דורי ימין (33) וגילה מרגולין (25) הם סטודנטים לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה. השנה השתתפו עם כ-30 סטודנטים בקורס, שבו נחשפו לאיכויותיה האדריכליות של העיר ערד. כעת, הפכו חלק מתוצרי הקורס לתערוכה הנקראת "מבטים על אדריכלות מדברית", המוצגת ב"מרכז לאמנות עכשווית בערד", ומבקשת לעורר שיח ציבורי בעיר הדרומית ששקועה בחוסר שקט חברתי וכלכלי.
ימין ביקר בפעם הראשונה בערד לפני 11 שנים. "בהתנתקות הייתי קצין", הוא מספר, "ושלחו אותנו לערד לאבטח הפגנה. הסתובבתי בעיר חצי שעה, לא שמתי לב לאדריכלות, אבל כן ראיתי שהרחובות ריקים". גם מרגולין לא שוכחת את הביקור הראשון שלה בעיר. במהלך השירות הלאומי היא ביקרה את החבר שלה בעיר. "והחבר שלי, שהיום הוא בעלי", היא מספרת, "עשה לי סיור איפה שהוא גר, ב'בתי הפטיו', וממש התלהבתי. זה היה מהמם בעיני עוד לפני שחשבתי בכלל ללמוד אדריכלות".
מדובר במקום נהדר ללמוד מניסיונותיהם של אדריכלים שביקשו ליצור עיר חדשה, ואף עמדו במשימה. לא מעט קורסים אקדמיים לאדריכלות, או חלקים בהם, מוקדשים לעיר המדברית, ולמרות ריחוקה ממרכז הארץ, סטודנטים לאדריכלות חוזרים אליה מדי שנה ומוצאים בה עניין. אלא שבויצו חיפה, בחרה האדריכלית ד"ר הדס שדר, מנחת הקורס לתולדות השיכון הציבורי בישראל, להוציא את הסטודנטים ממגדל השן, ולהעניק להם הזדמנות להתבונן בסביבה מקרוב, ליצור תגובה אמנותית לשיכונים, ואפילו להציג את התוצרים בתערוכה. לצורך כך שיתפה פעולה עם הדס קידר, אוצרת ה"מרכז לאמנות עכשווית בערד", שהצטרפה לתהליך ההנחיה.
ניסיון אדריכלי מקורי
ערד הוקמה בראשית שנות ה-60, כמענה לשגיאות שנעשו בתהליכי התכנון והאכלוס בגל הראשון של הקמת עיירות הפיתוח (כמו שדרות, בית שמש ומגדל העמק) בתחילת שנות ה-50. באותן שנים, תוכננו בארץ שתי ערים נוספות: "בשור" הניסיונית שלא נבנתה מעולם, וכרמיאל, שמתכנניה לא ניחנו ביצירתיות דומה לזו של מתכנני ערד.
בתכנון של ערד הושם דגש על חיבור העיר עם המרחב הסובב אותה (מהלך שאותו מפתח היום דב פוניו, המסמן מסלולי טיול בעיר ובסביבתה הקרובה). גם פיתוח הגינות והמרחב הציבורי נעשה כאן על בסיס צמחייה המותאמת לאקלים המקומי. בגינות שולבו מתקני בטון ומשחק שתוכננו במיוחד להן. המרכז המסחרי תוכנן כך שניתן יהיה להגדיל אותו בעתיד לפי הצרכים, והעיר אוכלסה באמצעות ועדות קבלה כדי ליצור איזון מיטבי בין קבוצות האוכלוסייה השונות.
בשנות ה-60 וה-70, התקוות שתלו בערד התגשמו. בעיר התקיימה קהילה תוססת, חדורת שליחות וסולידריות חברתית ותרבותית. בשנות ה-80 נשבר האיזון, החלה הגירה שלילית של אוכלוסייה חזקה, נזנח החזון האדריכלי, ומתכננים בנו בעיר שכונות, בניינים וגינות סטנדרטיות ללא כל קשר לאופי המקומי. ערד החלה לשקוע. בעשור האחרון כמעט ולא נכתבות על העיר, כבעבר, כתבות אופטימיות על איכות החיים בה, אלא בעיקר על מאבקים שבהם שקועים תושבי העיר - בינם לבין עצמם ובינם לבין חברות ענק, המבקשות לנצל את משאבי הטבע בסביבתה.
לאתגר את הדעות הקדומות
בסיור בעיר שערכה שדר לסטודנטים היא שמעה תחילה את הדעות הקדומות המוכרות. "היחס של חלק מהסטודנטים", היא מספרת, "היה שזו עיר פיתוח שננטשה והמדבר השתלט עליה. זה הכעיס אותי בצורה בלתי רגילה". כדי להתמודד עם הדעות הקדומות, החליטה לאתגר את תלמידיה ביצירת עבודת אמנות, ולא עבודה טקסטואלית כרגיל בסיום קורס באקדמיה. "זו עבודה שמקרבת למקום הרבה יותר מאשר אם היו כותבים עבודה רגילה", היא אומרת.
ואכן, העבודות המוצגות בתערוכה לא כוללות, כמקובל בלימודי אדריכלות, דגמים ותכניות של מבנים או שכונות. הן נגישות, גם אם בוסריות, וחושפות את נקודות מבטם של תלמידי אדריכלות צעירים לסביבה בנויה ייחודית. העבודות לא גולשות לנוסטלגיה, הן מתייחסות לרעיונות שהציגו האדריכלים בראשית דרכה של ערד, ומתבוננות במציאות העכשווית בעיר. השיגרה, ההזנחה ועומס של תוספות ושינויים שחוו רבים ממבני העיר מכסים על ערכים חשובים, והתערוכה מאפשרת למבקרים בה לחלוק עם הסטודנטים את ההכרה בערכים האלה.
דורי ימין ועפרי מטק יצרו שני בולים שמציגים מבט נקי על "בתי הפטיו" - מבנים שהעסיקו רבים מהסטודנטים. "בתי הפטיו" הוא כינוי שהוענק למתחם של מבני מגורים, שהוקם בתחילת שנות ה-60, ונחשב אז לחידוש באדריכלות בישראל.
המתחם מייצג את גודל החזון של מתכנני ערד ביחס לסביבת מגורים חדשנית, כזו המהווה חלק ממרקם עירוני המתאים לסביבה מדברית, ושונה מטיפוסי סביבות המגורים שהיו מקובלים עד אותה עת בארץ. הרעיון המרכזי של המתחם היה הפרדה של תנועת כלי הרכב מתנועת הולכי הרגל. רחובות הולכי הרגל חוצים את בתי המגורים בקומת הקרקע, ואלה זוכים הודות לכך להצללה והגנה מהשמש הלוהטת ומרוחות המאובקות או הקרות של המדבר. חידוש נוסף היה שבכל דירה נקבעה מרפסת גדולה במיוחד, כדי שברגע שהמשפחה תגדל, ניתן יהיה לסגור חלק משטח המרפסת ולהפוך אותו לחדר או שניים.
הבולים של ימין ומטק נוצרו בסגנון המזכיר את סדרות בולי "אדריכלות בישראל", שהונפקו ב-1974 וב-1990. שני הסטודנטים ניקו את המבנים מכל תוספות הבנייה והשינויים (הם בנו מודל תלת ממד של אחד מבתי הפטיו), והעניקו להם ממד מונוליטי מרשים, לצד תוכנית וחתך המדגישים את ייחודו של המבנה על רקע נופי המדבר הרומנטיים.
דניאל קולנטרוב ועינת ליבוביץ יצרו סדרת דימויים המתייחסים לעוצמת השמש ולמפגש של קרניה עם המבנים הצפופים. השניים העצימו בעבודתם מבטים רגילים על הסביבה הבנויה בעיר, וניסו להסיק מהם על היחסים בין העצים למבנים ואיכויותיו של הצל.
יובל אלבק ויעל בן דוד יצרו קולאז'ים של תצלומים: כמו חיבור בין הרחובות המקורים בבתי הפאטיו, היוצרים עומק מבט עשיר ומעורר עניין, ובין הפלסטיות הקצבית של מבני ציבור בעיר. יותם בלוך יצר צילומים מטופלים שבהם ערד ספק שוקעת בחולות המדבר וספק נסחפת בפעולות החציבה והכרייה המאיימות עליה, נושא שבו עסקו גם קרן זיסמן ויותם קנובל, בסוג של סרטון מחאה ויראלי. צפו בסרטון:
רונן טוקר, אריה חיון ואור ברינדט התמקדו בפרטים הקטנים שמרכיבים את השכונות בעיר. הם יצרו סדרה של רישומי עיפרון פשוטים ורגישים. וגם בעבודתם נחשפים הרחובות, כמו שחווה ימין, כמקומות ריקים מאדם המופקרים לקרני השמש והצללים.
שיר משה, הילה רחימה ואלה מנשה בחרו לעסוק בנושא דומה. גם הן מציגות נוף עירוני ריק מאדם. אלא שהן בחרו להשתמש בתצלומים כחלק מתהליך לימוד טיפוסי של אדריכלים המתבוננים בחומרים מהם מורכב מקום: בטון, גרנוליט וטיח שפריץ.
גילה מרגולין וצליל יופה יצרו עבודת וידאו קצרה שמתייחסת למגוון האוכלוסייה בעיר. למרות המאבקים בין חרדים לחילונים בעיר, שהחריפו לאחרונה, מרגולין מספרת שהיא מצאה בעיר יחסי שכנות והדדיות חיוביים. בסרט הווידאו נראה קטע משביל הליכה מחופה אבן באחת השכונות הוותיקות, ועליו פוסעות רגליה של דמות, ששאר חלקיה מוסתרים על ידי מעקה בטון. רק בדיעבד התברר כי הרגליים הן של בחור מחסידות גור.
מתת גומא, נטע חובל ושרון ברק מציגים סדרת תצלומים של תושבי העיר, שעמם שוחחו. ציטוטי התושבים, המובאים לצד התצלומים, מציגים נקודות אופטימיות ואידיאליות שאותן ליקטו מדמויות שונות כמו למשל אביחי הסטודנט, שחוזר לבקר את הוריו; איילה ודנה המטפחות גינה קהילתית ("משהו שחי אחד ביחד עם השני, גידול פרוע שמתחבר עם השכונה"); אסתר, שעברה לכאן מתל אביב, ואפתה עוגה שאותה העניקה למתנדבי "שנת שירות"; ומזל שמספרת "שכל אחד נותן משהו בשכונה".
"אנחנו לא מנסים לחבר בכוח"
"המרכז לאמנות עכשווית בערד", מספרת הדס קידר, אוצרת המוזיאון והתערוכה, "מבקש ליצור תשתית למפגש בלתי אמצעי של תושבי ערד, בעיקר ילדים ונוער, עם עבודות אמנות ואדריכלות ולעורר שיח עכשווי ומקומי".
קידר מנהלת בערד גם תכנית ל"שהות אמן" ייחודית, שבמסגרתה מוזמנים אמנים מהארץ ומהעולם לשהות בעיר וליצור בהשראתה. אחד משיאי התכנית הוא אירוע "סלון בטון", שהתקיים כבר פעמיים, והצליח למשוך אליו קהל רב בעיקר מתל אביב. אירוע שלישי יתקיים בדצמבר הקרוב, ויוקדש לפסל "מצפור", שיצר יגאל תומרקין בקצה העיר.
ראש העירייה ניסן בן חמו הוא תומך נלהב בפעילות המרכז ובחיזוק הממד האמנותי בעיר. הוא מספר בגאווה על אמנים שבחרו לחיות בעיר, בעבר ובהווה, ובהם הסופר עמוס עוז, הפסלת לאה מיכלסון והאמנית דורית ארבל. במהלך חג סוכות יתקיים בערד אירוע בתים פתוחים של אמנים הגרים בעיר. "לאמנות", אומר בן חמו, "יש משקל גדול שקשור גם לחזון התיירותי. כל הגלריות נמצאות במרכז הארץ, ולכן המרכז לאמנות עכשווית בערד הוא ייחודי בכל הנגב".
בן חמו מעוניין, לדבריו, לייצב ולמסד את המרכז בעיקר מבחינה תקציבית (המרכז ממומן כיום על ידי המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד התרבות ועיריית ערד).
ואיפה החרדים בתמונה?
"קהילת חסידי גור הם קהילה סגורה. בגלל אופי החיים שלהם הם לא מביעים שום עניין בדבר, ולכן אנחנו לא מנסים לחבר בכוח מה שלא ניתן לחבר".
קידר מודה שבהקשר זה "העניינים בוערים". לתערוכה מגיעים תושבי העיר הלא-חרדים. "אני מאד רוצה שיבואו גם חרדים", היא אומרת, "היה קשר עם מישהי מחסידות גור, אבל בשלב מסוים היא פשוט נעלמה". קידר לא פסימית. לטענתה, "בסופו של דבר יצטרכו לגור ביחד ויהיה דו-קיום", אך בינתיים קיימת חשדנות הדדית. החילונים חרדים מפני שינוי אופייה של העיר, "לכן", מוסיפה קידר, "אנחנו עושים פה עבודת קודש, כדי שכל הזמן נזכר בנקודת ההתחלה של ערד - באותה תפיסה רדיקלית של אנשים שבאו מקיבוצים, ממושבים וממרכז הארץ, כדי לשנות את צורת החיים שלהם".
המרכז לאמנות עכשווית בערד: רחוב בן יאיר 28. שני ורביעי 09:00-13:00, שלישי וחמישי 16:00-20:00. הכניסה חופשית
-----------------------------
ערד הורסת את הבריאות: מדוע מקימים מכרה פוספטים צמוד אליה? לחצו על התצלום:
