"מה שצבע יכול לעשות" הוא המוטו של פרסומת חיינו, ואחרי הרבה שנים של אפרוריות מונוכרומטית מדכאת, יוצא הישראלי לרחוב ומגלה שהרכיבו לו על העיניים משקפיים צבעוניים: מרפסת צבעונית, בית ססגוני, ריהוט רחוב ושילוט, ובעצם הרחוב עצמו. לפעמים זה עיצוב טוב או פתרון זול שעובד, לפעמים זה אלתור – כי אם רק יצבעו על המדרכה שני פסים ושבלונה של אופניים, נוכל לקרוא לזה שביל אופניים - ולפעמים סימון של משחק ילדים או ועדת קישוט חצי-מתפקדת בבית ספר היסודי. אתם תחליטו.
עד שנות ה-30 של המאה ה-20 היו כאן, בעיקר בתל אביב, רק בניינים צבעוניים. הגוונים השולטים בסגנון האקלקטי היו אדום חמרה, צהוב-אוקר וירוק. בסגנון הבינלאומי (באוהאוס בעממית) שבא אחריו, הקו השתנה אבל הצבע נשאר, לפחות בתחילת הקדנציה של הסגנון. בהמשך הדרך הבניינים הלבינו בהדרגה, עד שהעניקו לתל אביב את הכינוי "העיר הלבנה".
הלך הסגנון הבינלאומי והגיע הברוטליזם, בבטון חשוף אפור. כתגובת-נגד לאפור וללבן, פרצה בשנות ה-80 וה-90 האדריכלות הפוסט-מודרנית, ואיתה צבעים עזים ללא חשש. וכתגובת-נגד לתגובת-הנגד, שוב חזרה האדריכלות לסקאלת האפורים, שחורים, לבנים וקרמים - טווח הספקטרום האפרורי והבטוח, שבו קשה לטעות וקל לקלוע לטעמו של הרוב. כי כמו אנשי אופנה, אוכל או פוליטיקה, גם אדריכלים רוצים למצוא חן, וקשה למכור לישראלים טעמים עזים מדי.
אז משהו מתחיל להשתנות. בשנים האחרונות אנחנו עדים לצביעה של מבנים ברוטליסטיים ומבני שיכון בגווני פסטל ובצבעים זוהרים, ולתוספת של תאורת לד בלא מעט מקומות - הכל במטרה לשמח ולהשכיח את הבטון ואת הצורות המלבניות והמשעממות שהוא עוטף. מבט מרחוק על מעלות-תרשיחא, למשל, מגלה את שלל מבניה הצבועים הבולטים בנוף החורש הגלילי.
עיריית ראשון לציון מובילה בסוגת מבני המגורים הצבועים, ובניין העיריה עצמו נותן דוגמה אישית.
במקביל, בניינים חדשים זוכים להיבנות בחומרים חדישים, תעשייתים ומורכבים, שמאפשרים לבחור צבע עמיד שאינו דוהה: לוחות פורמייקה (מוזיאון הטבע בתל אביב), אלומיניום (אצטדיון סמי עופר בחיפה), זכוכית (קמפוס חרוב בירושלים), ואפילו תאורת לד צבעונית למבנה או לגשר (קניון ארנה, נהריה).
זה מאפשר ביצוע של קירות שלמים צבעוניים, או להסתפק בכמה נגיעות צבע שיייחדו פרויקט ויבליטו אותו על פני הרקע האפרורי. מכון הלב ב"איכילוב" (מימין) ומגדל האשפוז האפור שמואר בוורוד - שניהם מצטלמים היטב:
מדריך צבע למערכת החינוך
מחפשים צבע באדריכלות? בראש ובראשונה חפשו ילדים, כי עיצוב מבני החינוך שלהם משוחרר יותר, ונתפש ככזה שצריך להיות צבעוני ושמח. ראיתם בניין לא גבוה עם צבע? הגעתם לגן ילדים. ראיתם אחד עם פחות צבע? הגעתם לבית ספר יסודי. ראיתם אחד גדול עם ממש מעט צבע? אתם בתיכון. ראיתם מבנה עם נגיעה אחת של צבע? אתם לא במקום הנכון.
בית ספר דרויאנוב בדרום תל אביב ובית ספר איינשטיין ביבנה הם דוגמאות עכשוויות למבני חינוך חדשים וצבעוניים; בית ספר "היובל" ברעננה הוא דוגמה לברוטליזם צבוע.
וגם מבני ספורט נוטים בימינו להיות ססגוניים, אולי בהשפעת ביגוד הספורט עצמו. לצד אצטדיון עופר שהוזכר למעלה, גם אצטדיון נתניה עתיר צבע (צהוב, כמו קבוצת הבית) ותאורת לד, וגם קאנטרי החשמונאים שייפתח בקרוב בשוק הסיטונאי בתל אביב לא נרתע מתועפות של צהוב בבריכה ובגרעין המעליות.
ועדיין, נדמה שרוב הצבע נשפך בימינו לטובת סימון והתמצאות במרחב הציבורי, אם זה לאורך הכביש ואם כדי לתחום אזורים ומקומות. גשרים הם הזדמנות נהדרת להוסיף צבע לבטון שממנו הם בנויים, ולמשוך את מבטם של הנהגים העוברים מתחת. נתניה, כך נדמה לי, היא אלופת הצבעים והדוגמאות בסדרת הגשרים שחוצים אותה לאורך כביש החוף, ממחלף איקאה בדרום וצפונה. גם צדי הדרך הם הזדמנות לקשט בצבע, והמתכננים לא מפספסים את ההזדמנות, כפי שמוכיחים קירות אקוסטיים בשולי כביש 4 ליד נהריה, העשויים זכוכית צבעונית.
ואחרי ששפות המדרכה כבר נצבעו בשלל צבעים, הכביש עצמו נהיה צבעוני. בתל אביב, חניית נכה נצבעת בכחול, חניה להורדת ילדים ליד בית ספר נצבעת באדום, הירוק ל"אוטותל", ועדיין נשארו כמה גוונים פנויים לעתיד לבוא.
ונסיים בחידה: מה פירוש הסימון הזה, של משבצות ירוק לבן על הכביש ברחוב ריינס בתל אביב, בקטע שבין פרישמן לגורדון?
בין הפותרים נכונה תוגרל מברשת צבע.
