כמה דקות אחרי שנועה יחזקאל (19) זכתה בתואר מלכת היופי של ראש־העין לשנת 2015, היא כתבה בפייסבוק שלה: "אמא, עשיתי את זה, הלכתי ואפילו זכיתי! אני זוכרת כמה רצית להיות שם ולראות אותי. כמה נלחמת כדי להחזיק מעמד. אני בטוחה שראית אותי מלמעלה, היית איתי והיית גאה בי. אני רק רוצה להודות לך שתמיד האמנת בי בכל דבר שעשיתי והיית מאחוריי".
נועה זכתה בתואר יומיים אחרי שקמה מהשבעה על אמה, כרמלה, שנפטרה לפני שנתיים מסרטן. האם, שנולדה וגדלה בטבריה, השתחררה בדרגת סגן אלוף מצה"ל, והייתה האישה הראשונה ששימשה כמפקדת טייסת מנהלה בחיל האוויר. את נועה ואחותה הצעירה (16) היא אימצה באוקראינה אחרי כשעזבה את הצבא, וגידלה אותן לגמרי לבדה. כשנפטרה, בגיל 61, נועה ואחותה נותרו ללא אם וללא אב.
הטקס לבחירת מלכת היופי של ראש־העין היה אמור להיערך במהלך השבעה של כרמלה, אבל בשל האבל דחו המארגנים את התחרות בשבוע. "למרות שזה היה מיד אחרי השבעה לא הייתה לי התלבטות אם להשתתף או לא, עשיתי את זה בשביל אמא כי ידעתי
כמה היא רצתה את זה", מספרת נועה. "שמחתי שזכיתי רק בשבילה. היא זאת שרשמה אותי לתחרות, היא ראתה מודעה במקומון ואמרה לי 'נועה, למה שלא תנסי?'. בהתחלה לא רציתי, אבל אמא התעקשה ועברה איתי את כל התהליך של המיונים. כשהתחילו החזרות היא כבר הייתה מאושפזת, כל יום באתי אליה לבית החולים והראיתי לה תמונות מהחזרות. אני כל כך שמחה שיצא לה לראות אותי בשמלת כלה. בשלב הזה היא כבר ידעה שהיא תמות, היא לא הייתה בטוחה מתי, ואם היא תספיק להגיע ליום התחרות, אז היא אמרה לי: 'גם אם אני כבר לא אהיה, את לוקחת את עצמך והולכת לתחרות, את לא מוותרת כי אסור לך להפסיד את החוויה בשום אופן".
האסון קטע את תוכניותיה להיות דוגמנית. "מגיל צעיר חלמתי להיות דוגמנית, הייתי רשומה בסוכנות, אבל אמא שלי לא כל כך עודדה את זה. כמו כל אמא, היא חששה. כשהודיעו על התחרות בראש־העין, להפתעתי היא ממש דחפה אותי ללכת".
האמנת שתזכי?
"בהתחלה לא, באתי בשביל לחוות חוויה והכרתי בנות מקסימות, אבל ככל שהתחרות התקדמה ואחרי שעליתי לעשר הראשונות, רציתי לנצח בשביל אמא. אני בטוחה שהיא הסתכלה עליי מלמעלה".
מה עם תחרות מלכת היופי של ישראל?
"אני בהחלט חושבת על זה, ואני מקווה שאני מתאימה".
התפרקתי על הבמה
נועה, שעדיין מתגוררת בראש־העין ומשרתת כמד"סית בבסיס חיל האוויר בקריה, נולדה באוקראינה ואומצה בגיל חצי שנה. כשהייתה בת חמש, אימצה אמה ילדה נוספת. "נורא רציתי אחות, ואמא אימצה את מי שהפכה לאחותי", היא מספרת.
כשהיית קטנה שאלת למה אין לך אבא?
"האמת היא שלא. מההתחלה ידעתי שאני ילדה מאומצת, כל הזמן אמא
אמרה שאני ילדה שבחרו בה. הרגשתי מיוחדת. אמא מילאה גם את המקום של אבא, אז זה לא חסר לי. אני גם לא יודעת מה זה המושג הזה ואיך זה אמור להרגיש".
את יודעת משהו על ההורים הביולוגים שלך?
"אין לי מושג מי הם ובאיזה נסיבות הביאו אותי לעולם. כרגע זה גם לא מעניין אותי. אמא עטפה אותי בכל כך הרבה חום ואהבה, אני לא מכירה ולא רוצה להכיר משהו אחר. זכיתי באמא שהיא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בחיים האלה, גם אם זה לא היה לכל החיים. אני הכי מודה על זה שהיא אימצה אותי וגידלה אותי. אי־אפשר לתאר את כל האהבה וכל מה שקיבלתי בבית הזה. אולי יום אחד אפתח את תיק האימוץ, אולי אסע לשם עם אחותי כדי לראות איפה נולדתי, כרגע זה לא מעסיק אותי בכלל".
מאז ילדותה היא רוקדת, סיימה מגמת מחול בתיכון "בגין" ובבחינת הבגרות בכוראוגרפיה הציגה ריקוד שהוקדש לאמה המנוחה. "חיברתי ריקוד שמתאר את המאבק של אמא במחלה", היא מספרת. "כשרקדתי אותו בפני הבוחנים, כל הרגש יצא החוצה ובסוף פשוט התפרקתי על הבמה. תכננתי את הריקוד הזה עם אמא, תכננו שזה יהיה ריקוד של ניצחון ולא של מוות, אבל היא נפטרה לפני המבחן, והייתי צריכה לחבר סוף אחר. כל השנים אמא כתבה יומן שהיא רצתה להוציא לאור כספר, היא מאוד אהבה לכתוב. לקחתי משם את כל מה שהיא כתבה על ההתמודדות עם המחלה, רציתי שהיא תקריא את זה בקולה על רקע השיר, אבל לא הספקנו. היא כל הזמן אמרה 'יש עוד זמן, אני אחיה, אל תדאגי', אבל בסוף היא מתה ואני הקראתי בשמה את הקטע".
את הרגע שבו אמה בישרה לה שהיא חולה לא תשכח לעולם. "זה היה
בחופש הגדול בין החטיבה לתיכון, היא פשוט סיפרה לי שיש לה סרטן המעי הגס ששלח גרורות לכבד", היא משחזרת. "כשגילו זה כבר היה ממש מאוחר, היא הייתה בדרגה ארבע ואמרו לה שאין לה עוד הרבה זמן. היא נלחמה שנתיים וחצי כמו לביאה, שינתה את התזונה שלה וניסתה את כל הטיפולים שיש, וזה לא עזר. עשו לה ניתוח, הורידו לה חצי מהמעי הגס ו־70 אחוז מהכבד, היא עברה גיהינום, אבל אף פעם לא הרגשנו את זה בבית. היא הייתה יכולה לזעוק מכאבים כל היום, אבל איך שאחותי ואני נכנסנו הביתה מבית הספר, כאילו כלום, רק חיוכים וארבעה סירים על הגז. באותה תקופה הפכתי מילדה שעושים בשבילה הכל, לילדה שמתחילה לקחת אחריות".
היא שיתפה אותך בפחדים שלה?
"הדבר היחיד שהטריד אותה הוא מה יהיה איתנו. כשהיא נכנסה לניתוח הכבד, שבודדים יוצאים ממנו בחיים, ישבנו שמונה שעות בחוץ ולא היה לנו מושג אם יש לנו או אין לנו אמא. כל השעות האלה חשבתי מה לא הספקתי להגיד לה".
היה איתכן מישהו מבוגר בכל התקופה הזאת?
"יש לאמא אחים ומלא חברות שכל תקופת המחלה עטפו אותנו באהבה, ולא עזבו אותנו לרגע. עד היום הן כל הזמן מתקשרות, שואלות, דואגות, כמו שבט אחד גדול. למרות זאת, לפעמים אנחנו מרגישות לבד מול כל העולם".
איך לחזור לשגרה
האם נמנעה מלדבר עם בנותיה על החיים שאחרי, כדי לא להדאיג אותן. "לא הייתה שיחה על מה היא רוצה שיקרה אחרי שהיא תמות", אומרת נועה. "הדיבור היה שהיא הולכת לחיות, ולכן היינו מאוד אופטימיות. היא כל הזמן אמרה: 'אין מצב שאני אמות'. בדיעבד אני יודעת שהיא דיברה עם חברות שלה והייתה מאוד מוטרדת ממה יהיה איתנו. אני לא האמנתי לרגע שזה מה שיקרה".
מתי הבנת שזהו זה?
"רק ביום האחרון שלה. הייתי אצלה כמה שעות והלכתי הביתה. בדרך קיבלתי טלפון 'תחזרי לבית החולים, המצב מידרדר'. אז ירד לי האסימון והבנתי שאיבדתי את אמא שלי".
מה הדבר הראשון שעבר לך בראש?
"אני לא בדיוק זוכרת. אני גם לא זוכרת שום דבר מההלוויה או מהשבעה.
הייתי כל כך נסערת ומעורפלת, אין דבר כואב יותר מלאבד אמא. זה הדבר הכי יקר, הכי מגונן והכי תומך שיש, שהלך מאיתנו ואני נשארתי לבד עם אחותי".
ידעת מה הולך להיות איתכן?
"המשפחה והחברות התייעצו ביניהן מה יהיה הכי טוב בשבילנו, היו הרבה התלבטויות איך להחזיר אותנו כמה שיותר מהר לשגרה, ובסופו של דבר נשארנו פה בבית. הייתי בכיתה י"ב ולקחתי על עצמי את הטיפול באחותי, שהייתה בכיתה ט'. בחודש הראשון אחרי השבעה חברות של אמא ישנו איתנו בתורנות, אבל לאט לאט מצאנו את עצמנו לבד".
איך התמודדת?
"זה היה קשה לאורך כל הדרך. הייתי הילדה הכי מפונקת בעולם ופתאום הייתי צריכה ללמוד איך לנהל בית ולדאוג לאוכל, לכביסות, וגם לדאוג לאחותי שתלך לבית הספר, שתעשה שיעורים. לפני שאמא נפטרה לא הייתי התלמידה הכי טובה, לא לקחתי אחריות על החיים שלי בכלל, אבל אחרי שהיא נפטרה למדתי לקחת אחריות גם על הלימודים והוצאתי ציונים טובים בבגרויות.
"אחרי שנה עמדתי להתגייס לצבא וחשבתי שהכי טוב בשביל אחותי יהיה לעבור למקום אחר כדי שהיא לא תגיע לבד לבית ריק, תכין לעצמה אוכל ותחכה לי".
על איזה מקום אחר חשבת?
"בהתחלה חשבנו על פנימייה, ראינו הרבה פנימיות אבל היא לא הייתה מוכנה לעזוב את ראש־העין ואת החברות שלה. היא הייתה מאוד נסערת, ולכן החלטנו ביחד, החברות של אמא והדודים שלי, שהיא עברה מספיק ולא צריך לנתק אותה גם מהחברות. בסופו של דבר, ממש בדקה התשעים, מישהי שאנחנו מכירים התנדבה לגדל אותה, וזה היה פשוט נס, כי היא חיה במשפחה הכי חמה ואוהבת שיכולנו לחלום עליה".
חשבת לוותר על הגיוס כדי להישאר עם אחותך?
"לא, קודם כל כי גדלתי בבית עם אמא שעשתה קריירה בצבא ואלה
הערכים שהיא העניקה לנו, שחובה להתגייס ולתרום. שנית, הייתי בעצמי ילדה, חששתי שלא אוכל להעניק לה אבני דרך שהיא הייתה צריכה לחיים. חשבתי שהיא צריכה מישהו מבוגר שיגדל אותה ויחנך אותה".
איך הקשר ביניכן מאז שהיא עזבה את הבית?
"היא לא עזבה את הבית, זה עדיין הבית שלה, אבל היא חיה בבית אחר וטוב לה שם. אנחנו בקשר יומיומי, היא יודעת שאני תמיד פה בשבילה והיא באה הרבה הביתה. אנחנו מאוד קשורות אחת לשנייה, וביחד עם אמא היינו יחידה בלתי ניתנת להפרדה. היינו החברות הכי טובות, וכשאמא שלי נפטרה הקשר בינינו עוד יותר התחזק. לא יודעת איך הייתי עוברת את האסון הזה אם הייתי לבד. אני דואגת לה כמו אמא, והיא דואגת לי כמו אמא".
מתי אמא הכי חסרה לך?
"כל הזמן. כל סיטואציה מזכירה לי אותה. כשאני קמה בבוקר אני נזכרת איך היא הייתה מעירה אותי בכל כך הרבה חום ואהבה, הייתה אומרת לי 'נסיכה שלי, בוקר טוב', וככה זה נמשך לאורך כל היום, כשכל דבר מזכיר לי אותה. לפעמים אני באה להתקשר אליה ונזכרת שהיא בעצם לא תענה; כשהתגייסתי לצבא היא לא הייתה איתי בבקו"ם; כשהייתי בקורס מד"סים, שהיה מאוד קשה ואינטנסיבי, כולם בערב דיברו עם ההורים שלהם ושיתפו אותם במה שעובר עליהם ולי אין הורים לשתף; כשחזרתי בסופי שבוע התגעגעתי לתבשילים שלה, לפינוקים שלה ולאהבה הגדולה שהיא הרעיפה עליי".
איך אנשים מגיבים כשאת אומרת להם שאין לך אמא ואבא?
"אני לא מסתירה, אבל גם לא ממהרת לספר. כשיוצא לי פה ושם לספר, אנשים ממש מופתעים. הם רואים מולם בחורה שמחה וצוחקת, ולא מתארים לעצמם מה עברתי בחיים. אני נשברת מלא, אבל בסופו של דבר אני קמה על הרגליים כי אני יודעת שאף אחד לא ירים אותי".
יש מבוגר אחראי בחיים שלך?
"דודה שלי, שושנה, אחותה של אמא, מונתה לאפוטרופוסית".
ממה את חיה?
"יש לי משכורת צבאית כחיילת בודדה ואני מקבלת קצבת שארים עד גיל 21. לצערי הרב, לפי החוק אנחנו לא זכאיות לפנסיה של אמא שלי, וזו טעות חמורה של המערכת, שמישהו חייב לתקן בדחיפות. יש היום כל כך הרבה אמהות חד־הוריות, שמגדלות ילדים לבד, ולכן צריך לתת את הדעת על הנושא. מי אמור לעזור לנו בחיים אחרי גיל 21? אמא שלי עבדה כל חייה ונתנה את הנשמה לצבא, היא לא תיארה לעצמה שלא נקבל מזה כלום, אבל בסופו של דבר אנחנו לא זוכות לקבל את הפנסיה שלה".
ומה הלאה?
"אני רוצה לפתח את קריירת הדוגמנות שלי. אני מאוד אוהבת את זה וחושבת שאני גם טובה בזה. הייתי רוצה להיות דוגמנית מפורסמת, לעבוד בחו"ל, לקבל שערים ולהצליח בזה. אני מאמינה שזה יקרה. חשוב לי להעביר מסר ולהראות שאפשר לעמוד על הרגליים אחרי כל דבר שקורה לך בחיים. צריך להרים את הראש ולהמשיך הלאה למרות שקרה לך הדבר הכי נורא והכי קשה, גם אם נשארת לבד בעולם. כשאמא שלי נפטרה לא האמנתי שאצליח להרים את עצמי בצורה כזאת, והצלחתי. אני בטוחה שהיא גאה בי מאוד מלמעלה".
