על שברים ולבבות שבורים: האבנים האלה מחוף העליה ביפו היו פעם בית
מעבר דירה מפלורנטין ליפו הוליד את התערוכה "דברים מהבית", שמציגה המעצבת שירי כנעני. היא לא חוששת להודות בפרדוקס שהיא חיה, או להזכיר את מה שמודחק
בדרך מביתה ביפו לגלריה ברחוב בן יהודה, חטפה שירי כנעני פנצ'ר באופניים. היא הלכה אתם ברגל מרחוב הכובשים, וכשהגיעה מזיעה לגלריה, לעוד יום של תליית עבודות וארגון, גילתה שאיבדה את המפתח. כנעני, 46, מעצבת טקסטיל בוגרת שנקר, מעצבת תאורה אדריכלית בוגרת (תואר שני) בית הספר לעיצוב פרסונס בניו יורק, ומרצה במחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל, השתתפה כבר בתערוכות רבות, אבל תערוכת יחיד ראשונה קצת מבלבלת, כנראה. "זה לא ההתרגשות", היא אומרת בחיוך, "ככה אני".
בתערוכה "דברים מהבית", שנפתחה ביום ששי בגלריה "פריסקופ" לעיצוב, מציגה כנעני מבחר מיוחד של עבודות: ניסיונותיה המחקריים בטיפול בבדים ובהדפסה ידנית של דוגמאות גאומטריות מורכבות - עליהם ועל משטחי עץ; שטיח צבעוני גדול שסרגה פיסות פיסות וחיברה ביניהן; שלדי אהילים שמצאה ברחוב והרכיבה לשבכה ולמעין מוביילים תלויים; ומעל כל אלה, סדרה של צילומי אבנים צבעוניות, שאספה במשך זמן וסדרה בהרכבים שונים על מרצפות טראצו בסטודיו שלה.
התערוכה נולדה והתגבשה במהלך המעבר של משפחתה להתגורר ביפו, אחרי שנים שהתגוררו בפלורנטין, ותוך כדי שיפוץ דירתם החדשה. את האבנים, שברי שברים מבתים שנהרסו, היא גילתה בשיטוטיה בחוף גבעת עליה ביפו, שהמדרון שלו היה בעבר אתר של פסולת בניין.
"התחלתי לאסוף אותן", היא מספרת , "וחשבתי לעשות מהן משהו בבית. אבל הרגשתי שזה טעון. האבנים האלה הן שרידי הנכבה, שרידי ההרס שנעשה ביפו, בג'בליה. יש בהן ממד פוליטי. ברגע שהתחלתי למיין ולסדר אותן עלו פיסות החיים - זו אמבטיה, זה מטבח... הבנתי שהאבנים האלה לא הולכות להיות רצפה דקורטיבית אצלי בבית. המשכתי לאסוף אותן ולסדר על הרצפה בסטודיו. בלטות טראצו הן סמל כל-ישראלי, ולסדר את השברים האלה על הגריד של הישראליות... המיון והסידור הזה הכניס לי ממש בוקס בבטן. זה היה התיעוד המדויק".
הכרנו לפני שנים אחדות, בימי מאבק התושבים נגד הריסת גינת דרויאנוב בפלורנטין. המעורבות הערה שהפגינו היא ובעלה גורי נדלר, מלווים בשלושת ילדיהם הצעירים, לא רמזה שיום אחד יעזבו את השכונה. אבל עכשיו מתברר שדווקא המאבק היה תחילת דרכם הלאה. "עברנו לגור ליד הילדים", היא אומרת. וזה דורש הסבר.
בימי המאבק על הגינה, היה בפלורנטין רק גן ילדים אחד, צמוד למבנה בית הספר דרויאנוב שעמד להיהרס (אחרי שהתפנו ממנו סדנאות האמנים). בנם הבכור למד בגן הזה עם ילדים שהגיעו מהסביבה, ובהם גם ילדים ערבים מפלורנטין ומיפו. בזכות החיבור עם הורי הילדים מיפו, במהלך מסיבת יום הולדת של אחת הילדות, עלה הרעיון להקים בית ספר דו-לשוני. והוא לא נשאר בגדר רעיון.
היוזמה המשותפת של הורים יהודים וערבים, שכנעני ובעלה היו בין מנהיגיה, הובילה להקמת בית הספר הדו-לשוני ביפו, שכיום לומדים בו כמה מאות ילדים בכיתות א' עד ג' ובחמישה גנים. הביקוש עולה על ההיצע, ורשימות ההמתנה ארוכות. "יפו היא העיר המעורבת", אומרת כנעני בתשובה לשאלה על בחירת מקום הקמתו של בית הספר. "הערבים לא היו באים בקלות לבית ספר בפלורנטין". מה גם שבפלורנטין לא היה אז בית ספר.
המעבר ליפו היה, אם כך, טבעי מבחינתם. ובכל זאת מורכב. "התלבטנו", היא אומרת. "האם זה הדבר הנכון לעשות. יש בזה איזה פרדוקס, שבסוף דווקא אנחנו חלק מהג'נטריפיקציה. חשבנו שזה לא מוסרי". אחרי שעברו, שיחה עם שכניה הערבים, סלים וסלמה, שהפכו לחברים, העירה אותה, כשסלים אמר: "תביני, מבחינתי גם פלורנטין זה יפו".
הפרדוקס עדיין לא מניח לה. "אבל הקהילה של בית הספר הדו-לשוני מאוד משפחתית", היא אומרת. "וחשבנו שאנחנו יכולים לחיות ביפו ולנהל חיים שיתופיים. עם רגישות".
דוגמה לרגישות אפשר לראות בסיפור שמאחורי בחירת שם התערוכה. היא חשבה לקרוא לה "דברים לקחת הביתה", אבל כשישבה עם שכנתה סלמה, מעצבת גרפית, להכין את ההזמנה הדו לשונית לתערוכה, הן התקשו למצוא תרגום לערבית של צירוף המלים שעליו חשבה. כשקראו לסלים לעזרה, "הוא ממש נפגע מהשם הזה", היא מספרת. "הוא ראה את צילום האבנים, ואמר 'הנה...'. הוא כעס. הבנתי פתאום שזה גס. ואיזה מזל שדיברנו. זה יכול היה לא לקרות".
בתערוכה - בד וברזל ונייר ועץ, חומרים רכים וקשים, מתחברים בחוט מקשר, אם להשתמש בדימוי מעולם הטקסטיל, בגריד, בגאומטריה ובדוגמאות הדפסה חוזרות (פטרנים). "העניין של חזרתיות", היא אומרת, "מאוד דומה באריחים ובבד". עם שטיח צבעוני גדול, וילון רך, ספסל מודפס, שבכה אוורירית ומובייל, אפשר היה לחשוב שהתערוכה עוסקת בתחושת ביתיות, אך הצילומים טורדי המנוחה של שברי האבנים מנטרלים כל אפשרות לשביעות רצון בורגנית. הם מזכירים שוב ושוב את מה שרובנו מעדיפים להדחיק - את הבית שאיננו.
איפה: גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב.
מתי: עד 11 בנובמבר.
אוצר: ישעיהו איש גבאי ("שהוא", אומרת כנעני, "המורה המיתולוגי שלי משנקר").
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
