה. מה, להם אין תחת? זה בסך הכל איבר פרקטי, חמוד, נוח. אז אמרתי לעצמי – למה שלא ניתן לו את הבמה וננקה אותו מכל הקונוטציות המחפצנות? למה שלא אאייר תחת של נשים בכל הצבעים, הגדלים, הצורות והגילאים?".
ומאיפה מגיעים כל התחתים האלה לפיד שלך?
"העליתי פוסט לפייסבוק, סיפרתי שאני מאיירת תחתים לפרויקט שלי IN my ASS וידעתי שיש מצב שלא יזרמו איתי, או שיגיעו תגובות משונות. חסרים לאנשים תירוצים לשלוח לי דיק פּיקס? (תמונות של איבר מין גברי, ה"ר) ועכשיו אני עוד מבקשת תחת? אבל הסברתי טוב מה עומד מאחורי הפרויקט, ושעה אחרי שהפוסט היה באוויר קיבלתי 50 פניות והתחלתי לאייר. זה היה מדהים. פיד שמלא בתחת, אבל ממקום מאוד מעצים ומלא הומור עצמי וקבלה עצמית".
למרות הקונוטציה הקריפית שמעורר הפרויקט ("רוצה לשלוח לי תמונה של התחת שלך?"), אבני הצליחה ליצור אוסף נהדר של ישבנים מאוירים. נשים מכל הגילאים והמגזרים שולחות לה תמונות של ישבנים בתחתונים, בגדי גוף, מכנסיים קצרים או בגד ים, בסיטואציות יומיומיות, ומקבלות בחזרה איור צבעוני של עצמן מאחור. חלק מהתמונות עולה לעמוד הפייסבוק ולאינסטגרם הפופולרי שלה, ובקשות לאיורים לא מפסיקות להגיע.
התוצאה היא פרויקט מעצים שלפי אבני "מאפשר לבנות דימוי גוף נשי של כל מי שמאוירת, ואפילו של כאלו שרק מתבוננות. אנחנו כל כך עסוקות בלהלקות את עצמנו – הוא מדולדל, הוא עם צלוליטיס, סימני מתיחה, נפול. חסרים חסרונות שרק את רואה? ואז הוא פתאום מאויר בצורה צבעונית וחמודה ואת מבינה שוואללה, התחת שלך בסדר גמור, גם אם הוא לא במידה שאת חושבת שהוא אמור להיות".
כל מידה וגיל מתקבלים לאיור?
"חד־משמעית כן. הכי צעירה שאיירתי הייתה בת 12 והכי מבוגרת הייתה בת 70. צלוליטיס זה מהמם בעיניי וזה חלק מאיתנו, כמו קימורי גוף. אני מאיירת בצורה גרפית ללא הצללות ולכן רואים את הקימורים, אבל אין סימן לחצ'קונים או שאר ירקות. לא ממקום של הסתרה, פשוט בצורת האיור שלי זה לא מופיע. אני גם לא בוחרת את מי לאייר. אני לא אגיד בחיים לאף אחת ש'וואללה, התחת הזה פחות מתאים לפרויקט'. אין דבר כזה. כל אישה ראויה וחייבת להיות חלק מהפרויקט הזה. אגב, מה שמדהים הוא שלא פניתי לאף אחת כדי שתצטלם, זה הכל מפה לאוזן".
ואיך המאוירות מגיבות לתוצאה?
"יש נשים שאמרו לי תודה וציינו שזה פרויקט חשוב עבורן ועבור נשים בכללי. יש נשים שהרגישו שפתאום להסתכל על התחת שלהן באיור גורם להן לקבל את עצמן בלי בושה. יש גם נשים מהמגזר הדתי שביקשו לא לתייג אותן, אבל אמרו לי שחשוב
להן להיות חלק מהדבר הזה בשביל ההרגשה שלהן. יש בחורה מהמגזר הערבי שהייתי בטוחה שלא תרצה שאתייג אותה, והיא התעקשה שכן, וגם אצלה זה עורר שינוי.
"נשים בוגרות שאיירתי אמרו שהן שלמות עם עצמן ורוצות להראות לאחרות שאפשר לקבל ולאהוב את עצמך בכל גיל. ויש את אלו שרוצות מזכרת מהתקופה הזו, שהתחת נראה ככה. הבת של אחת מהמאוירות שלי ביקשה גם להיות חלק מהאיור, והאמא ראתה איך רגע קטן בצילום משותף בתחתונים יצר מזכרת שהיא רק שלהן, והיא שונה מכל שאר הצילומים המשותפים שלהן. והאמת? רוב המאוירות שלי מגיעות אחרי שהן ראו כמה תחתים של חברות שלהן ואמרו 'אם היא יכולה, למה אני לא?'".
יש גם פניות מגברים?
"ברור. קיבלתי הודעות ששאלו אם אני יכולה לאייר גם את התחת שלהם. כמובן שסירבתי. זה פרויקט נשי, אבל ההיענות והמודעות עדיין משמחות אותי. אם גבר נתקל בתמונה כזו, שהיא כוח נשי אדיר מבחינתי, והוא רוצה גם להיות חלק ממנו, מבחינתי כבר עשיתי שינוי".
אבני ובעלה חן לזימי, גם הוא מעצב גרפי, מתגוררים כאמור בברלין. היא גדלה בבנימינה ולמדה תקשורת חזותית במנשר, ובשנה הרביעית ללימודיה החלה לעלות איורים לאינסטגרם, מה שהוביל להצעות עבודה ממשרדי פרסום וחברות אופנה (עדיקה, זוהרה, קליפר). לברלין עברו בני הזוג בעקבות חופשה מוצלחת ותחושה שאבני מגדירה כ"אי־חריגות". "העיר מלאה יצירה ואמנות", היא אומרת, "ואת מרגישה תמיד שייכת. אנחנו עובדים מפה עם כל העולם, כי השפה הגרפית לא תמיד דורשת שפה מילולית, והבנתי שאני לא חייבת להיות פיזית באותה עיר עם הלקוח".
כבר איירת תחת גרמני?
"עוד לא, כי הפוסטים על הפרויקט היו רק בעברית. עד עכשיו אוירו 120 תחתים, והתוכנית היא להתרחב לגרמניה ולהגיע לכל המדינות בעולם (צוחקת). אני רוצה תחת מכל עיר שקיימת! בקרוב תהיה גם תערוכה של הציורים, והפרויקט ממשיך להתגלגל ברשתות החברתיות".
מה את הכי אוהבת בפרויקט הזה?
"את הפרגון בין המאוירות. יש המון הערות של 'וואו, וואו, איזה תחת סקסי' וגם 'מאיפה התחתונים?', כי אנחנו חייבות להישאר פרקטיות. גם בנים מפרגנים על התמונות וזה לא מרגיש סוטה, למרות שהגבול פה מאוד דק. בגלל זה אני דואגת שהאיורים לא יהיו מיניים או פרובוקטיביים וכמובן, לא מקבלת תמונות בעירום. אני גם דואגת למחוק מיד את תמונת המקור ששולחים לי אחרי שאני מסיימת לאייר, ועדיין מופתעת מכמות הבנות ששולחות לי תמונה של התחת שלהן, למרות שאני זרה לגמרי".
מה עם התחת שלך? את מתכוונת לאייר גם אותו בקרוב?
"עוד לא. אני אהיה התחת ה־500, שזה חצי מהדרך שלי. המטרה היא להגיע ל־1000 תחתים".
ומה תעשי אז? תחפשי איבר אחר?
"קיבלתי תגובות מנשים שכבר איירתי, שהן ישמחו להיות גם בפרויקט ציצי, אם יהיה כזה. מי יודע, אולי גם לשם נגיע".
ומה אומרות הנשים המאוירות?
בת אל לוי, בת 29, עובדת במשרד עורכי דין: "דנה ואני הכרנו בקבוצת הפייסבוק 'שיחות בנות בברלין', והחברות בינינו התפתחה. כשראיתי שהיא העלתה בפייס שלה פוסטים שונים מיד נידבתי את עכוזי".
איך את מתייחסת לישבן שלך ביומיום?
"כמה ימים לפני ששלחתי לדנה את התמונה שלי לאיור, הותקפתי ברחוב על ידי עובר אורח שהחליט לפרגן לעצמו פליק על הישבן שלי. כמובן שהרגשתי מנוצלת, פגועה ומחוללת. כששלחתי לדנה את התמונה, לא בדיוק קישרתי בין שני הדברים, אבל בדיעבד אני מרגישה שזה חלק מתהליך השיקום וההבראה שלי. אותו איבר שמאפשר לגברים לנצל אותנו לעתים בצורה כל כך פולשנית ומכאיבה, מצולם, מאויר וזוכה לכבוד, לפחות על במת הפייסבוק. מבחינתי גם לא שלחתי את התמונה שלי לזרה, אלא לחברה".
מה עשית כשקיבלת את האיור שלך?
"ישר התחלתי לחפש פגמים, הוא מורם מספיק? התחתון יושב טוב? האגן קצת רחב, לא? אבל התאפסתי מהר מאוד, הזכרתי לעצמי שגם הוא, כמו כל השאר, חלק ממני, והרגשתי קצת גאה בישבן שלי שבהה בי פתאום. העליתי את האיור מיד לפרופיל שלי. למען האמת, לא קיבלתי הרבה תגובות. אולי לא כולם יודעים עדיין איך להכיל ישבן שמסתכל להם בעיניים. בדיעבד, אני קצת מצטערת שכשהעליתי את התמונה לא שפכתי את לבי והסברתי מה הפרויקט בעיניי. אעשה זאת בקרוב, אולי עם יציאת הכתבה".
חן גלדן, בת 26, בעלת אתר לבגדי וינטג': "נתקלתי באיורים של דנה באינסטגרם, וחשבתי לעצמי שזה פרויקט מגניב. שאלתי אותה אם אפשר להשתתף, היא התלהבה בחזרה ואיירה. כמובן שהעליתי את התמונה גם אצלי, והיו אחלה תגובות. כולם שאלו מי אייר אותי ורצו גם".
התלבטת לרגע אם מתאים לך שיאיירו אותך בתחתונים?
"התמונה ששלחתי לדנה היא תמונה עם בגד גוף שכבר הייתה קיימת אצלי באתר, כך שמבחינתי זה לא ביג דיל. זה בסך הכל תחת והוא גם לא חשוף. אני מתה על הפרויקט הזה, היא ממש משיבה לתחת את תהילתו".
איזו מערכת יחסים את מנהלת עם הישבן שלך?
"שנים בכיתי שיש לי תחת ענק, עד שראיתי את ביונסה והבנתי שזה בעצם מגניב. בזכות ביונסה ובזכות פרויקטים כמו של דנה, אני מעריכה אותו יותר. זה טוב גם שיש איורים של כל סוגי התחתים, אין 'תחת נכון ותחת לא נכון'. בחו"ל זו ממש תעשייה ומדברים עליו, בארץ זה עדיין לא תפס כנושא שיחה, אבל אני אופטימית".
גבי בן דוד, בת 25, דוגמנית: "עם יד על הלב, זה רק תחת. היה לי חשוב להשתתף בפרויקט הזה כי דנה מאיירת מהממת ואני אוהבת את העבודות שלה, לא הוספתי על זה עוד אג'נדות. כשראיתי את הפרויקט שלה באינסטגרם, מיד שלחתי את התמונה הזו".
אילו תגובות קיבלת על התמונה?
"שיתפתי את האיור בפייסבוק ולא קיבלתי את כמות התגובות שחשבתי שאקבל, אולי כי התמונה המקורית שהצטלמתי אליה שערורייתית יותר. האיור גם מקליל את העסק. הצטלמתי מהגב בדרכי לברגהיין, מועדון בברלין שעירום (כולל עירום מלא) לא זר לו, ולכן גם לא התרגשתי מלהצטלם ככה".
