הדולה הישראלית שנודדת בעולם בחיפוש אחרי מסורות לידה שבטיות

בהימלאיה קוברים שליות, ובאלסקה מאכילים את היולדת בשומן לווייתנים. הדולה ציפי מונט משוטטת בין לידות ברחבי העולם, אוספת ידע עתיק ומיישמת אותו בישראל

ציפי מונט בגמביה."בלידה את הופכת לאיתני הטבע" (צילום: אלבום פרטי)
ציפי מונט בגמביה."בלידה את הופכת לאיתני הטבע" (צילום: אלבום פרטי)

כאשר שואלים את ציפי מונט מה היא עושה בחיים היא עונה: "אני מלמדת איך לעשות חיים". מונט, דולה ואנתרופולוגית מוסמכת, חוקרת זה כעשור מיילדוּת מסורתית בחברות שבטיות. עד כה ליוותה לידות בגמביה, מדגסקר, דרום אפריקה, אוסטרליה, רוסיה, הודו, ספרד, ארצות־הברית, ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית. בארץ היא פעילה בהכשרת דולות במגזר החרדי והערבי.

 

בימים אלה היא מסיימת לעבוד על ספרה הראשון, "על הידע העתיק על ההיריון והלידה בעולם המודרני". באחד הפרקים היא מתארת לידת בית מסורתית נדירה שבה חזתה בבקתה רעועה בצפון תאילנד. חוקי המדינה כבר אינם מתירים לידות מסוג זה, אבל תנאי המונסון הקשים ששררו בחוץ לא אפשרו לפנות את היולדת לבית החולים. בשעות האחרונות של הלידה, הבקתה התמלאה אדים וריח עז של ג'ינג'ר, והמתה נשים עמלניות בלבוש מסורתי: אחת פיצחה ערימת בוטנים לזריעה, אחרות קילפו שורשים ובישלו אותם, סביבן שיחקו ילדים. את הלידה ליוו כמה נשים, ובהן מונט ומיילדת

"ליוויתי לידה באי קטן ליד מדגסקר ולמדתי ממנה המון על אחווה נשית. כל נשות הכפר עברו במרפאה שבה התרחשה הלידה: סבתות, ילדות ונשים שבאו לראות איך היא מתקדמת. אז גם הבנתי למה הן לא מתייחסות לכאב בלידה - הן רגילות לראות לידות"

זקנה שלחצה על בטנה של היולדת ושרה לה מזמורים בורמזיים חרישיים למזל טוב.

הלידה התקדמה כשורה, אך בסופה הגיחה התינוקת לעולם כשהיא כחולה־אפורה ואינה נושמת. "האם הצעירה הביטה בתינוקת המומה, אבל המיילדת לא איבדה עשתונות", משחזרת מונט. "היא ניתקה את חבל הטבור והרימה את התינוקת ברגליה. אחת הנשים שפשפה בחוזקה את גבה והתיזה עליה מים חמים. הן נשפו בפניה ולאט לאט נכנסה בה רוח החיים. אחת הנשים צלצלה בפעמון, ידיה של התינוקת נקמצו, רגליה נמתחו וקול צווחה בקע מפיה".

 

חזית באחד התרחישים המפחידים ביותר של לידת בית. איך הרגשת באותו רגע?

"ברגע הראשון התחלחלתי כולי. לאחר כמה לילות ללא שינה הייתי די מטושטשת, עלוקות אכלו את בשרי והכאבים היו קשים. כל הגוף שלי גירד. דמעתי למראה התינוקת שהגיחה לעולם למוזיקת מטחי המונסון. אחר כך נולדה גם השליה".

 

מה הן עשו עם השליה?

"התאילנדים מאמינים שאכילת שליה של בעלי חיים טובה לבריאות, אך אכילת שליית אדם אינה מקובלת עליהם. המיילדת עטפה אותה בשקית פלסטיק ואחרי המונסון קברה אותה עמוק־עמוק באדמה - אם כלבים יאכלו אותה, לתינוקת יהיה מזל רע".

 

" בעולם המערבי אנחנו מתנהלים כאנשים רציונליים, נעזרים בטכנולוגיה מתוחכמת ושולטים בתהליכים. יש בעולם ידע שלא נובע מרציונליוּת, שלא מחפש עובדות אלא חוכמה מדור לדור" (צילום: Gettyimages)
    " בעולם המערבי אנחנו מתנהלים כאנשים רציונליים, נעזרים בטכנולוגיה מתוחכמת ושולטים בתהליכים. יש בעולם ידע שלא נובע מרציונליוּת, שלא מחפש עובדות אלא חוכמה מדור לדור"(צילום: Gettyimages)

     

    לידה של אורגזמה

     

    מונט (57) מקרית־אונו, גדלה בירושלים למשפחה דתית־לאומית. היא למדה בפלך, בית הספר התורני הניסויי לבנות בשכונת בקעה. לאחר מכן, במקום ללכת לשירות לאומי כמו חברותיה, התגייסה לצבא, יצאה לקורס קצינות ועזבה את הדת. "כבר בגיל חמש אבא אמר עליי: 'לזאת יש נשמה של שיקסע, היא מורדת'. כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאלוהים ואני זה סיפור אהבה־שנאה. מעולם לא הסתדרתי עם ההתנהלות בחברה הדתית ולא סבלתי חצאיות ארוכות. למרות שהייתי מהמוזרות, שבדרך כלל מדירים מהחברה, לא התנתקתי מחבריי - אני משמשת

    "שלוש הלידות הראשונות שלי היו מופלאות, קצרות וטובות. על הלידה הרביעית אני אוכלת את הלב. שעה לפני שגיל נולד, ביקשתי אפידורל כמו דבילית"

     להם שמאלנית מחמד".

     

    בסוף השירות הצבאי הכירה את ירון מונט. היא טסה לקנדה, להדריך מטעם הסוכנות היהודית, ועם שובה הוא חיכה לה בשדה התעופה. למחרת עברה לגור איתו. "היה ברור שאנחנו צריכים להיות ביחד. הוא מהנדס מכונות, האדם הכי יצירתי, חכם, רגיש ופתוח שהכרתי", היא אומרת. יחד הביאו לעולם את הילה (32), דנה (30), שי (27) וגיל (16), והם סבים לשתי נכדות.

     

    "שלוש הלידות הראשונות שלי היו מופלאות, קצרות וטובות. פשוט באתי וילדתי מבלי לעשות מזה עניין", היא נזכרת. "על הלידה הרביעית אני אוכלת את הלב. שעה לפני שגיל נולד, ביקשתי אפידורל כמו דבילית וגם נתנו לי. הרי אין יולדת שלא צורחת לקראת הסוף שהיא הולכת למות ושיקראו למרדים, ככה בדיוק אני מזהה שהתינוק עומד לצאת. לידה בלי אפידורל היא לידה של אורגזמה, לא כזאת של עונג אלא שבה את הופכת לאיתני הטבע - את מאבדת שליטה על מה שקורה לך באופן טוטאלי, הופכת לסערה שאין בה שום מרחב, ליקום כולו. אפשר רק לשאוף לאובדן השליטה הזה שרציתי לחוות בפעם הרביעית, אבל פספסתי את ההזדמנות האחרונה לעשות את זה".

     

    מאחורי הווילון

     

    היא פנתה לכיוונים רבים: למדה שנה בפקולטה למשפטים, המשיכה ללימודי תעודה באמנות במדרשה ברמת־השרון, השלימה תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ומנהל חינוכי בבר־אילן, סיימה תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, עברה השתלמויות בחינוך אלטרנטיבי ועבדה עשור בעיריית תל־אביב. רק ב־2006 - לאחר סוף שבוע שבו ארבעה אנשים שאלו אותה: "למה שלא תהיי דולה?" - היא נרשמה לקורס דולות במכללת רידמן והרגישה, לדבריה, ש"הגיעה הביתה". מאז ליוותה מאות לידות בארץ ובעולם.

     

    איך את בוחרת לאן לטוס?

    "על וילון האמבטיה שלנו מודפסת מפת העולם. לפעמים אני יושבת בשירותים ומסתכלת עליה, אומרת לעצמי שמזמן לא הייתי בפפואה ניו גינאה, מסמנת תאריך ביומן וקונה כרטיסי טיסה. בהרבה

    "על וילון האמבטיה שלנו מודפסת מפת העולם. לפעמים אני יושבת בשירותים ומסתכלת עליה, אומרת לעצמי שמזמן לא הייתי בפפואה ניו גינאה, מסמנת תאריך ביומן וקונה כרטיסי טיסה"

    מקרים אני עולה למטוס מבלי לדעת מה יקרה כשאנחת. לאחר שאני מתמקמת אני מחפשת דובר אנגלית, אומרת לו שאני עוזרת למיילדות ומעוניינת לראות לידות. מעולם לא נתקלתי בתגובות בעייתיות, למרות שאני אישה לבנה וזרה, תמיד מאפשרים לי להיכנס לחדרי הלידה".

     

    איך זה ללוות לידות שבטיות?

    "היום אין כמעט לידות מסורתיות בשבטים, כי השליטים לא אוהבים את זה. כשהייתי בגמביה ליוויתי אישה שנשלחה ללדת בבית החולים המקומי וזאת הייתה החוויה המחרידה ביותר בחיי. בחדר הלידה לא היה מוניטור או כל מכשור רפואי או סניטרי, לרופאים לא היו כפפות ועל המיטות לא היו סדינים. היה שם חם ברמות מטורפות ולא היו מים לשתייה. על המזרן נמרח כל הדם והצואה מהלידות הקודמות. ואז נולד התינוק. השכיבו אותו על מזרן שעבר אלפי לידות, על מי שפיר והפרשות, והיולדת לא העזה לצייץ. ניסיתי לנחם אותה אבל לא ידעתי את שפת המנדינגה. כשיצאתי משם הסתובבתי ברחובות העיר בשוֹק כמה שעות, הקאתי את נשמתי, התפלשתי באדמה ובכיתי כמו מטורפת. האוכלוסייה המקומית לא ידעה איך לאכול אותי. כשחזרתי, נישקתי את הרצפה של נמל התעופה בן גוריון. כשליוויתי יולדת לבית החולים תל השומר, נישקתי לכל הרופאים את היד, בכיתי בקולי קולות מול מתקן המים וכעסתי ברמות על מי שקיטר על מערכת הבריאות. זה פינוק שאין לו גבול".

     

    זה נשמע כמו מקרה קיצוני. חווית גם לידות מוצלחות יותר?

    "ליוויתי לידה באי קטן ליד מדגסקר ולמדתי ממנה המון על אחווה נשית. כל נשות הכפר עברו במרפאה שבה התרחשה הלידה: סבתות, ילדות ונשים שבאו לראות איך היא מתקדמת. אז גם הבנתי למה הן לא מתייחסות לכאב בלידה - הן רגילות לראות לידות. החוויה הנשית השבטית הזאת ריגשה אותי עד דמעות".

     

    מה הרגע שהכי מרגש אותך בלידה?

    "יש רגע אחד שאני לא עומדת בו. אני יכולה ללוות את היולדת במשך 20, 30, 40 שעות - אבל אני לא מסתכלת על התינוק מגיח לעולם. אני עומדת ליד הראש שלה, מסתכלת על הפנים שלה. אם אני מעיפה מבט לתינוק ברגע שהוא יוצא, זה מטלטל אותי. בכל פעם שנולד תינוק אני משחזרת את הטראומה מהלידה שלי. כל חיי סבלתי מבעיות נשימה, כנראה קרה משהו כשנולדתי. אמא שלי נכנסה למצוקה ונראה שבזמן שכולם ניסו להציל אותה, גם אני לא נשמתי, אבל אף אחד לא שם לב. אחרי לידה תמצאי אותי לרוב מתחבאת מאחורי וילון ובוכה את נשמתי כאילו אני ילדתי כרגע".

     

    מיילדת בעמק קולו, צפון הודו. "במעבר אל העולם הטכנולוגי, איבדנו ידע", אומרת מונט (צילום: ציפי מונט)
      מיילדת בעמק קולו, צפון הודו. "במעבר אל העולם הטכנולוגי, איבדנו ידע", אומרת מונט(צילום: ציפי מונט)

       

      למה כל כך חשוב לך ללוות לידות בעולם השלישי?

      "כי אני רוצה לפענח את סוד הלידות. בעולם המערבי אנחנו מתנהלים כאנשים רציונליים, נעזרים בטכנולוגיה מתוחכמת ושולטים בתהליכים. יש בעולם ידע שלא נובע מרציונליוּת, שלא מחפש עובדות אלא חוכמה מדור לדור. במחקר האנתרופולוגי זה נקרא 'לדעת איך מבלי לדעת מדוע'. אני מסתובבת בעולם, ניגשת למיילדות זקנות ושואלת אותן מה הן עושות. הן מספרות לי על הטקסים, על התמודדות עם דימום או עם עובר במנח עכוז. הן מראות לי שיח שהן חולטות מעליו תה ליולדת. אני שואלת למה - והן לא יודעות לענות.

       

      "דיברתי עם נשים מצפון הודו בהרי ההימלאיה. הן סיפרו לי שהן קוברות את השליה אחרי הלידה. שאלתי למה - 'כי זה המנהג', הן השיבו. שאלתי מיילדות בכפר נידח באלסקה מה

      "בחדר הלידה בגמביה לא היה מוניטור או כל מכשור רפואי, לרופאים לא היו כפפות ועל המיטות לא היו סדינים. היה שם חם ברמות מטורפות ולא היו מים לשתייה"

      הן נותנות ליולדות לאכול והן ענו: 'שומן של לווייתן'. למה? אין להן מושג. מיילדת באיים הצפים בפרו לא הייתה יכולה להסביר לי מדוע היא משקה את היולדות בחליטת זרעי חרדל ונוצות של ברווז.

       

      "אני מוצאת הסברים בעצמי. אני יודעת שיולדת צריכה הרבה אנרגיה. אם בתאילנד, רוסיה, אפריקה והודו נותנים ליולדת ג'ינג'ר, אני מסיקה שהמטרה היא להעלות את החום הפנימי שלה ולעורר אוקסיטוצין. אין הסברים לטקסים של המיילדות. זה סוג של מחקר בן אלפי שנים שנבדק כל הזמן - גם אם לא בצלחות פטרי. במעבר אל העולם הטכנולוגי מכוון המטרה, איבדנו את כל הידע הזה".

       

      את מציעה לנשים לחזור ללדת כמו לפני 2,000 שנה?

      לא, אני לא רוצה לחזור לשם, גם כי אי־אפשר וגם כי הרבה יולדות מתו אז. אני רוצה לשלב ידע רוחני עתיק מלידות שבטיות בחדרי הלידה המתקדמים והבטוחים. למשל, אני מכינה ליולדת חליטת תבלינים, ענף של עץ אבוקדו, קקאו ותערובת של תמרים, אגוזים וגרידת לימון, כדי להעלות לה את האנרגיה אחרי הלידה. אבל מעבר לזה אני לוקחת מהלידות המסורתיות את המהות העמוקה שלהן. בזמן הלידה אני משמשת ליולדת כמו אמא אדמה - אני מתבוננת עליה במבט מכיל ואוהב ללא תנאי, אני מחבקת אותה ומאמינה בה, כדי להדהד את הכוחות שיש בה ולגרום לה להרגיש הכי מוגנת ואהובה בעולם. זה התנאי ללידה טובה".

       

      למה צריך דולה? יש מיילדת בבית החולים.

      "כל המיילדות שהכרתי, בכפרים נידחים או בחברה המערבית, סיפרו לי שהמקצוע בחר בהן, שהן קיבלו קריאה בגיל אפס. הן המכשפות, הידעניות, המכילות והמקבלות. הן לא הלכו לקורס מיילדות כדי למלא דו"חות במחשב, אבל בבית החולים המודרני תפקידן השתנה. המיילדות בבתי החולים מתות לתמוך ולאהוב, אבל הן עסוקות במידע הטכנולוגי הרפואי".

       

      איך את מנחה יולדות?

      "כל אישה יודעת ללדת, אבל בעולם המערבי נשים לא יודעות שהן יודעות ללדת. אני מנחה את היולדת להניח את הידיים של בן או בת זוגה על בטנה, להביט בעיניים ולדעת מה נכון להם. זה חיבור לידע קדום שאין לו תשובה במערכת הרפואית המודרנית. חשוב לי שהיולדת תדע מה התהליכים הפיזיולוגיים, הרוחניים, התרבותיים,

      "כל אישה יודעת ללדת, אבל בעולם המערבי נשים לא יודעות שהן יודעות ללדת. אני מנחה את היולדת להניח את הידיים של בן או בת זוגה על בטנה, להביט בעיניים ולדעת מה נכון להם. זה חיבור לידע קדום שאין לו תשובה במערכת הרפואית המודרנית"

      הרגשיים והחברתיים בלידה, שתכיר את האפשרויות שלה ותעשה בחירה מושכלת. לפעמים יש חילוקי דעות או התנגשויות בין תפיסות העולם בלידה. אני מבקשת מהצוות הרפואי להבין שישנם עוד סוגי ידע ומרכיבים פסיכולוגיים, רוחניים ורגשיים ללידה - לתת כבוד ליולדת שבוחרת בדרך מסוימת, לא לבוא בצורה פטרונית והגמונית עם אג'נדה מדעית, גם אם הם חושבים שהיולדת לוקחת סיכון".

       

      את עוזרת ליולדת להתנגד לצוות הרפואי?

      "אני לא מתנגדת לצוות הרפואי, אני עובדת איתו מתוך כבוד גדול - אבל היולדת צריכה מדריך טיולים שייקח אותה ביד ויציג לה את כל האפשרויות. זה התפקיד שלי. חדר לידה הוא מקום מורכב. יש להבין את האינטרסים והשפות השונות שמדוברות בו. להגיד, למשל, שרופאה מסוימת חובבת לידות ואקום, אבל יש אופציות אחרות".

       

      את מכשירה דולות במגזר הערבי והחרדי. השירות הזה לא נחשב שם לפינוק בזבזני?

      "הנשים במגזר החרדי ממציאות מחדש את הפמיניזם. יש להן עוצמה שאנחנו יכולים רק לחלום עליה. הן משתמשות בכל האמצעים כדי לעבור את הלידה. הן לוקחות אפידורל, הן נחות כמו שצריך אחרי הלידות והן נסמכות על סיוע מהקהילה שדואגת לילדים שלהן ומספקת להן אוכל לחודש שלם. הן גם לוקחות דולות כי הן רוצות עזרה מקסימלית. הכסף לא חייב להיות גורם מרתיע - יש החזרים מקופות החולים והכל עניין של סדר עדיפויות. אמהות קונות עגלות באלפי שקלים, כשהן יכולות לקחת עגלה מחברה ולשכור דולה במקום". 

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד