מסרבת להתנחם
החלוק הצהוב-כחול תלוי עלי כמו קישוט מנופח מדי על סוכה שנוטה ליפול ואני לחוצה. יש את העניין הרפואי שצריך לבדוק ותיכף חג ויש את הילד. כשאת אם יחידנית, עדיף להיות מוכנה מראש לשהייה בבית החולים. רצוי שתהיה התראה של יומיים-שלושה. נסיעות בדקה התשעים עולות ביוקר. אני מחשבת לפי הבדיקות שיערכו לי כמה ימים אשהה כאן, כדי לחשב כמה זמן יישן אצל אבי וכמה זמן עד שגם לאבי יהיה קשה ואצטרך לחשוב על אופציות נוספות. הרופאים לא נוטים לתת תשובות מדויקות. על כמה אני יושבת? אני שואלת אותם. מדובר בילד בן רבע לשבע וכל יום שהוא רחוק ממני ודואג לי זו עוד שריטה בלבו.
אני שוכבת במיטה מטושטשת מהבדיקות ומוציאה קול עליז בשביל הילד. "גם לי היה וירוס בבטן", הוא מסביר בטלפון ומספר בהתרגשות שהיה כיף בבית הספר, כלומר, לא מספר כלום. עם הכיף שלו אני נשארת, יודעת שאבי ובת זוגתו ינשקו אותו הלילה והוא יחייך ורגע לפני עצימת העיניים הוא יקרא לי. ושם זה תופס - חוסר האונים. אני פה והוא לא איתי. אני לא יודעת מה יהיה מחר. מוכרת לו שקרים בנייר צלופן, שיהיה טוב.
"אל תבכי", היא לוחשת לי. אישה כבת חמישים ששוכבת לידי לאחר תאונת דרכים שממנה יצאה בפגיעות קלות, אבל כאלה שגורמות לה לזעוק בשקט. "גם אני אם יחידנית. אני מבינה". אני מסיטה את הוילון ופניה הפגועות מנסות לחייך אלי. "יש לי שני ילדים בגילאי העשרה. תיכף הם יגיעו. הם נפלאים. הילד שלך יהיה בסדר גמור". אני מסרבת להתנחם. כל אמא חושבת שילדיה מיוחדים.
רגעים של כאב וקסם
ואז אני רוצה שהוא יגיע - זה שהיה אמור להקים איתי משפחה. אין לו שם, פנים, קול או צורה, אבל הוא צץ בעיקר בעיתות משבר, כשאני ממש צריכה את הכתף ואת ההבטחה שאני לא לבד. רוצה שיחזיק את ידי המנוקבת ויגיד שהילד איתו ואין מה לדאוג, אבל החבר הדמיוני לא אוהב בתי חולים ונעלם עם רדת השמש.
אני מנסה לנטרל רעשים של קרובי משפחה שבאו לבקר במחלקה. הורה מבוגר שכועס וילד בוגר שעבר את גיל חמישים מנסה להרגיע; זוג שמתווכח על הטיפול בבתם - יושבים שלושה על מיטה אחת; אמא ושני הגורים שלה לידי - הבת מסרקת בעדינות את שערה של אמה, הבן מגיש לה את הכריכים שקנה ובהרמוניה מוחלטת הם נעים - הילדה שמה סרט עדין, האמא מלטפת את ראשו של הבן והנער שעוד מעט ימלאו לו עשרים לא נרתע או מבקש שתפסיק לעשות בושות. ואני מביטה ולא רוצה להפריע לרגעים שיש בהם כאב וכל כך הרבה קסם.
להורים לא אמור להיות תאריך תפוגה
והערב מגיע ושוב הילד שואל מתי אגיע ואני מסבירה שאני לא יודעת. הוא מבקש שפשוט אלך מבלי לשאול את הרופאים ואני חושבת שהוא צודק, אבל הם רק מוכנים לנקות לי שליש על תוצאות בדיקות הדם שהשתפרו. אני מביטה על השלישייה שעכשיו צופה יחד בטלוויזיה וצוחקת. האמא לבטח חושבת על ארוחת החג שלא תוכל להכין ואולי השאירה בית מבולגן לפני שהובהלה לבית החולים ואולי היא תבקש עזרה מקרובי משפחה או עזרה בתשלום - יודעת שמחכים לה עוד הרבה ימים כואבים, אבל היא צוחקת. ובפעם הראשונה עולה בי חיוך.
וכשהמחר מגיע ואני משתחררת אני לא רצה לבני. רגע אחרי שאני קורסת אל תוך המיטה, אני יודעת שאני יכולה להכיל רק אותי. זה המחיר שהוא אולי משלם ואם זה מחשל אני לא רוצה שיתחשל ואם זה יבגר אותו אני לא בחרתי לו בגרות כזאת, אבל בחרתי לו בית שיש בו רק אמא ולפעמים אין לה כוח. כי זה העניין כשאת מגדלת ילד לבד - בסופו של יום את לבד. ועם כל העזרה והתמיכה, הוא תלוי בך; הוא באחריות שלך. כשאת אם יחידנית, אסור לך לקרוס ובטח שלא להיות מאושפזת.
אפשר לקרוס לדקה וחצי, אפילו לדקותיים ולא לחשוב, לסגור את הדלת ולנוח, אבל מחר הוא יום חדש והילד זקוק לך. את תמצאי כוחות כי בקומך ובשכבך את ההורה שלו ושום חברים דמיוניים לעולם לא ימלאו את מקומך וגם אם הילדים גדולים והם מלטפים את פניך, כשתחזרי הביתה הם ירצו את אמא שלהם בחזרה. אנחנו חוששים מהחולי של הורינו, מפחדים להסתכל עליהם ברגעיהם הקשים, כשהם מבולבלים, ותוהים. להורים לא אמור להיות תאריך תפוגה. ילד בן רבע לשבע מאמין בכך וגם הילד בן החמישים.
