ממצב אנוש לחיים מלאים: השיקום הנדיר והמופלא של פצועת המלחמה

אחרי מאות הרצאות בארץ ובחו"ל, חלקן באולמות גדולים ויוקרתיים, דווקא הרצאה צנועה בזכרון יעקב הצליחה לרגש ולהפתיע את ענת יהלום במיוחד. זה קרה לפני שלוש שנים; לאולם נכנסה משפחה חרדית והתיישבה בין הצופים שבאו לשמוע את סיפורה של החיילת  הישראלית היחידה שנפצעה באורח אנוש במלחמת יום כיפור. תחילה לא הבינה יהלום מיהם. אחרי שאחד ממארגני האירוע בדק, הוא חזר אליה ואמר שמדובר באורחים שלה. בשלב זה נזכרה יהלום בשיחת טלפון שקיבלה כמה ימים קודם לכן.

עוד בערוץ אנשים:

• המחזאי המפורסם ש"רצה להרביץ להם, להראות להם שהם רעים"
• האישה שהתגרשה מבעלה כדי שיוכל להיות אבא
• הקשיש שהשתתף באירועים היסטוריים וכעת מרגיש שבוגדים בו
  

"התקשר אליי מישהו ואמר שהוא מחפש את ענת יהלום", היא מספרת. "עניתי שזו אני, ונהיה שקט על הקו. הוא אמר לי: 'אני מחפש אותך כבר 40 שנה', והתחיל לבכות. אמר שקוראים לו נדב אפרת, ושהוא היה טייס החילוץ שהטיס אותי במלחמה מסיני לבית החולים. הוא סיפר לי שהוא היה אז בן 21, שזו הייתה טיסת החילוץ הראשונה שלו, ושהרופא אמר לו שאם לא יגיע לבית חולים תוך ארבע דקות - הבחורה הזו, שהוא מטיס, מתה".

אותה טיסת חילוץ הצילה את חייה של יהלום. "בהרצאה הוא ניגש אליי והראה לי תמונה של המסוק הזה. הוא סיפר איך ירו עליו מכל הכיוונים, ואיך בהחלטה של רגע החליט להרים את המסוק מעט מהקרקע כדי ליצור סופת חול ולבלבל את היורים, שלא יזהו אותנו. הוא סיפר שהפעם האחרונה שהוא ראה אותי הייתה כשגלגלו אותי על המיטה בנחיתה לכיוון בית החולים, כשבדרך עשו לי החייאה".

אותו טייס חזר בתשובה, ואותה חיילת שהתנדנדה בין חיים למוות הספיקה לעבור קטיעת רגל, לנוע עשר שנים על כיסא גלגלים, וכנגד כל ההערכות והסיכויים, לחזור לעמוד וללכת על הרגליים. "נדב הביא איתו להרצאה את כל המשפחה שלו ובכה לכל אורכה", מספרת יהלום. "מאז, כולנו משפחה".

הכירו את ענת יהלום:

מי לא תשרוד?

לא במקרה נקלעה יהלום לסיטואציה שבעקבותיה הייתה לחיילת צה"ל היחידה שנפגעה כה קשה במלחמת יום כיפור. היא נולדה בקבוצת כינרת להורים שהגיעו לארץ כדי להשתתף בהקמת המדינה, והייתה שנייה מבין ארבע אחיות. "ההורים תמיד רצו בן, אבל יצאתי אני", היא מספרת. "הייתי פרא אדם, ילדה חצופה, בזמן שהאחיות שלי היו תלמידות טובות וצדיקות".

הילדה הפראית מצאה עצמה באופן טבעי בשירות הכי קרבי שבחורה יכולה הייתה לקבל בצה"ל של שנות ה-70 – בסיני, על גדת תעלת סואץ, מפקדת חיילות ורל"שית בגדוד שריון 184. "התגייסתי לפני הזמן כי לא הצלחתי להסתדר במסגרת לימודית", נזכרת יהלום. "בדיוק באותה תקופה התחילו לדבר על מלחמה; הריצו תרגילים, עד שהמלחמה באמת פרצה, בסופה מזעזעת".

אוקטובר 1973, השבוע לפני 44 שנה, סיני. "פתאום מתקבלים דיווחים שהמצרים חוצים את התעלה. הלשכה שלי מטווחת. הצלחתי לפנות משם את החיילות שלי, אבל אמרתי למפקד שאני רוצה להישאר. הייתי הבחורה היחידה שנשארה. בשלב מסוים אני שומעת רעש מזעזע ופותחת את הדלת; אני ממש רואה את ההפצצות. תוך שנייה אני נשכבת על הרצפה, וכל הלשכה נופלת לי על הראש. בבת אחת נהיה לי חם. אני מסתובבת ורואה שאני מלאה ברסיסים. כמעט אין לי רגל, והדם ניתז לכל כיוון. אני זוכרת הכל. זו הצרה שלי".

ובאמת, היא זוכרת כל פרט: איך דמיינה את הוריה ואת חברי הקיבוץ עומדים מעל קברה, ו"ברגע של התאוששות" התחילה לקרוא לעזרה; איך גררו אותה החוצה מההריסות, כשמסביבה כל הבסיס עולה בלהבות; איך הגוף כלל לא כאב לה בהתחלה; איך התחננה באוזני הרופא שקיבל אותה במסוק, שלא ייתן לה למות. "רק שלוש-ארבע שעות מאוחר יותר התחילו הכאבים להופיע. הייתי עם דופק חלש ושמעתי את הרופאים מדברים עליי ואומרים שכנראה לא אשרוד את הלילה. באותו רגע פקחתי את העיניים ושאלתי אותם: 'מי לא תשרוד את הלילה?' מיד הכניסו אותי לניתוח וכרתו לי רגל. יצאתי ממנו עם פרוטזה ואמרו להורים שלי להתפלל".

מצבה הוגדר כאנוש. גם אם תחיה, קבעו הרופאים, לא תוכל לעמוד על הרגליים ובוודאי לא ללדת. אבל יהלום הפריכה את כל התחזיות הקודרות, אחת לאחת. "התחלתי לחזור לחיים מא'-ב'. שנה שלמה הייתי בתל השומר, ובפעם הראשונה יצאתי משם כדי לטוס לארצות הברית ולעבור ניתוח. כשחזרתי, התחתנתי עם אהוב נעוריי, רפי רימשון, שהשתתף במלחמה כאיש מילואים. במהלך המלחמה כמעט לא התראינו, אבל חזרנו ממנה כשאנחנו דבקים בחיים. החלטנו לא להרגיש את מה שקרה וגם לא לדבר על זה; להעיף הכל אל מתחת לשטיח ופשוט להתחיל לחיות".

יהלום בחתונתה, עם ארנון אפרתי, קטוע יד מהמלחמה. "אמרו להורים שלי להתפלל"(צילום: דוד דסה)

עם שמחה הולצברג, "אבי הפצועים". "הבנתי שכולם מסתכלים עליי מלמעלה למטה"(צילום: שאול גולן)

ספורט במקום מורפיום

לחתונה הגיעה ישירות מבית החולים, על כיסא גלגלים. הכיסא שימש אותה גם בעשר השנים הבאות, אבל יהלום לא נתנה למגבלה לעצור אותה. היא חזרה לכינרת, נכנסה להיריון וילדה את בנה הבכור, גיורא (כיום בן 42, מחזאי ואיש תוכן). הרופאים הציעו לכרות את רגלה השנייה כדי למנוע סיבוכים עתידיים, אבל יהלום העדיפה לסרב, בנימוק ש"להוריד תמיד אפשר". במקום להיכנס לחדר הניתוחים, התיישבה להשלים בגרויות והחלה ללמוד באוניברסיטה. אחר כך עבדה כמורה וילדה עוד שני בנים – רועי (40, מחנך) ונמרוד (35, איש שיווק). ואם כל זה לא מספיק - עשור אחרי הפציעה החליטה שהגיע הזמן לקום מהכיסא ולעמוד על הרגליים. "הבנתי שכולם מסתכלים עליי מלמעלה למטה, ואני לא רוצה את זה", היא מסבירה.

תחילה נעזרה בקביים, לאחר מכן במקל, ולבסוף חזרה ללכת בכוחות עצמה. בהמשך גזרה על עצמה משטר קפדני שכלל שחייה ורכיבה על אופני יד לנכים. "ראיתי שהספורט מפחית את הכאבים שלי, ובכך הוא ממלא את מקומו של המורפיום, שאיתו הייתי חייבת להפסיק כי הגוף שלי כבר התמכר. עד היום, אם עובר יום בלי שאני מתאמנת, הכאבים חוזרים".

מבחינתה, השיא שלה היה כשרכבה במרתון ניו יורק עם עשרה נכי צה"ל נוספים. "זה היה רגע של אושר". בשבוע שעבר שברה שיא נוסף, כשהייתה לאישה הראשונה בישראל שזכתה באות המופת השיקומי של משרד הביטחון. את הפרס קיבלה לא רק בזכות השיקום שעברה בעצמה, אלא גם עבור השיקומים האחרים שלהם סייעה: יהלום הייתה ממקימי עמותת אתגרים, הפועלת לשילוב אנשים בעלי צרכים מיוחדים בחברה באמצעות ספורט אתגרי; היא גם עבדה בארגון נכי צה"ל, ועד היום מלווה וחונכת נכים.

"למי שאני יכולה לעזור, אני עוזרת. אני רוצה שאנשים יפנו אליי, כי הרבה לא מודעים בכלל לאפשרויות שלהם. אנשים חושבים שהמצב שלהם אבוד, אבל יש עוד הרבה מה לעשות. אני עם 80 אחוזי נכות, ועדיין ממשיכה לעבוד".

עם הבעל רפי, אחרי החתונה. החלטנו לא להרגיש את מה שקרה וגם לא לדבר על זה"(צילום: אלבום פרטי)

יהלום (מימין, במכנסיים כחולים) במרתון ניו יורק. "רגע של אושר"(צילום: מאיר כרמון)

עם הבעל ושלושת הבנים. "לא יכולים לקום בבוקר ולהתפנק"(צילום: אלבום פרטי)

נפצעתי כמו גבר

סדר היום שלה מתחיל בחמש ורבע בבוקר בביתה שבכפר סבא עם אימון רכיבה של שעה וצעידה של 20 דקות שנועדו לשמור על השרירים. חלק ניכר מזמנה מוקדש להרצאות שבהן היא מספרת את סיפור חייה, ויש גם טיפול בשישה נכדים. בנה הבכור, גיורא - שבקרוב יוצג בתיאטרון הבימה מחזה שכתב עם אורן יעקובי על נעמי שמר - נושא את שם משפחתה, יהלום, שעליו היא שמרה גם אחרי נישואיה. בעלה, רפי רימשון, מקדיש את חייו לטיפול בה, והיא מגדירה את עיסוקו כ"מלווה מלכה".

"אני נפצעתי במלחמה כמו גבר ונשארתי עם שם המשפחה שלי כמו הגברים", אומרת יהלום. "גיורא החליט לעשות מחווה כדי לשמח את ההורים שלי, להמשיך את שם המשפחה שלהם. אני תמיד אומרת לילדים שלי שאין לנו נכסים להוריש בחומר, אלא רק ברוח. מזה בונים אנשים. לכן, אנחנו לא יכולים לקום בבוקר ולהתפנק. צריך לעשות".

והיא עושה הרבה, למרות הכל. "הנכות היא מגבלה, וזה מחורבן, זה מעצבן, כי כל דבר הכי פשוט הופך למאבק, וזה כבר לא מובן מאליו. אפילו לשירותים אי אפשר ללכת לבד. שום דבר כבר לא טבעי כמו שהיה. אבל יש חיים, עבודה ומשפחה, ואנשים יכולים להיות מאושרים בחלקם. הגוף שלי התרסק, ועדיין יש נפילות, זיהומים וכאבים, ולפעמים אני חייבת טיפול ממש מהר. לפעמים אני צולעת, לפעמים יש פצעי לחץ, ובכל זאת, אופן ההליכה שלי היום הוא הכי קרוב למה שהיה לפני שנפצעתי".

_______________________________________________________

הסיפור של לימור שמש מדהים לא פחות. הקליקו על התמונה:

"בן אדם יכול לכבוש כל יעד ומטרה". הקליקו על התמונה (צילום: אלון פרס)