ספר קליל על חיים מורכבים והחלטה לא להביא ילדים ב-22 שנות נישואים

הגיבור בספרו של רן בן-נון הוא עורך במגזין שמפרסם סיפורים על אנשים מרתקים, אבל סיפורו האישי על אביו הביולוגי והבחירה שלו וזוגתו לא להביא ילדים מרתקים לא פחות

אורית מרלין-רוזנצוייג

|

27.09.17 | 08:55

רן בן־נון. "יכול להיות שהייתי אחלה אבא, אבל אני לא יודע אם הייתי מוכן לשלם את המחיר" (צילום: יונתן בלום)
רן בן־נון. "יכול להיות שהייתי אחלה אבא, אבל אני לא יודע אם הייתי מוכן לשלם את המחיר" (צילום: יונתן בלום)

זה התחיל כחצי בדיחה: לפני כמה שנים החליט רן בן־נון שאין ברירה, שהקולגה שלו - כתבת האופנה - עמוסה בעבודה, ושהוא חייב להושיט יד ולכתוב אייטמים בעצמו. אבל אז האלטר־אגו שלו זקף גבה בפליאה. כאילו, באמת? זה מה שאתה רוצה לעשות, לכתוב על בשמים חדשים? תוך כמה רגעים היה לבן־נון פתרון. הוא יכתוב את האייטמים הנשיים האלה תחת שם בדוי, "מיכל שרון". זה היה הפסבדונים שלו למשך כמה שנים, עד שעורכות המוסף התחלפו וגם מיכל שרון הדמיונית פסה מן העולם.

 

הצלחת להעלים אותה בלי שאלות ותהיות?

"האמת היא שהיא המשיכה לקבל הודעות לעיתונות והזמנות להשקות, וניסו להתקשר אליה כל מיני אנשים. גילינו שהיא נהייתה נורא פופולרית. היו אנשים שהתקשרו למערכת והמפיקה אמרה שמיכל שרון לא מדברת בטלפון, שהיא מקבלת רק פקסים. בתחילת המילניום עוד היה אפשר לענות תשובה כזו".

 

רן בן־נון (52), עורך במוספי הבריאות והלייף סטייל של "ידיעות אחרונות", הפסיק לכתוב בשם נשי בדוי ועשה את מה שעיתונאים רבים עשו לפניו: כתב רומן ביכורים. "עכשיו יותר ברגש" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא צ'יק ליט תזזיתי ומשעשע על רובי, עורך במגזין לייף סטייל, בן יחיד לאם חד־הורית ממוצא בולגרי, שמתחיל לכתוב בשם נשי בדוי בגלל מצוקת כוח אדם במערכת, עד שהדמות, גאיה פאנק, משתלטת על חייו. במקביל הוא מסתבך ברומן עם ג'ינג'ית סוערת ועם טרנסג'נדרית שהכיר בפייסבוק.

 

בן־נון כתב רומן נשי מזווית גברית, שמריח כמו תחילת טרנד בספרות הישראלית. "הרעיון לספר צץ כשיום אחד חשבתי, מה באמת היה קורה אם אותה 'מיכל שרון', שהייתה עושה ארבעה אייטמים קטנים בשבוע בגלל שכתבת האופנה הייתה עסוקה, מה

"השארתי בחוץ את הבודי־אישו שלי. בגיל שלי הדבר שהכי מפחיד אותך, אפילו יותר ממוות, הוא שתגלה שיש לך 'מן בובס', ציצים של גברים"

 אם היא הייתה מתפתחת, משתלטת לי על המוח ונהיית פילוסופית? מה אם היא הייתה מקבלת טור גדול?"

אז הוא כתב וכתב, ובמהרה הגיע התקף חרדה קל, כשהבין שיותר מדי פרטים ביוגרפיים מחייו נמצאים בין העמודים, כולל הילדות המבאסת כילד כאפות, גירושי הוריו וההתמכרות ליוגה.

 

לא מפחיד לכתוב על עצמך, ועוד באופן חשוף?

"בלימודי ספרות אומרים, תמיד תכתוב את מה שאתה יודע ועל מה שאתה מכיר. ואת צודקת, זה באמת מפחיד. בזמן הכתיבה זה לא הפחיד אותי, קמתי בכל בוקר בשש וחצי וכתבתי, והדחקתי לגמרי את המחשבה מי יזהה את עצמו. כשהספר היה מוכן שלחתי לכמה אנשים, התחלתי לקבל תגובות ופתאום אמרתי לעצמי, וואו, זה עליי. יתחילו לדעת עליי כל מיני דברים. אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

 

מה השארת מחוץ לספר?

(צוחק) "השארתי בחוץ את הבודי־אישו שלי. בגיל שלי הדבר שהכי מפחיד אותך, אפילו יותר ממוות, הוא שתגלה שיש לך 'מן בובס', ציצים של גברים. העמידה הזו מול הראי והבחינה המדוקדקת של מה השתנה ואם כבר התחלתי להזדקן, את זה חסכתי מהקוראים".

 

כריכת הספר "עכשיו יותר ברגש"
    כריכת הספר "עכשיו יותר ברגש"
     

     

    שינוי? אין צורך

     

    תקציר הפרקים הקודמים: בן־נון נולד ברמת־גן. כשהיה בן ארבע התגרשו הוריו, שנה לאחר מכן נישאה אמו בשנית, והמשפחה החדשה, שכללה אבא חדש ואת שני ילדיו מנישואיו הקודמים, עברה לגבעתיים. בהמשך נולד לו אח מנישואי אמו, וגם אח ואחות מנישואיו השניים של אביו הביולוגי. הוא שירת בחיל חימוש ("ישנתי שלוש שנים, היה מיותר"), השלים תואר בספרות ובלשנות באוניברסיטת תל־אביב, והעביר שש שנים כמלצר וברמן במלון "קרלטון" ("אמא שלי הייתה בשוק שהצלחתי להחזיק מגשים בשתי ידיים בלי להפיל אותם"). הוא נשוי לבלה, מאפרת במקצועה, וגר בדרום תל־אביב.

     

    הקריירה העיתונאית שלו החלה בתחילת שנות ה־90. "גיא אסיף, שהכרתי באוניברסיטה, הביא אותי לעיתון 'חדשות' ואמר לי את המוטו שמלווה אותי בכל מה שאני עושה: 'אתה חייב לקחת בשיא הרצינות את חוסר הרצינות של העניין'. כלומר, תהיה מקצוען גם כשאתה מתעסק בדברים שטותיים". הוא התחיל ככתב תרבות, ואחרי שנתיים עבר למקומון "תל אביב", ככתב תרבות ובהמשך כעורך התרבות של העיתון. אחר כך עבר ל"ידיעות אחרונות" כעורך

    "יעקב, אבי הביולוגי, לא היה מוכן שהלל יאמץ אותי, וזה די ביאס אותי, כי אני התחלתי להתייחס אליו כאל האבא האמיתי שלי, ורציתי שהוא יאמץ אותי. לאמץ את שם המשפחה שלו הייתה פשרת ביניים"

    במוסף "זמנים מודרניים", וכיום גם במוסף "זמנים בריאים". הוא גם כותב על ספרים ב"24 שעות".

     

    שלא כמו רובי, גיבור הספר שלך, אתה לא חותר לשינויים מפליגים בחייך.

    "טוב לי במקום שבו אני נמצא. אני מת על העבודה שלי, נהנה מכל שנייה, אוהב לערוך כתבות לייף סטייל וכתבות בריאות, והכי אוהב לכתוב על ספרים. גיבור הספר שלי מסתכל על האנשים האובר־אצ'יברים, עם הדחף הזה להתקדם כל הזמן, ורוצה גם לנסות דברים חדשים. לי אין את הגן הזה. אני רק מחפש להשתפר ביוגה.

    "בכלל, אני לא מת על זכרי אלפא. אף פעם לא היו לי חבר'ה, ואני כנראה לא אשב עם ארבעה אנשים ונראה ביחד משחק כדורגל, מקסימום עם חבר אחד. אגב, אני השמאלני היחיד שאוהד את מכבי תל־אביב. זה עיוות גנטי מחריד".

     

    עובדה שכן כתבת ספר ואתה תשמח אם יצליח. אולי מסתתר בך זכר אלפא הישגי?

    "אם הייתי זכר אלפא, הייתי מרצה עכשיו בפקולטות לתקשורת או נהיה יועץ תקשורת של פוליטיקאי. זכר אלפא לא קם שעה מוקדם יותר בבוקר ויושב על המחשב שלו בעולב כמו עכבר מקלדת אומלל. נכון, ניסיתי לעשות משהו חדש במסגרת מה שהאישיות הקטטונית שלי מאפשרת, ולכן מה שקורה עכשיו מפחיד כל כך. הרי עוד מעט זה יתפרסם וכל אחד יוכל לקרוא את זה. אז בסדר, נעשה עוד שעה יוגה ביום ונתמודד. היוגה נותנת לי שקט, ריכוז, רוגע, ביטחון עצמי. היא יישרה לי את הגב, ואפילו קיבלתי גם קצת ריבועים בבטן. זה מחייב אישיות רובוטית וסיזיפית, של התקדמות במילימטר, צעד קדימה, שניים אחורה. לי זה עבד יפה".

     

    בן־נון כתב ספר קליל, אבל הביא אליו את החיים הלא קלילים שלו: הוא הציג את משפחתו, את האב שלא היה שם, את אמו הדעתנית עם ראיית העולם הפרקטית, את חיבתו לנשים קוקטיות שחיות על הקצה, את הילדות העצובה. דווקא את משפחתו מרובת האחים, תוצאה של חיבור שתי משפחות מפורקות, החליט למחוק והשאיר את רובי, גיבור הספר, כבן יחיד. "אני בן יחיד להורים שלי, אבל תכלס חלק ממשפחה של ארבעה ילדים, מגובשים לגמרי. אבא שלי, הלל בן־נון, הוא אבא לכל דבר, אדם נפלא, שגידל אותי. אני לא יכול לתאר כמה אני חייב לו".

     

    למה בחרת להסתובב בעולם עם שם המשפחה של אביך הלא־ביולוגי?

    "יעקב, אבי הביולוגי, לא היה מוכן שהלל יאמץ אותי, וזה די ביאס אותי, כי אני התחלתי להתייחס אליו כאל האבא האמיתי שלי, ורציתי שהוא יאמץ אותי. לאמץ את שם המשפחה שלו הייתה פשרת ביניים, המרב שיכולתי לעשות. זו החלטה שהתקבלה בגיל אפסי, שש או שבע. בכיתה א' הייתי רן בכר ואחרי שנה שיניתי את השם. כל השאלות של הילדים, למה אתה כבר לא בכר, היו מעיקות. היה לי קשה להתמודד עם זה".

     

    היית בקשר עם יעקב בכר, אביך הביולוגי?

    "בילדות ובגיל ההתבגרות, העובדה שיש לי אבא ביולוגי אי שם הייתה מודחקת לגמרי. זה הגיע רק בגיל 30, תחילת החיים. פתאום שאלתי את עצמי, היי, מה עם הבנאדם הזה, מה קורה איתו. התחלתי להתעסק בזה כי באותה תקופה קרתה תאונה. הוא היה פעיל של 'יש גבול' או 'שלום עכשיו', חצה כביש מהיר בלילה כשחזר מהפגנה, ונדרס בצורה קשה. הוא נותר בכיסא גלגלים עד שנפטר.

    "לפני שהוא נפטר הלכתי לבית החולים, עשיתי מה שיכולתי. במונחים שלי זה היה ממש לצאת מגדרי. לא הייתי בכעס, כי הפונקציה הזו, אבא, לא הייתה אף פעם חסרה לי בחיים. גדלתי עם אחלה אבא, והכל בסדר. הפגישה איתו הגיעה מתוך סקרנות ולא מתחושת חוסר.

    "אני מכור ליוגה, אני נשוי ואין לי ילדים, ולכן תמיד שואלים אותי, מתי כבר תצא מהארון? אבל אני סטרייט. מעולם לא נמשכתי לגברים, ואם הייתי מנסה, כמו הגיבור בספר, לא הייתי מתבייש לדבר על זה"

    אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. התיקון הוא שאני בקשר סביר עם אחותי, בתו מנישואיו השניים. יום אחד היא הופיעה ב'ידיעות' ועבדה כעורכת לשונית, נדמה לי שבעמודי הכלכלה. פתאום ראיתי באנשי הקשר את 'שלי בכר'. נפגשנו במסדרון, ראיתי איזו רזונת עם פרצוף כמו שלי, והיא אמרה, 'בוא, תראה את אבא'".

     

    מה לא הספקת לומר לו?

    "איך הסתדרת בחיים עם המוח הזה שלנו, שלא נח לרגע, שתמיד יש לו רעש פנימי וחוסר מנוחה? כי לי עדיין נורא קשה. ברור לי שהמוח הזה הוא ממנו, ולא מאמא שלי שהיא אדם מעשי, הגיוני, שקול, ריאליסטי. אבא שלי היה מרחף קצת, וגם אני כזה".

     

    לפני כמה שנים פרסם בן־נון טור חשוף על העובדה שהעולם כולו רוצה לדעת מתי הוא יוצא מהארון. חבר העלה את הטקסט לפייסבוק, והוא קיבל אינספור לייקים ושיתופים. "תשמעי, אני עורך במוסף נשים, ויש לי דיבור רך ולא מאצ'ואיסטי במיוחד", הוא מסביר. "אני מכור ליוגה, אני נשוי ואין לי ילדים, ולכן תמיד שואלים אותי, מתי כבר תצא מהארון? אבל אני סטרייט. מעולם לא נמשכתי לגברים, ואם הייתי מנסה, כמו הגיבור בספר, לא הייתי מתבייש לדבר על זה".

     

    איך לא הפכת מזמן לסופר? אתה הרי כותב מגיל ההתבגרות.

    "הייתי צריך להיות כבר בספר העשירי. זה לא קרה, כי כשעוסקים בביקורת של ספרים אחרים קשה לכתוב בעצמך. חוץ מזה, לא היה רעיון. בגלל זה שאלתי את עצמי, האם הכרחי שהגיל שלי יתנוסס על כריכת הספר. אבל מה יש לי להסתיר? אני בן 52, וזה גיל שהוא יפה גרפית, כמו שני ברבורים שמסתתרים. מהמם".

     

    משבר גיל ה־50 פקד אותך?

    "זה באמת מרגיז. גברים חושבים שהמשבר שלהם קורה בגיל 40, אבל לא קורה שם כלום, ה־40 עובר בכיף והגבר אומר סבבה, ואז בגיל 50 - בום! פצצה למוח. הורמונלית, קורה משהו. זה מפחיד. אצלי זה לא היה הקטע הקלאסי של - הו, מה הספקתי בחיי ומה לא. לא קניתי מכונית אדומה, לא עשיתי עגיל באוזן או קעקוע על הכתף. אבל עלו שאלות קיומיות כאלה, כמו האם הייתי יותר מדי פחדן".

     

    תן לי לנחש: לא ארגנת לעצמך מסיבה המונית.

    "חס וחלילה! המשפחה ארגנה לי מסיבה בפארק הירקון, פיקניק ביום הכי חם של השנה, 45 מעלות בצל. הפארק היה ריק, כי אף אחד, חוץ מהמשפחה המטורללת שלי, לא יצא מהבית".

     

    היד הזו היא של בלה, אשתו של רן, שאיפרה אותו לצילומים (צילום: יונתן בלום)
      היד הזו היא של בלה, אשתו של רן, שאיפרה אותו לצילומים(צילום: יונתן בלום)

       

      ילדים? לא תודה

       

      בחורף 1995, חודש אחרי רצח רבין, הכיר בן־נון את בלה, אשתו, בפאב "הגלולה" התל־אביבי. הוא התחיל איתה, לטענתו. היא, אגב, טוענת אחרת. "היא נראית הרבה יותר טוב ממני, ואין סיכוי שדבר כמוה יתחיל עם דבר כמוני", הוא חורץ. כשאני תוהה אם היגון הלאומי חיבר ביניהם או תחושת סוף העולם, הוא מחייך. "החיבור שלנו לא קשור לרצח רבין, אלא לחיבה המשותפת ל'תיקים באפלה', שהייתה אז להיט מטורף בטלוויזיה".

       

      אחרי שמונה שנים, כשהיא שאלה למה הם לא מתחתנים, הוא הופתע אך הסכים מיד ("אמרתי, אוקיי, בכיף, ברור שאת האישה של חיי"). וכן, למרות שהם 22 שנה ביחד, אין להם ילדים. זו הייתה החלטה משותפת. "כמעט לא היינו צריכים לדבר על זה, זה היה די מובן מאליו", הוא מסביר.

       

      להחליט להיות א־הוריים בישראל, מדינה עם אובססיית פריון, זו החלטה אמיצה מאוד.

      "התגובות של המשפחה וההורים היו באמת קשות. לנו אף פעם לא היה

      "זה מוזר עם הורות. כולם עושים את זה, ואני לא מבין איך. זה נראה לי בלתי אפשרי ובלתי נתפס ברמה הכי בסיסית של חלוקת זמן, חלוקת משאבים, חלוקת קשב. כל הכבוד לכם, אני מעריץ את כולכם"

      ספק. אמא שלי אמרה שיום אחד נצטער על זה, אבל עברו שנים והיא ראתה שאנחנו לא מצטערים. האחים שלי עשו לה עשרה נכדים, והסתדרו בלעדינו. היה לנו מזל שהכרנו אחד את השני, ושנינו היינו ברורים בדבר הזה. אגב, אם היינו חיים בשוודיה, השאלה שאת שואלת בכלל לא הייתה עולה".

       

      ולך אין רגעי חרטה?

      "יש את הרגעים שאתה רואה בטלוויזיה את כל המשפחות המושלמות, האבא עם הילדה הקטנה הבלונדינית, ואז עולות מחשבות. גם אומרים לי, 'יכולת להיות אחלה אבא'. אז יכול להיות שהייתי אחלה אבא, אבל אני לא יודע אם הייתי מוכן לשלם את המחיר. תמיד הרגשתי אגואיסט ואינפנטיל, ולא מספיק מפותח רגשית בשביל להקדיש את עצמי בצורה כזאת, לבטל את האגו והרצונות שלי בצורה כל כך טוטאלית, ולהגיע לנקודה שהחיים שלך נגמרים ומתחילים החיים של מישהו אחר.

      "זה מוזר עם הורות. כולם עושים את זה, ואני לא מבין איך הם עושים את זה. זה נראה לי בלתי אפשרי ובלתי נתפס ברמה הכי בסיסית של חלוקת זמן, חלוקת משאבים, חלוקת קשב. כל הכבוד לכם, אני מעריץ את כולכם".

       

      אז במה אתה מאמין, בזוגיות מונוגמית שאין בה ילדים?

      "כן. זה הדבר האמיתי. אין הסחות דעת. אנחנו לא נמצאים שם בשביל הילדים. זה לא איזה סידור. אנחנו שם אחד בשביל השני נטו. אין לנו תירוצים או איפה להתחבא, ואין לנו מטלות. אנחנו שנינו בסלון, רואים טלוויזיה, אוכלים או מדברים. אלה החיים שלנו".

       

      אושר? זה אוברייטד

       

      "עכשיו יותר ברגש", שיוצא לאור בימים אלה, ממלא את לבו של בן־נון ריגוש חדש, מהסוג שהוא לא מכיר. הוא אפילו שוקל ברצינות להמשיך עם העניין הזה, של כתיבת ספרים. לאחרונה התחיל לכתוב את ספרו השני, כשהפעם עוסקת העלילה בגיבור שהוא ההפך ממנו. הוא מקווה, אם זה לא יומרני, לגעת באנשים ועל הדרך להרוויח כמה אגורות. "רב מכר מטורף יגרום לי אושר, אבל גם עונה חדשה של 'המתים המהלכים' וגם אם מכבי תל־אביב תצליח סוף־סוף לחזור לעצמה ולנצח את באר־שבע. אבל אני ממש אשמח להרוויח מספיק כדי לעבור לדירת גג נחמדה בשכונה".

       

      אתה אדם מאושר?

      "אושר ושמחה זה לגמרי אוברייטד. מה שאנחנו לומדים בחיים הוא לד

      "לגבר הרבה יותר קשה להיות בנאדם, כי הדחפים שלו הפוכים. הוא ממש צריך להשתלט על עצמו. אז כן, לא כל הגברים הם חארות, אבל קשה להם יותר לא להיות חארות. זו הביולוגיה"

      עת לנהל את חוסר הסיפוק והאומללות הפנימית, ולפעמים אנחנו מצליחים לנהל את זה בצורה כל כך מוצלחת, עד שזה נראה כמו אושר. ואז אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו וסבבה לנו, והחיים יכולים להיות נחמדים".

       

      עכשיו צריך להגיד משהו על הסאבטקסט של הספר שלך, שאומר, בפשטות, שנשים רוצות אהבה וגברים רוצים לזיין. למה הלכת על הקלישאה?

      "אני לא באמת חושב ככה, שגברים רוצים רק לזיין. המסע שרובי עושה בספר הוא חיפוש אהבה לא פחות מחיפוש סקס. ועדיין, לא משנה כמה יהיה שוויון, המיניות והמערכת הרגשית של האישה הן שונות. סטוץ לאישה שונה מסטוץ לגבר. יש דור של נשים שדופקות וזורקות בלי לעשות עניין, וזה נראה לי די מלאכותי. צעירה כזאת אולי נהנית מהמשחק, אבל עמוק בפנים היא עדיין מחפשת משהו אחר, משמעותי. השכנוע העצמי הזה, של 'אני קלילה כמו הבנים', הוא נוראי. זה שקר. את לא כמו הבנים. את לא צריכה להיות כמוהם".

       

      חברותיי ואני לא חוות גברים כאוסף חלאות שיש להישמר מפניהם.

      "נכון, חלק ניכר מהגברים שאת מכירה הם טובים, אבל את לא מכירה את מידת האיפוק והריסון העצמי והמשמעת ועמוד השדרה הנפשי, החברתי והרוחני שהם נזקקים לו כדי להיות כאלה. לגבר הרבה יותר קשה להיות בנאדם, כי הדחפים שלו הפוכים. הוא ממש צריך להשתלט על עצמו. אז כן, לא כל הגברים הם חארות, אבל קשה להם יותר לא להיות חארות. זו הביולוגיה.

      "אני אומר שיש שני עקרונות בחיים שצריך לציית להם: האחד, תעשה את הדבר הנכון, והשני, תהיה בנאדם. כשהבחורה הזאת עוברת ומסתכלת עליך, אתה יכול לפתוח בשיחה ולעשות דברים 'רעים', אבל אל תעשה את זה, כי זאת המטרה, הימנעות מרע".

       

      איך היה נראה העולם בלי גברים, לדעתך?

      "הרבה יותר טוב. תחשבי על כל הטמטום שהולך עכשיו עם טראמפ וביבי ופוטין וקים ג'ונג־און, ואם נשים היו במקומות האלה, איזה עולם נפלא זה היה, בלי כל המרפקים והפושריות וכל זכרי האלפא האלה, שאנחנו לא מצליחים לעצור אותם".

       

      אנחנו צריכים לסיים. נסכם שאהבה היא התשובה?

      "לא. סקס הוא התשובה, איך אפשר להשוות בכלל?".

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד