לאשה

    כשסבא מפלצת: "הילדות שלי נגמרה בגיל 3. התאונה הצילה אותי ממנו"

    סבא של כנרת הפסיק לאנוס אותה רק בגיל 16, אחרי שעברה תאונה ונותרה נכה בכיסא גלגלים. כעבור שנים גילתה שגם אחותה עברה את אותן זוועות, והזיכרון עוד חי בהן

    "כשכנרת התקשרה אליי בעקבות סיוט שהיה לה בלילה ושיתפה אותי במה שהוא עשה לה, מיד שאלתי אם זה קרה בצריף". דורית (מימין) וכנרת (צילום: גל חרמוני)
    "כשכנרת התקשרה אליי בעקבות סיוט שהיה לה בלילה ושיתפה אותי במה שהוא עשה לה, מיד שאלתי אם זה קרה בצריף". דורית (מימין) וכנרת (צילום: גל חרמוני)

    15 שנה עברו מאז העזה כנרת וואלך לשתף את אמה במה שעבר עליה בילדותה. זה קרה בבית החולים שבו אושפזה לניתוח - אחד מתוך חמישה ניתוחים שעברה בעקבות תאונת הדרכים שלה, זו שהשאירה אותה בכיסא גלגלים לכל החיים. "הייתי בת 29. אמא באה והוציאה אותי להתאוורר, ושם, לראשונה בחיי, סיפרתי לה שסבא שלי, אביה, פגע בי מינית במשך שנים. שיתפתי, ואמא שלי, מלכה, לא אמרה כלום. רק הוציאה מהארנק את התמונה של סבא וקרעה אותה".

     

    מלכה, ישר האמנת למה שבתך אמרה?

    מלכה: "כן. לא שאלתי 'את בטוחה?'. לא אמרתי 'זה לא יכול להיות'. האמנתי לה, והייתי מאמינה לה גם אם הייתה מספרת את זה עוד כשהייתה קטנה. כמה דקות אחר כך כנרת סיפרה לי שאבא שלי פגע גם באחותה הבכורה דורית. האיש שאני לא מסוגלת לקרוא לו אבא פגע בשתי הנשמות שלי. חבל שהוא לא חי היום. הייתי מבקשת להרוג אותו בעצמי".

     

    גם עכשיו, 15 שנים אחרי הגילוי, מלכה וואלך עדיין מתקשה לשמוע את הדברים מפי בנותיה, ויש סיפורים שצפים ועולים רק עתה, ועליהם היא שומעת בפעם הראשונה בריאיון הזה. "היית כל כך קטנטונת ורזונת", היא אומרת בבכי לכנרת, "למה לא צעקת? איך יכול להיות שלא ידעתי על כך?", ושתי הבנות, כנרת ודורית וואלך, משיבות לה: "אנחנו חושבות שלא היית מסוגלת לראות מה עובר עלינו, כי את בעצמך נפגעת ממנו והדחקת. ברור לנו שאם היית יודעת, היית מגנה עלינו מפניו".

     

    מאחורי דלתות הזכוכית

     

    מלכה (70) נולדה וגדלה בקריית־חיים. הוריה עלו ארצה מרומניה. "אמא שלי הייתה אישה חכמה שסיימה 12 שנות לימוד", היא אומרת. "היו לה איתו חיים מאוד לא פשוטים. עם השנים הבנתי שהוא גבר של נשים, אבל לא חשבתי שהוא מבצע עבירות. ובכלל, לפני 50־60 שנה, מי דיבר על זה? לא הייתה טלוויזיה, ברדיו לא דיברו על כך, ומי שעברה את זה נשכה שפתיים והמשיכה הלאה".

     

    כשהייתה בת 17 וחצי נישאה לאהוב נעוריה, "ומאז ועד היום אנו חיים באושר בלי עושר". דורית (51) נולדה בחיפה, עופר (48) נולד בערד וכנרת (44) נולדה בקיבוץ עין־גב, שאליו עברו בשל אילוצי פרנסה ונשארו בו 18 שנה. "עבדתי כמנהלת חשבונות ובעלי ניהל מוסך".

     

    כנרת, איזו ילדות הייתה לכן?

    "היינו ילדות שקופות, ילדות שקטות שרק ביקשו לברוח מהזוועות שחוו. אני הייתי ילדה ביישנית, נחבאת אל הכלים. כשדיברו לידי, ישר התחלתי לבכות. לא הייתה לי ילדות שמחה. עופר אחי היה עבורי עולם ומלואו. בילינו על הגגות, על העצים או סגורים בחדר ומשחקים, תמיד היינו יחד".

    דורית: "כל הקשרים החברתיים שלי היו צולעים. הייתי עמוק בספרים, ברפת של הקיבוץ או עם הסוסים בהרים. כל הזמן רציתי לברוח".

     

    מאז שהיו קטנות שלחה אותן מלכה לחופשות בבית הוריה בקריית־חיים. את הזוועות שעולל אביה לא העלתה על דעתה.

    כנרת: "ברור לנו כיום שאם אמא הייתה יודעת, היא לא הייתה שולחת אותנו לשם. סבא היה איש דתי שנהג להתפלל כל יום בבית הכנסת. הכסות הטהורה לכאורה הייתה המגן שלו כל חייו".

     

    ביקשתן לא לנסוע אליו?

    "לא סיפקנו הסברים, ולכן, גם אם ניסינו להימנע מהנסיעה, הכריחו אותנו".

     

    על מה שהתרחש מאז שהייתה בת שלוש ועד גיל 16, כשנפצעה בתאונת דרכים, היא מספרת בקול שקט, כואב. היא זוכרת כל פרט וחיה את הרגעים הקשים כאילו התרחשו אתמול. "עופר ואני נסענו לחופש בקריות. הייתי בת שלוש. הוא (הסבא) הכניס אותי לסלון וסגר את דלתות הזכוכית. סבתא הייתה במטבח ובישלה. אני לא זוכרת שעופר היה בחדר, רק אני והוא. אני זוכרת את הספה שלהם ואת צבעי המרצפות. הוא השכיב אותי על הספה ואז הוא היה

    דורית: "במשך שנים טופלתי וכל המטפלים אמרו שקרה לי משהו בגיל שלוש, אבל לא ידעתי מה. זכרתי כמה שנאתי את ההליכות לבית הכנסת, ואת המתנות שהוא נהג לקנות אחרי"

    עליי. אני זוכרת שנחנקתי, לא יכולתי לנשום. הוא נגע בי, דחף ידיים, ונורא כאב לי".

    מלכה (מליטה פניה בכפות ידיה): "לא צעקת?"

    כנרת: "אמא, איך יכולתי? הוא היה עליי, איש גדול, ואני ילדה בת שלוש. לא היה לי קול".

    מלכה: "הבית היה סלון עם שתי דלתות זכוכית והמטבח ליד".

    כנרת: "אני חושדת שסבתא ידעה, לפי המבטים שלה. אחרי המקרה הזה, כל פעם שבאתי לשם היא ניסתה להוציא אותי, רצתה שאצא איתה לבד לטיולים ולגן המשחקים, רק שלא אהיה איתו. אבל לא תמיד זה הצליח. הוא ידע למצוא את הזמן כדי לעשות את מה שרצה ופגע בי על בסיס קבוע.

    "כבר באותה חופשה הוא לקח אותי ואת עופר לים - איכשהו זה אף פעם לא היה עם דורית, אני לא זוכרת אותה שם. הוא הרכיב אותנו על האופניים, אני מלפנים ועופר מאחור, ובדרך עצר במבנה נטוש, מעין צריף שמסביבו גדר מבטון עם סמלים של מגן דוד. לימים מצאתי את המבנה הזה. סבא ביקש מעופר לשמור על האופניים ולחכות בחוץ. הוא הכניס אותי פנימה, השכיב אותי על הרצפה, ושם הוא אנס אותי".

     

    גם כשהוא בא לבקר בקיבוץ זה נמשך. "שנים הוא אנס אותי - בצריף, בדרך לים, אצלו בבית, אצלנו במקלחת. מעשי האונס נמשכו עד שקיבלתי מחזור, ואחר כך הוא המשיך לנשק, לגעת בכוח, לדחוף ידיים. אני תמיד אומרת שהתאונה הצילה אותי, כי אז זה נגמר.

    "אני זוכרת שפעם הוא לקח אותנו לים ודחף ידיים במים. צעקתי, כי זה כאב לי נורא, והוא הטביע אותי כדי שאשתוק. מאז אני שונאת ים, גם דורית שונאת ים וגם אמא. כשהוא סתם לי את הפה למדתי שצריך לשתוק.

    "יש לי זיכרון קשה, שזו הפעם הראשונה שאמא תשמע עליו. גם היום קשה לי לדבר על כך. הזיכרון כואב לי. סבא וסבתא היו מגיעים לבקר בקיבוץ בחופשות, בחגים ובשבתות. בימי שישי חילקו לנו תמיד משהו מתוק. באותו יום קיבלנו מסטיק. לעסתי את המסטיק, ואחר כך נכנסתי לשירותים והדבקתי אותו למטה אצלי. ידעתי שסבא בבית ורציתי לסגור את הפתח. חשבתי שזה ימנע ממנו להכאיב לי. כשיצאתי המסטיק נדבק לי לתחתונים ולמכנסיים, ואמא שהגיעה לקחת אותי, ראתה שאני הולכת מוזר. היא שאלה מה קרה, וכשראתה את המסטיק, היא והגננת כעסו עליי. במעשה הזה שלי ניסיתי לזעוק, אבל הבנתי שאף אחד לא רואה, ושתקתי.

    "הילדות שלי נגמרה בגיל שלוש, ומה שהציל אותי בסוף הייתה התאונה. מאז שהתיישבתי על כיסא גלגלים, המפלצת הפסיקה לפגוע בי.

    "כשסבתא חלתה ועברה טיפולי דיאליזה, היא אמרה לי שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד ולכן לא מגיע לה לסבול. אבל היא חייתה עם מפלצת".

    מלכה: "והמפלצת הזו קבורה לידה. מסכנה".

     

    כנרת את כועסת על סבתא שלך?

    "זה מתחלק לשניים: מצד אחד, היא הייתה אישה טובה וחמה, ומצד שני, אני מאמינה בלבי שהיא ידעה. על כתף אחת שלי יושב איש קטן שאומר שהיא הייתה מדהימה ועל הכתף השנייה יושב איש קטן שאומר שאני לא יכולה להגיד את זה".

     

    לא שיתפת את הורייך. למה?

    "כי פחדתי ממנו. הוא איים עליי אחרי כל מעשה שאם אעז לספר, הוא יפגע בי. מהר מאוד לומדים לשתוק".

     

    איש לא שאל מה עובר עליכן?

    "בבית הספר לא למדתי כלום. לא יכולתי לקלוט כלום. לא עשיתי שיעורי בית, לא הבאתי מחברות וספרים. היום יש לי מסר חד־משמעי לאנשי חינוך: אם אתם רואים שלילד יש יכולת גבוהה על הנייר, אבל זה לא בא לידי ביטוי במציאות, תבדקו מה קורה שם.

    "עליזה מצנע, המורה שלי בכיתה ח', הייתה הראשונה שראתה אותי. לקראת סיום השנה היא לקחה אותי לשיחה על הדשא בקיבוץ ושאלה לאיזו רמה אני חושבת ללכת בתיכון, ואני אמרתי שאלך להקבצה ב' או ג'. היא אמרה: 'חשבתי שזה מה שתגידי, אבל את הולכת להקבצה א'. כשניסתה לשאול למה יש לי הערכה עצמית נמוכה כל כך, שתקתי. היא היחידה שניסתה להגיע אליי".

     

    "היינו ילדות שקופות שרק ביקשו לברוח מהזוועות שחוו". דורית, כנרת ואחיהן עופר בילדותם (צילום: אלבום פרטי)
      "היינו ילדות שקופות שרק ביקשו לברוח מהזוועות שחוו". דורית, כנרת ואחיהן עופר בילדותם(צילום: אלבום פרטי)

       

      אימונים מול הראי

       

      זיכרונות הילדות של דורית עמומים יותר. "גם אני הייתי ילדה שקופה, ובניגוד לכנרת, שמסוגלת לכאוב ולבכות אבל גם להרגיש ולצחוק, אצלי הרגש לא קיים. הרגתי אותו. במשך שנים שנאתי את כנרת. דחקתי אותה הצדה. אני חושבת שזה קרה בגלל שלא הייתי מסוגלת להסתכל לה בעיניים. הייתי האחות הבכורה ולא הגנתי עליה".

       

      מה את כן זוכרת?

      "זכרתי את הצריף. אני לא זוכרת מה קרה בפנים. זכרתי את ההליכות לבית הכנסת וכמה שנאתי זה, ואת המתנות שהוא נהג לקנות אחרי. יש לי מעט מאוד זיכרונות ממשיים.

      "הזיכרון הבא שלי הוא מגיל שמונה: אני עומדת שעות מול המראה בחדר השינה של הוריי ומאמנת את עצמי לא להזיז שריר בפנים, ותוך כדי כך אני מספרת לעצמי את סיפורי הזוועה הכי גדולים, שההורים שלי נרצחו או טבעו, וכל זה כדי ללמוד לשלוט ברגשות שלי ובהבעות הפנים. סימנתי וי כשהצלחתי בכך כאשר הסבא השני שלי נפטר. הייתי בת 12, אמרתי תודה למי שסיפר לי, ולא הזזתי שריר. זה היה הניצחון שלי.

      "הדברים היחידים שעולים לי הם בחלום, והסיבה היחידה

      דורית: "במשך שנים טופלתי וכל המטפלים אמרו שקרה לי משהו בגיל שלוש, אבל לא ידעתי מה. זכרתי כמה שנאתי את ההליכות לבית הכנסת, ואת המתנות שהוא נהג לקנות אחרי"

       שהתחלתי טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית בחולון הייתה חלום שחלמתי, על סמסים שאני מקבלת ממנו.

      "הוא תמיד הגעיל אותי. כל השנים התכווצתי ברמות מטורפות בכל פעם שהוא התקרב אליי. לא רציתי להיות איתו בקשר, לא יכולתי לסבול כשהסתכל על הבנות שלי, שלא לדבר על כך שייגע בהן. שנה אחרי מותו, כשכנרת התקשרה אליי בעקבות סיוט שהיה לה בלילה ושיתפה אותי במה שהוא עשה לה, מיד שאלתי אם זה קרה בצריף.

      "במשך שנים טופלתי וכל המטפלים אמרו שקרה לי משהו בגיל שלוש, אבל לא ידעתי מה קרה, יש לי אפס זיכרונות מהילדות. מה גורם לילד לנתק את עצמו מהילדות שלו? היום חלקי הפאזל מרכיבים את השלם שלי".

       

      ואת, מלכה, אביך פגע גם בך?

      "לתחושתי הוא לא פגע בי, אם כי מצד שני יש לי זיכרון שבו הוא היה שוכב במיטה שלו ומבקש שאשכב לצדו, ואז היה מכניס את הרגליים שלי בין הרגלים שלו ומתחכך בהן. זה היה קורה כשאמא הייתה בעבודה, ואני, למרות שהחזיק אותי חזק, הייתי בורחת מהמיטה. אני לא זוכרת יותר מזה.

      "בגיל שש נפגעתי בבית ספר. עמדתי על כיסא, ניקיתי את הלוח, וילד בא, משך את הכיסא, ואני נחתכתי למטה וירד לי המון דם. אני חושבת שמאז הוא לא העז לגעת בי. מצד שני, אני זוכרת את הילדות שלי כמאושרת. צחקתי מכל דבר, הייתי המנהיגה ברחוב, ילדה פעלתנית. לתחושתי, זה לא פגע בי".

       

      איך את מסבירה את העובדה שלא שמת לב למה שקרה לבנות?

      "היום אני מכה על חטא, אבל אז לא הייתה לי שום סיבה לחשוד. הייתה אווירה טובה בבית, היינו משחקים הרבה ויוצאים לטיולים. במשך שנים, כשהייתי קוראת בעיתונים על סיפורי אונס, שאלתי את עצמי איך האמא לא ראתה. מתברר שיש דברים שלא רואים. ברור שאם הייתי יודעת, הייתי עומדת לצדן. אני לא טיפוס ששותק".

      כנרת: "צריך לזכור שבקיבוץ הילדים נמצאים משעות הבוקר בגן או בבית הילדים, ומארבע עד שבע בערב הם בחוץ, בדשא, פחות צמודים להורים. הילדים גדלים עם הצוות החינוכי והחיים שונים לגמרי מאשר בעיר. אני עסקתי בספורט, הלכתי, רצתי, ניגנתי, העיקר להיות עסוקה, ולכאורה הכל היה בסדר אצלי. גם דורית וגם אני ידענו יפה מאוד להסתיר. נכון שהיו נורות אזהרה לאורך הדרך, אבל אמא והסביבה לא ידעו למה לקשר אותן".

       

      חייהן בקיבוץ נמשכו. דורית הכירה בחור מקסיקני שהגיע להכשרה, וכשהקשר התהדק החליטו להינשא. "הייתי אמורה להתחיל לימודי וטרינריה במקסיקו, ידעתי עם מי אחיה ואיפה אגור. התאונה קטעה את כל החלומות".

       

      זה קרה בשנת 1989. המשפחה נסעה לטבריה לחגוג את אירוסיה של דורית, "ובדרך לשם, באחד העיקולים לפני צמח, היה כתם של מי מלח על הכביש. נהגו לפזר מלח בצדי הדרך כדי שלא יהיה אבק בקיץ, זה נשפך על הכביש ולא ניקו. לפנינו אירעו שם שתי תאונות נוספות. אבא איבד שליטה על הברקסים וההגה,

      דורית: "אני שכנעתי את כנרת להצטרף לנסיעה שבה הייתה התאונה. גם לא הגנתי עליה בילדות מפני סבא, וגם הייתי זו שהתעקשה שתבוא. פעמיים לא הגנתי עליה וזה עדיין יושב אצלי"

       והרכב התהפך על הצד, החליק, נכרך סביב עמוד חשמל ונמעך לגמרי. אני נמחצתי באמצע ואמא מתחתיי. לקח שעה וחצי לחלץ אותי", מספרת כנרת.

      מלכה: "איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי עשיתי ספירת מלאי לראות מי נמצא ומי שלם. לא ברור לי למה הדבר הראשון ששאלתי היה 'מה עם הרגליים של כנרת?' חזרתי על המשפט הזה כמו תקליט שבור".

       

      האב והבן שוחררו, ושלוש הנשים אושפזו בבית החולים. מצבה של כנרת בת ה־16 היה הקשה מכולם. "פינו אותי לבית החולים פוריה ומשם לרמב"ם, ואושפזתי לשלושה שבועות וחצי. נפגעתי בחוליות התחתונות, נותחתי, ומשם עברתי לחצי שנה של שיקום בתל־השומר". את יד ימין שלה, שחשבו כי לא תתפקד, הצליחו להציל, אבל פלג גופה התחתון נותר משותק.

       

      מתי הבנת שלא תוכלי ללכת יותר?

      "כבר ברמב"ם ידעתי שזה מה שמחכה לי. המשפט הראשון שלי היה 'לא אתאבל על זה, רק אל תספרו לאמא'".

       

      כל כך פשוט? היית רק בת 16.

      "היינו שלושה בחדר בטיפול נמרץ. ביום הראשון מת

       מי ששכב במיטה הראשונה, ביום השני מת מי ששכב במיטה השנייה, וביום השלישי הייתי בטוחה שזה יגיע אליי. כשהבנתי שנותרתי בחיים זו הייתה הקלה. רק דאגתי כל הזמן להגיד לאבא שזו לא אשמתו. כל סיפור התאונה לא נתפס בעיניי. לא רציתי בכלל לנסוע".

       

      אז למה נסעת?

      דורית: "אני שכנעתי אותה. גם לא הגנתי עליה בילדות מפני סבא, וגם הייתי זו שהתעקשה שתבוא. פעמיים לא הגנתי עליה וזה עדיין יושב אצלי".

       

      לאחר התאונה עברה כנרת שיקום ארוך במרכז הרפואי שיבא בתל־השומר. "חזרתי לקיבוץ על כיסא גלגלים. לא הנגישו לי את בית הספר ואת ההסעות, אז נשארתי בבית ולא סיימתי את הלימודים. עבדתי תקופה במפעל הקיבוצי ובקבלה של כפר הנופש, והבנתי שאני רוצה להתקדם ושהקיבוץ הוא לא המקום שלי.

      "שנתיים אחרי התאונה עברנו לקריות, ושם נשאבתי לספורט. התחלתי לשחק טניס, שחיתי, וזה הרים אותי. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתחרויות נכים. הפכתי לאחת מ־50 שחקניות הטניס הנכות הטובות בעולם, השתתפתי באולימפיאדת אטלנטה במשחקים הפראלימפיים, ועד היום אני אוהבת ספורט".

       

      "כשהייתי קוראת בעיתונים על סיפורי אונס, שאלתי את עצמי איך האמא לא ראתה. מתברר שיש דברים שלא רואים". מלכה (משמאל) עם בנותיה כנרת ודורית (צילום: גל חרמוני)
        "כשהייתי קוראת בעיתונים על סיפורי אונס, שאלתי את עצמי איך האמא לא ראתה. מתברר שיש דברים שלא רואים". מלכה (משמאל) עם בנותיה כנרת ודורית(צילום: גל חרמוני)

         

        "אמא שלך לסבית"

         

        אחרי התאונה נפרדו דורית והבחור שעמדה להינשא לו. זמן קצר אחר כך הכירה את מי שהפך לבעלה, ונולדו להם שתי בנות (היום בנות 25 ו־21). דורית עבדה כמנהלת חשבונות בעסק המחשבים שבעלה היה שותף בו.

         

        ערב אחד, מספרת דורית, היא הוזמנה לארוחה בבית הוריה. "כנרת אירחה כמה חברות, אחת מהן טניסאית אמריקאית שהכירה במהלך טורניר בספרד. אני לא זוכרת שום דבר מאותו ערב חוץ מהעיניים שלה. כשיצאתי משם הבנתי שמשהו בחיי השתנה בצורה דרסטית. בתקופה הקצרה שהיא שהתה בארץ נפגשנו עוד כמה פעמים אצל הוריי, וזה כנראה הספיק לבעלי כדי להבין שהתאהבתי מעל הראש".

         

        פתאום בגיל 30 הגדרת מחדש את הזהות המינית שלך?

        "גם אני שאלתי את עצמי איך קורה שעד גיל 30 פלוס אדם לא מודע לזהות המינית שלו, אבל אם אחזור אחורה ואשחזר את חיי, אני נזכרת שתמיד לבשתי בגדים רחבים, רציתי בגדים של גברים, שיחקתי רק עם הבנים, הלכתי מכות, התחפשתי לגברים עוצמתיים כמו קאובוי או שוטרים ואהבתי כדורגל.

        "בעלי ואני התגרשנו, ואני סיפרתי לבתי הגדולה, שהייתה אז בת תשע, על האהבה שלי".

         

        איך היא הגיבה?

        "היא שאלה אם היא יכולה לספר לחברים בכיתה, ואני אמרתי לה שתביא בחשבון שלפעמים יש כאלה שלא מבינים ומגיבים בצורה לא נעימה. ובאמת, יום אחד היא הגיעה לכיתה ועל

        דורית: "כנרת אירחה כמה חברות, אחת מהן טניסאית אמריקאית שהכירה במהלך טורניר בספרד. אני לא זוכרת שום דבר מאותו ערב חוץ מהעיניים שלה. כשיצאתי משם הבנתי שמשהו בחיי השתנה בצורה דרסטית"

        הלוח היה כתוב בגדול שאמא שלה לסבית. כשהחברים מסביב שאלו אם זה נכון, היא ענתה באדישות: 'כן'. הקטנה כבר גדלה לתוך זה. הייתי מקבלת ממנה טלפונים באמצע היום: 'אמא, אני עם חברות. הן לא מאמינות שאת לסבית. את יכולה לספר להן?'".

         

        מיהי בת הזוג שלך?

        "קוראים לה הופ לואלן, והיא נכה קטועת רגל. היא הייתה טכנאית קרקע בשדה תעופה, יום אחד הובילו מטוס בואינג 747 ל'שרוול', והנהג שדחף ברכב את המטוס לא הבחין בה. המטוס עלה על הרגל שלה, וזה היה סיפור ענק בכל ארצות־הברית. היום הופ היא ספורטאית פראלימפית בענפים שונים ומתגוררת סמוך לשיקגו. באותה תקופה היא התאמנה לקראת אולימפיאדת סידני. שתינו ידענו שהיא תמשיך גם לאולימפיאדה הבאה ונפרדנו, אבל בלב אמרתי: אם זה צריך לקרות, זה יקרה".

         

        היא ניהלה קשרים שונים עם נשים, למדה גרפולוגיה וניהלה את המכללה ללימודי גרפולוגיה של חנה קורן, ובשנת 2009, שמונה שנים אחרי שפגשה את הופ לראשונה, חודש הקשר. "התחתנו בשנת 2013, ובינתיים אנחנו חיות על קו ישראל־שיקגו. בימים אלה אני מתכננת לעבור לשם יחד עם בר, הבת הקטנה. הופ מתאמנת לקראת האולימפיאדה הבאה. באולימפיאדה הקודמת היא זכתה במדליית כסף בכדורעף ישיבה והפעם היא מכוונת לזהב".

        מלכה: "יש לי שלושה ילדים: הגדולה לסבית, נשואה לקטועת רגל שמטוס עלה לה על הרגל. הבן השני נשוי לאוקראינית. והצעירה שלי נכה על כיסא גלגלים, גרושה פעמיים ואם לשלושה ילדים יפהפיים".

         

        "מתחת לאף יכולים להתרחש דברים איומים. בדיוק כפי שקרה להורים שלנו" (צילום: גל חרמוני)
          "מתחת לאף יכולים להתרחש דברים איומים. בדיוק כפי שקרה להורים שלנו"(צילום: גל חרמוני)

           

          תאונת מטוס בדרום־אפריקה

           

          בזמן שחייה של דורית ידעו תהפוכות, הוסיפה כנרת לעסוק בספורט, למדה בקורסים שונים בתחום הרפואה המשלימה, ובגיל 23 נישאה.

           

          סיפרת למי שהיה אז בעלך על הילדות שלך?

          "בהתחלה הכל זרם בינינו, עד שפתאום לא יכולתי לתת לו לגעת בי. הוא היה בחור מקסים ורגיש וניסה להבין למה. יום אחד הסכמתי להודות בפניו שקרה משהו, אבל אמרתי שאני עדיין לא יכולה לדבר על זה. בגיל 25 התגרשנו. לא יכולתי שהוא ייגע בי והוא לא ידע למה. היום הוא יודע".

           

          באותה תקופה עבדה במכירת ציוד לנכים. כשנסעה למפעל המייצר כיסאות גלגלים בדרום־אפריקה, הכירה את ג'ון, בעל המפעל, וניצתה ביניהם אהבה גדולה. "שנתיים וחצי היינו יחד והוא היחיד שאפשרתי לו לגעת בי. איתו עברתי עוד שלב. סיפרתי לו שנפגעתי מינית, רק לא אמרתי מפורשות שמדובר בסבא שלי. הייתה בינינו אהבה גדולה מאוד". היא חזרה ארצה כדי לחסל כאן את ענייניה ולשוב סופית לדרום־אפריקה, "ואז הגיעה שיחת טלפון מאחותו של ג'ון. היא אמרה לי רק שתי מילים: 'ג'ון מת'. נחנקתי. הוא נהרג בהתרסקות מטוס קל. במהלך הטיסה כנף המטוס התפרקה.

           

          "הייתי בת 27 והתחלתי לשקוע בתוך עצמי. כשקרתה התאונה

          דורית: "כשהתקשרו להודיע לי שהוא נפטר, הגוף שלי התחיל פתאום לנשום. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שמודיעים לי שסבא מת והגוף מרגיש משוחרר ושמח"

           שלי, כולם סביבי חשבו שאני גיבורה וחזקה. אף אחד לא ידע שהתאונה הצילה אותי מסבא. עכשיו כולם אמרו 'כנרת חזקה, היא תתגבר, תצא מזה', ואני הייתי בוכה בשקט בלילה. שנים לקח לי להתאושש. גם כשכבר הייתי נשואה ואמא לילדים זה לא עבר לי".

           

          היא החליטה להתרחק, לקחה חופשה מהעבודה ומהחיים, ועברה לגור במושב גאולים. "שכרתי דירה בקצה המושב והסתגרתי עם עצמי. באחד הלילות הלכתי לישון והיה לי סיוט. כשהתעוררתי, כל זיכרונות הילדות שטפו אותי".

           

          שיתפת מישהו?

          "שיתפתי את דורית, למרות שלא היינו קרובות באותן שנים. הייתה לי הרגשה פנימית שזה קשור גם אליה. דיברתי איתה ברצף, ללא הפסקה. פתאום הכל יצא החוצה, תיארתי מה שסבא עשה לי בבית שלהם, סיפרתי על האונס, ודורית שאלה מיד אם זה התרחש בצריף.

          "ידעתי כל השנים שגם היא עברה משהו, אי־אפשר היה לפספס את זה. היא התנתקה ממני, לא דיברה, הייתה מרוחקת וסגורה. סיפרתי לה הכל, ודורית אמרה: 'עכשיו מתחבר לי'. כל החיים הייתה לה בזיכרון איזו דמות ערטילאית, כיוון שהיא הדחיקה הכל, ופתאום, בעקבות השיתוף, הדברים קיבלו שם ופנים".

           

          סבה כבר נפטר שנה קודם לכן ובחייו הרגישה שהיא אינה מסוגלת להתעמת איתו. אחרי ששיתפה את דורית, שיתפו יחד את אביהן. אחר כך היא סיפרה לאחיה, ורק לאחר מכן סיפרה את הדברים לאמה.

           

          איך אבא שלכן הגיב?

          "אבא כעס נורא ואמר שמעולם לא סבל אותו, ושאם היה יודע היה הורג אותו. גם לעופר היה קשה. הוא זכר שהסבא היה לוקח אותנו לקנות לנו מתנות בחנות הפינתית בקריות. תמיד אחרי האונס הוא היה קונה לי ספר. זו הסיבה שאני שונאת לקרוא ספרים".

           

          ראיתן את סבכן במהלך השנים?

          דורית: "היה מעט מאוד קשר. לאורך כל השנים הוא הגעיל אותי והלחיץ אותי מבלי שהבנתי למה. אני אפילו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו".

          כנרת: "פעם בשבוע הלכתי לבקר אותו ואת סבתא, עד מותו לפני יותר מ־15 שנה, ובכל פעם הייתי מתכווצת כשנהג לנשק אותי. כשנולדו הבנות של דורית אף אחת מאיתנו לא עזבה אותן איתו אפילו לרגע".

          מלכה: "גם אני לא אפשרתי לו להיות איתן לבד, מבלי להבין למה. איתכן לא הרגשתי את זה. למה? אין לי הסבר".

           

          איך הגבתן כשהוא נפטר?

          מלכה: "הייתי אצל הבן שלי בקנדה. כשהודיעו לי, בכיתי".

          דורית: "כשהתקשרו להודיע לי, הגוף שלי התחיל פתאום לנשום. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שמודיעים לי שסבא מת והגוף מרגיש משוחרר ושמח".

          כנרת: "הייתי בנסיעה כשדורית הודיעה לי, ואני עניתי: 'טוב, בסדר', אבל היו לי דפיקות לב מואצות ובראש הייתה לי הקלה. בהלוויה עמדנו דורית ואני מאחור, הסתכלנו אחת על השנייה ודיברנו במבט, אבל עדיין לא ידענו זו על זו. שנה אחרי כן, כשהתעוררתי מסיוט הלילה שהיה לי, הבנתי את המבטים האלה וידעתי שהוא פגע גם בה".

           

          שנה אחרי ששחררה את הסוד הנורא בפני בני משפחתה, נישאה כנרת לאיש התקשורת נתיב רובינזון. "נתיב היה שונה לחלוטין מכל מי שהכרתי. הוא יודע לראיין והוא הוציא ממני דברים שלא סיפרתי עד אז לאף בן זוג. הוא הפך לאיש סודי וכמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת התחתנו. עברנו להתגורר בכפר־מנחם, וביום החתונה נכנסתי להיריון עם הבן הבכור. אחריו נולדו לנו עוד שני ילדים, ולפני שלוש שנים נפרדנו".

           

          נתיב עבר לאחרונה ניתוח לב פתוח וכתב פוסט שבו, בין היתר, הודה לך על התמיכה. "מבחינתי זה היה מובן מאליו. ליוויתי אותו לבדיקות, הייתי שם כשנותח וגם אחרי כן. נתיב הוא אבא של הילדים שלי. אנחנו תמיד צריכים לדאוג אחד לשני".

           

          במשך שנים עברו כנרת ודורית טיפולים פסיכולוגיים וניסו לשקם את חייהן. כנרת בונה כיום את ביתה יחד עם הוריה בכפר־מנחם, ולפרנסתה היא עובדת עם בן זוגה, ירון דוזטס. "הכרתי אותו לפני 28 שנים בתל־השומר, כשאושפזתי אחרי התאונה, וכשנפרדתי מנתיב, נפגשנו בפייסבוק ומשם זה התגלגל. הוא מייצר ומוכר בארץ ובחו"ל פרוטזות וכיסאות גלגלים".

           

          דורית מתגוררת בחולון, ועופר עבר לקנדה, עובד בהייטק, נשוי ואב לשניים. עכשיו הן מעבירות הרצאות משותפות, ורוצות להגיע לכל הארץ. "ההרצאה שלנו היא למעשה דו־שיח בין שתינו", אומרת כנרת. "קראנו לה 'כשסבא הוא מפלצת ואף אחד לא רואה', ולמיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה ששתי אחיות שנפגעו יושבות יחד על במה ומספרות את הסיפור שלהן. אנחנו גם מעבירות הרצאות בנפרד".

          דורית: "אנחנו משתפות את השומעים במה שהיה, במה שלא נאמר, במרחק שנוצר בינינו, בדרך חזרה לקשר ובעיבוד של הדברים. קיים בנו צורך חזק להגיע לאנשי חינוך ולהורים. אנחנו רוצות שיבינו שגם אם הם אוהבים את הילדים שלהם ומרגישים מחוברים אליהם, מתחת לאפם יכולים להתרחש דברים איומים. בדיוק כפי שקרה להורים שלנו".

          כנרת: "המפלצת עדיין פוגשת אותי בחלומות. אפילו לפני חודש חלמתי עליו. הוא הרג את כולנו. הרג את הנפש ואת מה שהיינו אמורות להיות. אני בסך הכל בת 44 וחייתי רק חצי חיים. עכשיו אני רוצה לחיות אותם אחרת. אם נוכל בהרצאה שלנו לעזור ולו רק לאדם אחד, ארגיש מאושרת".

           

          הגליון החדש של לאשה (צילום: אלון שפרנסקי , סגנון: נועה נוז'יק)
          הגליון החדש של לאשה (צילום: אלון שפרנסקי , סגנון: נועה נוז'יק)
           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "כשסבא מפלצת: "הילדות שלי נגמרה בגיל 3. התאונה הצילה אותי ממנו""
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד