עוד טיפול שנכשל. הזוגיות שעוברת טלטלה. חיי המין שנקלעים למשבר. והבכי לבד, בלי שאף אחד רואה. קבוצת הפייסבוק "אבות IVF " מסייעת לגברים שנשותיהם עוברות טיפולי הפריה חוץ־גופית. עכשיו כמה חבריה נחשפים.
לירוני, בואי נאמץ
איל באב"ד (41), עובד הייטק מכפר־יונה, מייסד קבוצת הפייסבוק "אבות IVF". נשוי ללירון (38). בני הזוג הורים לשקד (12) ונדב (שמונה וחצי), ונמצאים בטיפולי פוריות זה שלוש שנים
בעקבות בעיה רפואית שהתגלתה אצל הבן הצעיר שלנו, התגלה שגם אני וגם אשתי נשאים של SMA, מחלת ניוון שרירים תורשתית. המשמעות היא שאם אנחנו מעוניינים בילד נוסף, הדרך היחידה להביא אותו לעולם היא בהפריה חוץ־גופית בשילוב בדיקה שמאבחנת את הגן אצל העובר.
"בשלוש השנים האחרונות עברנו תשעה סבבי הפריה, שלוש הפלות והיריון כימי אחד (מצב שבו הבדיקות מראות על היריון, אך לא התקיימה השתרשות ברחם, אכ"ר). בסבב האחרון כבר לא יכולתי לראות את אשתי במצב הזה, אז אמרתי לה, 'לירוני, בואי נאמץ'. כרגע הרעיון הזה עומד באוויר".
מה הם הקשיים שאתה, כגבר, עובר בתקופה הזו?
"אני לא עושה סקס עם אשתי כבר הרבה זמן. סקס הוא חלק חשוב מאוד ממערכת היחסים, זו הצורה הכי אינטימית של אהבה. המשמעות של זה היא שאנחנו הופכים למרוחקים, וזה מדכא עוד יותר.
"לגבר אין מי שיבין שקשה לו. מבחינת ההסתכלות של הסביבה, אתה צריך להתבודד שלוש דקות עם כוס במעבדה ובזה מסתכם כל הסיפור שלך. גברים גם לא משתפים את הנשים במה שהם עוברים. אני לא יכול לבוא לאשתי כשהיא הרגע עברה הפלה והיא בשיא הדאון שלה, ולהגיד לה שגם אני בדאון. בגלל זה הקמתי את הקבוצה. אמרתי לעצמי: אם לי זה קשה, בטוח לעוד גברים זה קשה, אז בואו נחלוק את הכאב יחד. רק מי שעובר את זה יכול להבין.
"יש בקבוצה אנשים שנמצאים כבר שבע שנים בטיפולים, ואנחנו מנסים לחזק. המסר הוא שאנחנו כאן בשבילך. כשמישהו כותב, 'עכשיו עברנו עוד החזרה', אנחנו מחזיקים לו אצבעות, ואחרי כמה ימים כשהוא כותב שהתוצאה שלילית, אנחנו מבינים מה הוא עובר. אני מקווה שנגיע לאלפי חברים. נכון, אנחנו לא מקבלים את הזריקות ולא עוברים את הטיפולים, אבל אנחנו אוהבים אתכן וכשכואב לכן, כואב לנו. אתן החצי השני שלנו".
נוצר בינינו ריחוק
מי־רן אוסטרוביאק (32) מכרכור, עובד בעסק משפחתי. נשוי לנילי (44) שלה שתי בנות בוגרות מנישואים קודמים. בני הזוג הורים לילד בן שלוש, שנולד לאחר שלוש שנים של טיפולי פוריות. בשנה האחרונה הם נמצאים בטיפולים בניסיון להרות שוב
התחלנו את הניסיונות להרות לפני שבע שנים, מיד לאחר שהתחתנו. אני הייתי בן 25 ואשתי בת 37. אשתי מבוגרת ממני ב־12 שנה, והמשפחה שלי לא קיבלה את זה בהתחלה. הם אמרו לי שזה לא נשמע להם הגיוני - למה לבחור מישהי שמבוגרת ממני בכל כך הרבה שנים? אמרו לי, 'עוד לא חווית את העולם, אתה ילד עדיין, למה לגדל ילדים שהם לא שלך?' אבל כאן הרגש גבר על השכל.
"אחרי שבזבזנו הרבה זמן על ניסיונות להרות באופן טבעי ואחר כך בהזרעות, התחלנו בטיפולי הפריה חוץ־גופית, והשגנו היריון לאחר ארבעה סבבים. גם אחרי שהבן שלנו נולד, ידענו שאנחנו רוצים עוד ילדים משלנו, כדי שהוא לא יגדל לבד, והמשכנו בטיפולים. זו התמודדות קשה מאוד. לראות מחזור אחרי מחזור שהטיפול לא הצליח. זה קשה ומתסכל. אשתי היא על הגבול מבחינת הגיל, אנחנו בקו התפר וזה מלחיץ".
מה עובר עליך בתקופה הזו?
"אני לא יודע למה זה מגיע לי. אני מקנא בזוגות שנכנסים למיטה, עושים מה שעושים, מחכים תשעה חודשים וזהו. להביא ילדים לעולם זה הדבר שעבורו נבראנו. זה לא מצריך כישרון מיוחד, זה הדבר הכי בסיסי שלנו כבני אדם – וכאן אנחנו צריכים גורם חיצוני שיתערב. בשלב מסוים הסתכלתי על עצמי ושאלתי, 'מה אני שווה?'".
מה התהליך עשה לזוגיות שלכם?
"יש בינינו מחלוקות, התנצחויות והתנגשויות. אני עם העצבים שלי והיא עם המחשבות שלה. קשה לי גם החוסר במגע אינטימי. לא תמיד זה מתאפשר – גם בגלל ההורמונים, גם בגלל הכאבים שלה מהזריקות בבטן. נוצר ריחוק, וזה קשה. אנחנו מנסים להתגבר ולחשוב חיובי, לדבר על הדברים ולעבור את המשבר והתקופה הלא פשוטה הזו יחד".
איך הקבוצה עוזרת לך?
"אנחנו מדברים על התחושות שלנו, המתחים ומפחי הנפש. הדברים שעולים בקבוצה הם כאלה שלא כולם מבינים. קשה להסביר את החוויות האלה לחבר רווק, או לזוגות חברים שנכנסים למיטה ואחרי תשעה חודשים יש להם ילד".
למה זה קורה לנו?
אבשלום (אבשי) כהן, בן 35 מהרצליה, בעלי ספא הכלבים dirty dog spa בתל־אביב. נשוי ללימור (39). בני הזוג הורים למילה בת השנה, שאותה הביאו לעולם אחרי כשלוש שנות טיפולים. נמצאים בהיריון שני
"התחלנו בטיפולי פוריות לפני חמש שנים. עברנו בדרך היריון לא תקין והפלה באמצעות כדורים. בשלב מסוים פנינו לפרופ' עופר פאינרו, ואחרי חמישה סבבים של הפריה חוץ־גופית, שנמשכו כשנה, ההיריון נקלט ונולדה מילה. עשרה חודשים אחרי הלידה חזרנו לטיפולים, והפעם הצלחנו להיקלט כבר בסבב הראשון.
"זה מבחן גדול מאוד למערכת היחסים. יש המון מתח, אכזבה, וזה גם עולה המון כסף ומכביד כלכלית. שאלתי את עצמי למה זה קורה לנו, איזה מזל נאחס יש לנו. החברים כבר בילד השלישי, וכשמתאכזבים פעם אחרי פעם זה מתסכל וכל פיפס מדליק. אני לא אשקר, היו מצבים שהתחלתי להתייאש. מתעצבנים עליך על כל פיפס וזה לא נורמלי. עולות הרבה שאלות: מי אני? עם מי בחרתי להיות? שאלתי את עצמי למה אני צריך את זה".
היו מחשבות על פרידה?
"היו ריבים קשים, אבל לא הייתה מחשבה לפרק את החבילה. בשלב מסוים לימור כבר חשבה על אימוץ. היינו מתוסכלים וכבר היה לה קשה עם הטיפולים. היא חשבה שזה כבר לא יקרה וחששה מההשלכות של הטיפול התרופתי. היא ביקשה שנדבר על אימוץ ואני שללתי את זה על הסף. תמיד האמנתי שיבוא הילד. ידעתי שבסופו של דבר נצליח".
מה אתה יכול לייעץ לזוגות שעוברים את התהליך?
"הטיפולים עלולים לגרום לכם לפעול אחד נגד השני. כל אחד מתכנס ברגשות שלו וזה יוצר פילוג. הכי חשוב זה להיות ביחד ולהיות חדורי מטרה. אם עוברים את הטיפולים ושורדים את זה, אפשר להתגבר על הכל".
להישבר זו פריווילגיה
שי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), בן 34. הוא ואשתו החלו בטיפולי פוריות לפני שש שנים, שבמהלכם ביצעו כבר 12 סבבים של הפריה חוץ־גופית
בתחילת הדרך חשבנו לתומנו שאנחנו נחליט מתי אנחנו רוצים ילדים. שנה אחרי החתונה התחלנו לנסות. אחרי חצי שנה הבנו שזה לא עובד, והגענו לרופא. ממצאי הבדיקות העידו ששנינו בריאים, אנחנו מהזוגות שמוגדרים ברפואה כ'לא מוסברים'".
איך טיפולי הפוריות משפיעים על הזוגיות?
"זה תהליך מטורף וזה מבחן לזוגיות. הטיפולים האלה מביאים איתם המון משברים, ואצל זוגות מסוימים זה מגיע למחשבות על פירוק החבילה. אצלנו המשברים מחזקים את הקשר. אני לא רוצה ילדים מאף אישה אחרת. רק אשתי לנגד עיניי. תמיד אמרתי לה שהיא תהיה אמא של הילדים שלי. ההתעקשות מחברת בינינו מאוד. אני אדם מאמין ואשתי גם, התחזקנו באמונה גם כלפי הבורא וגם כלפי עצמנו. כשיש אהבה חזקה, זה הבסיס להכל.
"ההורמונים הם נושא קשה. אתה מגיע למצב שהם משבשים את הדעת, שלי ושל אשתי. זה אומר לריב ולהיות כל הזמן על גחלים, כל שטות הופכת לכעס. מצד שני, אני מהווה עוגן ונקודת איזון עבור אשתי. אני גם מזריק לה את ההורמונים בלילה. זה נראה לי הכי הגיוני בעולם, שאני שותף מלא לתהליך".
אתה חושף את ההתמודדות שלך בפני הסביבה? נעזר בחברים?
"בהתחלה לא שיתפתי אף אחד. כששאלו אותי לגבי ילדים, התחמקתי. בשלב מסוים שיתפתי את שני החברים הכי טובים שלי. הרבה גברים לא משתפים, כי הם רואים כמה זה קשה לאישה והם לא רוצים לשבור אותה ולהוסיף לעומס שלה.
"יש הרבה נקודות שבירה במהלך 12 טיפולים, אבל אני לא מאפשר את זה לעצמי. אני שם בשביל להכיל אותה. נקודת השבירה היחידה תהיה כשייוולד התינוק, ואז אפרוץ בבכי. עד אז, אין לי את הפריווילגיה להישבר. אני לא מתייאש. אני מרים את העיניים לקדוש ברוך הוא ומתפלל. התפילה היא המפלט שלי".
תני לי את הכאב שלך
אמיר טראו (35), איש שיווק מפתח־תקווה. נשוי לשרון (34). בני הזוג הורים לדניאל בן החודשיים, שאותו הביאו לעולם בהפריה חוץ־גופית
חצי שנה אחרי החתונה אשתי נקלטה להיריון טבעי, אבל אז התגלה שק היריון ריק. ההפלה הייתה טראומטית. אשתי הייתה מרוסקת, היא הייתה באבל שלושה ימים. כל מה שהיא רצתה בחיים זה להיות אמא. גם לי היה קשה מאוד, אבל נתתי לזה יומיים־שלושה ואז, כדי לא לשקוע בדיכאון, החזרתי את כולם לשגרה.
"התחלנו בתהליך של הזרעות, ואז התגלה בבדיקות שלשרון יש רזרבה שחלתית נמוכה. נאמר לנו שאין לנו סיכוי להיריון, אלא עם תרומת ביצית. לא ידעתי מה אני מרגיש. מצד אחד, ידעתי שאסור לי להוריד את הראש. מצד שני, סירבתי בכלל לקבל את העובדה שאני שם. זה מתנגש לך עם החלום: חתונה, ירח דבש, ילדים. פתאום זה לא קורה כמו שדמיינת. כבר התחלתי לדמיין איך אנחנו הולכים לאמץ.
"היה לנו מזל, ונקלטנו אחרי סבב אחד. פרופ' רפאל רונאל, שטיפל בנו, הגדיר את הילד כלא פחות מנס. התחלנו את התהליך באוגוסט, גילינו שאנחנו בהיריון בספטמבר, והחודש הזה הרגיש כמו ארבע שנים. לאשתי יש פוביה ממחטים, אז אני הזרקתי את כל הזריקות, וזו התמודדות קשה ויומיומית. היא מפחדת מזה פחד מוות, היא בכתה כשהזרקתי לה. הידיים שלי רעדו. זה דבר נוראי, זה משהו שאני לא מאחל לשונאים הכי גדולים שלי".
מה עבר עליך נפשית לאורך כל התקופה הזו?
"זה חוסר אונים מהגדולים שחווים במהלך החיים. כגברים, אנחנו חד־ממדיים. יש מה לעשות - עושים אותו. אבל פה, לי כגבר אין מה לעשות. אשתי סבלה ובכתה, ורציתי שהיא תיתן לי את הכאב ואני אתמודד איתו. זה גם פוגע מאוד בזוגיות. הזוגיות שלנו שרדה, אבל זו הייתה תקופה מטלטלת מאוד. יכולנו לריב על צלחת שלא נשטפה, למשל, ותוך שנייה זה הצית שריפה גדולה יותר, בלי פרופורציות. היא תמיד העלתה את העניין שהיא עברה את ההפלה ואת הזריקות, חוותה טלטלה רגשית ופיזית. נכון שהיא עברה את הגיהינום הזה, אבל הגבר עומד מהצד, ונפשית הקושי הוא לא פחות, ולפעמים גדול יותר.
"אף פעם לא מדברים על מה שעובר על הגברים. העובדה שאני גבר לא אומרת שאני לא רגיש, שאני לא מתוסכל מזה שאין לנו שליטה על כלום. מישהו חושב שנעים לנו להיכנס לחדר עם כוס מפלסטיק? אתה מרגיש שכולם מסתכלים עליך".
איפה פרקת את התסכול?
"חיפשתי מקומות להיות לבד כדי להתפרק ולבכות. אם הייתי נשבר, אשתי ובני המשפחה שלנו היו גם נשברים. מצד שני, יש נסים. הילד הזה הוא בשבילי אלוהים שלי. באיזשהו מקום עוברת לי בראש המחשבה שאולי לא יהיו עוד ילדים. מישהו צריך להיות כאן הריאלי. אבל ננסה שוב ונעשה הכל כדי שיקרה לנו עוד נס קטן".
