לאשה

    הבת נהרגה בערב יום כיפור, האם עשתה סולחה עם הכפר של הדורסים

    טל זינו בת ה-9 נדרסה למוות בערב יום כיפור ע"י טרקטורון שבו נהגו שני בחורים משיבלי. אמה, חיה, הפגינה גדלות נפש והזמינה את תושבי הכפר למסע לזכר בתה

    חיה זינו במפגש עם בני נוער מכפר שיבלי
    חיה זינו. "אני יודעת שטל לא תשוב, אבל אני מרגישה שהיא שומעת אותי" (צילום: אפי שריר)
    חיה זינו. "אני יודעת שטל לא תשוב, אבל אני מרגישה שהיא שומעת אותי" (צילום: אפי שריר)

    ממרפסת ביתה היפה של משפחת זינו בכפר־תבור אפשר לראות את בתי הכפר שיבלי. השבוע, בערב יום הכיפורים, כשכולם ילבשו לבן ויצעדו אל בית הכנסת, חיה זינו תסתכל אל הכפר ההוא ותדבר בלבה אל בתה טל, כמו שהיא עושה כבר עשר שנים. טל, בת תשע במותה, נהרגה בערב יום הכיפורים 2007 מפגיעת טרקטורון שבו נסעו שני בחורים מהכפר הערבי שיבלי.

     

    "הפגיעה בה הייתה פיגוע הדריסה הראשון בישראל, אבל אז עדיין לא ידעו לתת לזה שם", אומרת חיה. "מאז, עשר שנים אני יושבת כאן במרפסת, בוכה, מתגעגעת, כואבת את לכתה. בשנים הראשונות הייתי חולמת שהיא נכנסת הביתה עם זר פרחים ואומרת 'חזרתי'. היום זה כבר לא קורה, אני יודעת שטל לא תשוב, אבל אני מרגישה שהיא שומעת אותי".

     

    טל זינו ז"ל. "בשנים הראשונות הייתי חולמת שהיא נכנסת הביתה עם זר פרחים ואומרת 'חזרתי'" (צילום: אלבום פרטי)
      טל זינו ז"ל. "בשנים הראשונות הייתי חולמת שהיא נכנסת הביתה עם זר פרחים ואומרת 'חזרתי'"(צילום: אלבום פרטי)

       

      למה תיקנתי את האופניים?

       

      יחיאל זינו, שוטר בתחנת נצרת, וחיה, מנהלת מחלקת לקוחות עסקיים בבנק הפועלים, הגיעו מחיפה לכפר־תבור לפני 11 שנה. טל עלתה אז לכיתה ג', שחר (היום בת 24) למדה בחטיבת הביניים ורותם (היום בן 14) היה בגן.

       

      "טל התאקלמה מהר מאוד, הלכה לחוגי ריקוד ודרמה והייתה פעילה בתנועת נוער. כבר כילדה צעירה הייתה מעין מגשרת, דאגה לילדים שפגעו בהם והיה לה חשוב שלכולם מסביב יהיה טוב. היא הפכה למנהיגה וחיברה אותי להווי של הכפר.

      "שבוע לפני הדריסה ששינתה את חיינו ישבנו כל בני המשפחה סביב שולחן השבת. הסתכלתי עליהם ואמרתי בלבי: 'איזה כיף שהגעתי לבית שאני רוצה, שהילדים בריאים, שיש לי שתי בנות ובן. איזו שלמות. יותר מזה אני לא צריכה לבקש'. אחרי שטל נהרגה אמרתי לעצמי 'מה עשיתי? הבאתי עלינו קארמה רעה'".

       

      ערב יום הכיפורים חל אז, כמו השנה, ביום שישי.

      "שבוע לפני הדריסה ישבנו סביב שולחן השבת ואמרתי בלבי: 'איזה כיף שהגעתי לבית שאני רוצה, שהילדים בריאים, איזו שלמות. יותר מזה אני לא צריכה'. אחרי שטל נהרגה אמרתי לעצמי: 'מה עשיתי? הבאתי עלינו קארמה רעה'"

       בבוקר ביקשה טל מחיה שתתקן לה את האופניים, "ואחרי העבודה הלכתי לחנות, קניתי מדבקות ויחיאל תיקן את הפנצ'ר. שנים אחר כך זה הציק לי, למה תיקנתי את האופניים?".

       

      לאחר שסיימו את הארוחה המפסקת יצאה טל עם שחר, אחותה הבכורה, לכיוון בית הכנסת. יחיאל הלך להתפלל עם רותם, וחיה, שהרגישה לא טוב, נותרה בבית."טל ביקשה ללבוש לבן. התלתלים היפים שלה היו פזורים עד המותניים. נתתי לה את המפתח שלי כדי שתוכל להיכנס הביתה אם אירדם. לא חששתי. מי חושש במצב כזה? טל הרי הלכה לבית הכנסת. היה ערב יום כיפור, אין תנועה, אין כלום, מי חשב שככה יקרה".

       

      שחר: "טל ממש לחצה עליי שנצא כבר מהבית כי היא קבעה עם חברות. יצאנו לכיוון הכניסה ליישוב וראינו שני צעירים מכפר שיבלי עושים אצלנו רונדלים על הטרקטורון, ואז הם ירדו לכיוון השדות. טל רכבה על האופניים לכיוון בית הכנסת, ואני חיכיתי לחברות שלי.

      "כשהייתי מול הבנק שוב ראיתי אותם על הטרקטורון, חוזרים מהשדות, וכמה דקות אחר כך ראיתי אמבולנס. מישהו מהשכבה שאל אם אני שחר ואמר שהוא חושב שאחותי נפגעה. חבר טוב נתן לי את האופניים שלו, אבל בגלל הבכי והלחץ לא הצלחתי לרכוב. התחלתי לרוץ לכיוון טל, ואז ראיתי אותה שוכבת על הכביש. היה שם כאוס ממש מפחיד, היו הרבה אנשים מסביבה והבנתי שמשהו לא טוב קרה, אבל לא תיארתי לעצמי שטל נהרגה".

       

       (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
        (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

         

        חיה, מי הודיע לכם?

        "יחיאל הגיע מלווה בראש המועצה, ביקש שאקום ואמר שקרתה לטל תאונה ושצריך ללכת לבית החולים. ראש המועצה לא אמר מילה, ראיתי רק שהפנים שלו נפולות. ארגנתי לטל בגדים בשקית, שיהיה לה ליום המחרת למקרה שתאושפז, ונסענו. כל הדרך שאלתי מה קרה. ניסיתי גם להשיג את בני המשפחה בטלפון, רציתי לחלוק ולשתף, אבל היה ערב יום כיפור ואף אחד לא ענה.

        "כשהגענו לבית החולים התברר שאחד מאלו שפגעו בה נפצע קל בזמן הדריסה וישב שם בחוץ. אחר כך זיהיתי אותו במשפט. זה היה הנוסע שישב מאחור ולימים הורשע בסיוע".

         

        ראית אותה?

        "הרופא הכניס אותנו לחדר, הסביר שטל הגיעה עם פגיעות רב מערכתיות ואמר עוד מושגים ברפואה שלא עיכלתי באותו רגע. שאלתי: 'מה אתה רוצה להגיד בעצם? איפה היא? היא לא

        "השניים דהרו עם הטרקטורון לכיוון בית הכנסת. טל הייתה עם האופניים על הכביש. היא הבחינה בטרקטורון הדוהר, דחפה את החברות שלה לכיוון המדרכה, אבל לה לא נותר מקום שם. טל למעשה הצילה את חברותיה"

        בחיים? היא מתה?' כשהוא אמר 'כן', נפלתי על הרצפה וצעקתי לשמיים.

        "ביקשתי לראות אותה. טל הייתה על המיטה עם שיער פזור, שלמה לגמרי ויפהפייה כמו מלאך. חיבקתי אותה, ביקשתי שתחזור, בכיתי, אמרתי שלא נוכל בלעדיה. התמונה הזו, שאני מחבקת אותה, מסדרת לה את השיער ומבקשת ממנה לחזור, מלווה אותי מאז. חזרנו הביתה בידיים ריקות".

        שחר: "כשאמא ואבא חזרו הבנתי שקרה משהו נורא. כשאמרו לי שטל איננה רצתי החוצה".

         

        מה נודע לכם על מה שהתרחש?

        "השניים דהרו עם הטרקטורון לכיוון בית הכנסת. טל הייתה עם האופניים על הכביש. היא הבחינה בטרקטורון הדוהר, דחפה את החברות שלה לכיוון המדרכה, אבל לה לא נותר מקום שם. טל למעשה הצילה את חברותיה".

         

        מותה של טל בערב יום הכיפורים מפגיעת טרקטורון שבו נסעו אסעד שיבלי בן ה־22, הנהג, וחברו מוחמד שיבלי בן ה־21 שישב מאחור, זעזע את המדינה, ובחקירתם עלה חשד לרצח. "חצי שנה אחר כך היה אירוע עם שופל בירושלים, ורק אז נטבע המושג 'פיגוע דריסה'".

         

        מה את חשבת?

        "לי היה ברור מהרגע הראשון שזה רצח. זו הרי לא הייתה עוד תאונת דרכים. הכל תוכנן מראש. כמה שבועות לפני יום כיפור מתנדב של מג"ב פגש את נהג הטרקטורון במזנון שבכניסה לכפר תבור והעיר לו שהוא נוהג בצורה פרועה, והבחור השיב לו: 'חכו מה נעשה לכם בכיפור'. כשהוא הגיע לכפר ונהג בפראות, אנשים סימנו לו לעצור אבל הוא הגביר את המהירות וממש דהר מול רחבת בית הכנסת שהייתה מלאה באנשים. אחרי שטל נפגעה, הם נמלטו מהמקום. אם זה היה קורה באווירה הקיימת היום, היו מבצעים בהם לינץ'. שניהם לא היו יוצאים משם חיים. וגם אם כן, הם בוודאי היו מקבלים מאסר עולם".

         

        הדורס התחתן, חברו נרצח

         

        במשך שנתיים וחצי הגיעה חיה לכל דיון בבית המשפט, "ותושבי הכפר שיבלי תמיד הגיעו גם הם. הם באו כמו להקת מעודדים. בכל דיון הייתי צריכה לשמוע את השקרים של הדורסים. הם אמרו שהגיעו להוציא כסף מהבנק, שלא הייתה להם כוונה לפגוע, אבל מעולם לא הצטערו ולא הביעו חרטה. קרע לי את הלב לראות את שניהם מחויכים. באחת הפעמים הטחתי בהם שהרסו משפחה. כשסוף־סוף הם הורשעו, בני משפחתם אמרו שזו החלטה גזענית שהתקבלה רק בגלל שהם ערבים.

        "התאכזבתי שרק אחד מהם הורשע בהריגה. אמרתי אז ואני אומרת היום כי מה שקרה הוא רצח, פיגוע. כאבתי שהם יצאו בזול והמשיכו הלאה וטל שלי איננה".

         

        אסעד שיבלי הורשע בהריגה, נדון לתשע שנות מאסר לריצוי בפועל, שלוש שנים על תנאי, קנס בסך 50 אלף שקל, ורישיונו נשלל ל־12 שנים. על מוחמד שיבלי, שזוכה מאשמת הריגה והואשם בסיוע להפקרת פצוע, נגזר עונש מאסר של שנתיים, שנה על תנאי וקנס בסך 15 אלף שקל. "הם ערערו לעליון ונדחו, שלוש פעמים אסעד פנה לוועדת השחרורים ותמיד דאגתי להתייצב שם".

         

        בסופו של דבר השתחרר הנהג הדורס בשנת 2015, שנה

        "הבת שלי נרצחה בפיגוע הדריסה הראשון בישראל. גם הנהג הפוגע וגם הנוסע משולים בעיניי למחבלים. ביום הזיכרון אני יושבת לבד ובוכה על מר גורלה של טל, שאף אחד לא הכיר בה כחלל של פעולת איבה"

         וחצי לפני תום התקופה שהוקצבה לו. לאחרונה הוא נעצר שוב בחשד שנהג ללא רישיון, והוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בנצרת. "אני מקווה מאוד שהוא ישוב לכלא", אומרת חיה. "זה המקום שבו הוא ראוי להימצא. הוא התחתן מאז, המשיך בחייו, וטל שלי לעולם לא תוכל להמשיך בחייה, היא תישאר לנצח ילדה בת תשע".

         

        מוחמד שיבלי, הנוסע שישב מאחור, נרצח בשנת 2012 במהלך קטטה שפרצה בכפר שיבלי. "את ההודעה על מותו קיבלתי משחר כשהיינו ביורודיסני. התיישבתי על מדרכה בצד הדרך, הסתכלתי לשמיים, חיפשתי את טל, ובלבי חשבתי שיש מלמעלה יד מכוונת. הוא לא פחות אשם בעיניי מהנהג שהחזיק את ההגה בידיים. גם לו היה תפקיד. הוא יכול היה למנוע את זה".

         

        הדורס הואשם בהריגה, לא ברצח ולא בפיגוע טרור. מה זה עושה לך?

        "גם הנהג הפוגע וגם הנוסע משולים בעיניי למחבלים. מבחינתי, אחד הימים הכי קשים בשנה הוא יום הזיכרון. ביום הזה אני יושבת לבד ובוכה על מר גורלה של טל, שאף אחד לא הכיר בה כחלל של פעולת איבה. הרי ברור שהבת שלי לא נהרגה בתאונת דרכים. מדי שנה, כשמתקיימים הטקסים, אני נשרפת מבפנים. איך יכול להיות שטל לא מוזכרת ולא מונצחת? אין מי שיכיר באופן רשמי במה שכולם מבינים".

         

        משפחת זינו בציור של טל. בצילום: ההורים חיה ויחיאל והילדים טל (מימין), רותם ושחר (צילום: אלבום פרטי)
          משפחת זינו בציור של טל. בצילום: ההורים חיה ויחיאל והילדים טל (מימין), רותם ושחר(צילום: אלבום פרטי)

           

          התפרצויות בכי בעבודה

           

          בעשר השנים שחלפו מאז מותה של טל ניסתה חיה למצוא בתוכה את הכוח לשוב ולקיים חיים. "בשנה הראשונה לא חשבתי שאוכל להמשיך לחיות. לא הבנתי איך ייתכן שהשמש זורחת, איך העולם ממשיך להתנהל. נהגתי ללכת לקבר ושם ישבתי שעות, בוכה ומבקשת שהחיים ייגמרו. כשהתחיל החורף לא יכולתי לחשוב על כך שהיא נמצאת שם בבור השחור הזה, בגשם ובקור. זה אינסטינקט של אמא לרצות להגן על הילד שלה. חשבתי, איך יכול להיות שהיא נמצאת שם ואני חוזרת הביתה למקום חם".

           

          מי תפקד בבית?

          "בבית חיכו לי שחר ורותם, ובמשך שנה שלמה לא תפקדתי בכלל. ביישוב עזרו לי מאוד. יש לי שתי חברות טובות והן לקחו פיקוד. גם בעבודה זו הייתה השנה הכי גרועה שלי. כל הדרך לשם הייתי שומעת שירים עצובים ובוכה והיו לי התפרצויות של בכי בעבודה. שנה שלמה לא הייתי נוכחת – לא בחיים שלי, לא

          "יהונתן נולד ב־22 באפריל 2009, בדיוק ביום ההולדת של טל. לא רציתי שייוולד ביום הזה, כדי שיהיה לו יום משלו, אבל הוא חיכה ליום שלה, ולמרות שהוא לא הכיר אותה, יש ביניהם קשר מיוחד"

           בחיים של הבית, לא בחיים של הילדים.

          "החלטתי לבחור בחיים ביום שמלאו 11 חודשים למותה של טל. בבוקר האזכרה, כשהבית הלך ונמלא אנשים, גיליתי שאני בהיריון. הרגשתי שטל מדברת איתי, שזה סימן ממנה. לא סיפרתי לאיש. צעדתי לקבר שלה בתחושה שטל עוטפת אותי, שהיא אומרת: 'אמא, תמשיכי הלאה'".

           

          בשעות הערב שיתפה את יחיאל, "ולמרות שהוא איש סגור שלא מראה רגשות, ראיתי את השמחה על פניו. יהונתן נולד ב־22 באפריל 2009, בדיוק ביום ההולדת של טל. לא רציתי שייוולד ביום הזה, כדי שיהיה לו יום משלו, אבל הוא חיכה ליום שלה, ולמרות שהוא לא הכיר אותה, יש ביניהם קשר מיוחד. הוא דומה לה בחזות, באופי ואפילו ברמה של מה שהוא אוהב לאכול. הוא שטותניק כמוה, מלא חוש הומור, אוהב מאוד ללמוד, בדיוק כמו טל".

           

          יהונתן, מה אתה יודע על טל?

          "אני יודע שהיא הייתה גיבורה והצילה את החברות שלה. סיפרו לי שאנחנו מאוד דומים. אני מאוד גאה בה, יש לי תמונה שלה בחדר".

           

          ואתה, רותם?

          "גם לי יש תמונה שלה בחדר. אני מאוד מתגעגע".

          חיה: "לרותם, שדיבר שוטף לפני מותה של טל, התחילו אז קשיים בדיבור. טל הייתה מעין מטפלת שלו. היא הייתה מוציאה אותו מהגן, מחממת לו אוכל, נהגה להיות איתו עד שנרדם, ופתאום היא נעלמה והוא לא הבין לאן. הוא נהג להיכנס בלילות לחדר של טל ולהירדם במיטה שלה. הוא היה עולה איתי לבית העלמין, מביא לה פרחים ועוזר לי לשטוף את הקבר. היא מאוד חסרה לכולנו".

          שחר: "טל הייתה צריכה להיות עכשיו חיילת. היא הייתה בוגרת מאוד לגילה, ואני יודעת שהפסדתי לא רק אחות, אלא חברה לחיים".

           

           "דרך החיבור של הילדים נוכל לבנות גשר". חיה וילדיה שחר (מימין), יהונתן (שנולד לאחר מותה של טל) ורותם (צילום: אפי שריר)
            "דרך החיבור של הילדים נוכל לבנות גשר". חיה וילדיה שחר (מימין), יהונתן (שנולד לאחר מותה של טל) ורותם(צילום: אפי שריר)

             

            מותה של טל זינו טלטל את היישוב השקט שבו גדלה, ובין כפר־תבור והכפר שיבלי השתררה איבה במשך השנים. אלא שחיה זינו, דווקא היא, בחרה לשבור את המעגל הזה. עשר שנים אחרי שהדירה את רגליה מהכפר השכן היא החליטה לבוא ולהיפגש עם בני נוער מקומיים.

             

            למה?

            "כי אני היחידה שיכולה לשנות את המציאות הזו. אני רוצה לחנך לחיים אחרים, חיים של הכרה והכלה. הרי אנחנו חיים יחד, עובדים יחד, לומדים יחד. אנחנו שומעים את השמחות שלהם ומודעים לחגים שלהם. זה לא אנחנו והם. אם אותו אדם שהרג את טל היה מתחנך לערכים אחרים, טל הייתה כאן איתנו היום. במשך

            "כשראיתי בדרך לכפר את שלטי החוצות הענקיים ועליהם כיתוב בערבית ותמונה של טל, היו לי דמעות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה"

            השנים שעברו מאז מותה הלכה וחלחלה בתוכי ההבנה שטל ציוותה לנו את החיים. נפגשתי לאחרונה עם בני הנוער בשיבלי, סיפרתי להם עליה, וכשראיתי את הדמעות שלהם ידעתי שביום כיפור השנה הם יבינו משהו שלא הבינו לפני עשור".

             

            איך יצאה לפועל פגישה כזו, מי יזם אותה?

            "כבר תשע שנים אנחנו מקיימים מסע אופניים לזכרה של טל. בדרך כלל הוא יוצא בסוכות ומשתתפים בו תושבים מכפר־תבור, בני נוער וילדים. השנה הוא יצא במאי ונקרא 'רכיבת העשור', כי השנה ימלאו עשר שנים למותה של טל. לפני המסע הציעה לי מנהלת המתנ"ס שלנו, רוני קינן קוך, שנשתף השנה גם בני נוער מכפר שיבלי. ללא היסוס אמרתי 'כן'. הרגשתי שאני יוצאת למסע לא פשוט, אבל הייתי שלמה עם ההחלטה.

             

            "כעבור כמה שבועות, באחת מהפגישות שלנו לקראת המסע, נאמר לי שאני צריכה להגיע גם לפגישה בכפר. עשר שנים כף רגלי לא דרכה שם ובהתחלה לא הסכמתי, אבל רוני אמרה: 'אני אקח אותך' ואמרה שלא נצטרך להסתובב בכפר. יצאנו לדרך, ובפאתי הכפר הבטן התהפכה לי. חשבתי על טל והיו לי צמרמורות. כשהגענו לבניין המועצה פתחתי את הדלת וכמעט התעלפתי".

             

            מי חיכה לך שם?

            "ראשי מועצות בעבר ובהווה, שלנו ושלהם, מפקד תחנת המשטרה באזור, האימאם של הכפר והרבה מכובדים. כולם נעמדו לכבודי, ורעדו לי הרגליים. עשו לי אמבוש וארגנו סולחה. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם היו אומרים לי שאני צריכה לבוא למועצה כדי להיפגש עם כל האנשים האלה".

             

            מה הם אמרו לך?

            "הראשון שדיבר היה נעים שיבלי, ראש המועצה. הוא אמר שכבר זמן רב הוא מחכה לביקור שלי והוא רואה בכך שהגעתי סוג של גבורה שהוא מעריך ומוקיר. התרשמתי ממנו מאוד. הרגשתי שהמילים יצאו מהלב. והכי ריגש אותי האימאם של הכפר, הסמכות הדתית העליונה שלהם. הוא הסתכל לי בעיניים, אמר שהוא מצטער ושבכפר כולם היו המומים ממה שקרה. הוא דיבר על יחסי השכנות שהושפעו מכך, סיפר שהזהיר את נהג הטרקטורון ביום המקרה, שדיבר עם המשפחה לפני, וכשזה קרה הבין מיד במי מדובר".

             

            את עצמך דיברת שם?

            "לקח לי זמן לעכל, לא ציפיתי לזה בכלל. זה היה שוק גדול עבורי. התחושה הראשונה הייתה שאני בוגדת במשפחה שלי בכך שאני נפגשת עם כל האנשים האלה ואף אחד לא יודע. ובתוך התחושות הלא פשוטות דיברתי מדם לבי. סיפרתי על הכאב הגדול שלי ומה אני חושבת שצריך לקרות כדי שננהל יחסי שכנות בין שני הכפרים. אמרתי שהכל קשור בחינוך ושהם צריכים להכיר אותנו. אנחנו מכבדים אותם ברמדאן, ועליהם להבין מה משמעות יום כיפור עבורנו. אמרתי שדרך החיבור של הילדים והנוער נוכל לבנות גשר".

             

            "אם מי שהרג את טל היה מתחנך לערכים אחרים, טל היתה כאן איתנו היום". זינו במפגש עם בני נוער בשיבלי (צילום: שרון רופא אופיר)
              "אם מי שהרג את טל היה מתחנך לערכים אחרים, טל היתה כאן איתנו היום". זינו במפגש עם בני נוער בשיבלי(צילום: שרון רופא אופיר)

               

              שלטי חוצות עם כיתוב בערבית

               

              בעלה וילדיה ידעו על תוכניותיה להיפגש עם מנהלת המתנ"ס, אבל זינו לא סיפרה מיד על הפגישה הלא צפויה ורבת המשתתפים, כי חששה מתגובתם. "אחרי הפגישה נסענו יחד לטיול בספרד. במשך כל הנסיעה הארוכה ברכב אמרתי לעצמי: 'חיה, היום תספרי', ולא היה לי אומץ. הרי איש מבני הכפר לא בא אלינו – לא בשבעה, לא ב־30 ולא בשנים שחלפו מאז. איש מהם לא הגיע כדי להתנצל או להביע צער. רק כשהמשפט התנהל הם הגיעו, מילאו את האולם. אוטובוסים הגיעו מהכפר והם התנגחו בנו ותמכו בדורסים".

               

              אז מה השתנה?

              "לקח להם עשר שנים להכיר בטעות. הרצון שלהם לשיתוף פעולה הוא הודאה בטעות, ואם לא הייתי מגיעה אליהם, זה לא היה קורה. מצאתי בי כוחות שאני לא מבינה מאיפה הגיעו".

               

              מתי שיתפת בסופו של דבר את בני משפחתך?

              "יום לפני שחזרנו לארץ. הבנתי שאין ברירה. ידעתי

              שחר, אחות של טל: "בהתחלה כעסתי, ביקשתי מאמא שלא תלך לשיבלי יותר, אבל גם התגאיתי בה. הייתי רוצה שיכירו את הסיפור שלה ממקום של אמא שאיבדה את הילדה שלה. היום אני כבר מסכימה לבוא איתה לכפר"

               שכשננחת הם עלולים לשמוע ממישהו אחר. חששתי שיכעסו, לא ידעתי מאיפה להתחיל, הרי אי־אפשר להגיד סתם כך שהייתי בשיבלי. התחלתי לספר מההתחלה, וכשסיימתי היה שקט. לקח להם זמן לעכל. בערב יחיאל התפרץ. הוא כעס".

               

              שחר, איך את הגבת?

              "בהתחלה כעסתי. ביקשתי מאמא שלא תלך לשם יותר, אבל גם מאוד התגאיתי בה. בסופו של דבר יצא טוב. אנחנו חיים איתם, אמא עובדת איתם, ואני הייתי רוצה שיכירו את טל. אני רוצה שהם יכירו את הסיפור שלה לא מהמקום של הכעס, אלא מהמקום של אמא שאיבדה את הילדה שלה. היום אני כבר מסכימה לבוא איתה לכפר".

               

              חיה, יחיאל ביקר שם?

              "הוא לא הגיע לכפר. אני מבינה שזה לא פשוט לו ומכבדת את זה".

               

              ז'אנית שיבלי, מנהלת בית הספר התיכון בשיבלי, מסבירה עד כמה המפגש עם חיה היה משמעותי. "אם היו אומרים לי בשנה שעברה שיבוא יום ובו חיה תגיע לכאן, לא הייתי מאמינה. ההגעה שלה חשובה מבחינה חינוכית ואנושית. במשך עשר שנים הייתה פעורה תהום בין כפר שיבלי לכפר־תבור, וחיה כיסתה את התהום הזו באהבה".

               

              מסע האופניים המשותף לזכר טל, שבו המשתתפים לבשו חולצות עם ציור שהיא ציירה. מימין: יהונתן (צילום: אלבום פרטי)
                מסע האופניים המשותף לזכר טל, שבו המשתתפים לבשו חולצות עם ציור שהיא ציירה. מימין: יהונתן(צילום: אלבום פרטי)

                 

                בחודש מאי האחרון התקיים מסע האופניים המסורתי לזכרה של טל, שבו נטלו חלק, לראשונה, מאה בני נוער משיבלי. "כשראיתי בדרך לכפר את שלטי החוצות הענקיים ועליהם כיתוב בערבית ותמונה של טל, היו לי דמעות בעיניים", אומרת זינו. "לא האמנתי שזה קורה".

                 

                בני הנוער רכבו משיבלי לכפר־תבור כשהם לבושים בחולצות ועליהן ציור שטל ציירה. "הגענו לכפר־תבור דרך השדות, ושם חיכו לנו ילדים קטנים מ'גן טל' שקרוי על שמה. משם, יחד עם ילדים, בני נוער ותושבים מכפר־תבור, רכבו כולם כמקשה אחת לכיוון פארק המעיין. הסתכלתי לשמיים ואמרתי: 'תראי, טל, איך כולם זוכרים אותך. כל כך הרבה אנשים שמעו על הסיפור. אולי בזכותך נוכל לבנות רקמת חיים טובה יותר'. יש עדיין דרך לעשות, אבל עשינו צעד משמעותי לכולנו וזו כבר התחלה. גם להם יש אמהות שמחכות בבית".

                 

                השבוע בדוכנים
                (השבוע בדוכנים)
                 
                הצג:
                כל התגובות לכתבה "הבת נהרגה בערב יום כיפור, האם עשתה סולחה עם הכפר של הדורסים"
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד