רציתי משמעות, לא להיות כבשת כלא מטופשת, בפאה של 2000 דולר
כילדה קטנה בחברה החרדית, שרה איינפלד שנאה את אלוהים וכעסה עליו. רק שנים אחרי שברחה משם עם שני ילדים קטנים - הצליחה להתחבר שוב למסורת, בלי פחד
כנראה שלא הייתי מהילדות האלה, שתיארה לוסי מוד מונטגומרי בספרה האלמותי "אן שרלי", ילדות בכותנות מלמלה צחות, הממלמלות את תפילת הלילה בחיק אמותיהן בפרצוף מפונק.
"שונאת אותך, השם"
מערכת היחסים שלי עם אלוהים, מאז שהייתי ילדה קטנה וחצופה, הייתה קשה מאוד. בכל פעם שעשיתי עבירה, נענשתי בכניסה לשירותים לזמן בלתי מוגבל בכדי לחשוב על מעשיי הרעים. הייתי כועסת עד עצירת נשימה ובעיניי, עיני ילדה בת חמש, אלוהים היה אשם בכל, כי הוא הרי עושה כל דבר, אפילו הכי קטן, בשמיים ובארץ וכנראה הוא זה שהוביל אלי את העונש העגום.
"אני שונאת אותך כל כך, השם", הייתי אומרת לו. "אתה מגעיל ומסריח. אני שונאת אותך".
"קברים", אמרה המורה בעיניים מצועפות להורים שלי, כשכבר הייתי גדולה יותר. "הילדה שלכם מציירת קברים בשיעור. אני אומרת לצייר תיבה, הילדה מציירת מצבה. אני אומרת לפתוח ספר, הילדה מציירת קבר וכשביקשתי חסידים מחייכים, היא הכינה מדף תכריכים".
ועוד אמרה המורה: "היא ציירה שפם לרבנית התלויה בספריה".
"מה?" אמרה אמא שלי בזעזוע.
"תלויה, כתמונה", הרגיעה המורה חרש.
"והיא עלתה על גג המבנה וזרקה שקיות מים למטה ויצאה מהחלון של הכיתה באמצע תפילת הלחש וציירה קטר על הרכבת בגרביונים של בת הרב הידוע".
אמא הביטה באבא ואבא הביט באמא.
כשהם חזרו הביתה, אני כבר שכנתי בתוך ארון המצעים, נחבאת עמוק עמוק מפניהם, אבל השם המסריח כמובן לא שעה לתחינותיי ולבסוף נמצאתי.
וככה, לכל אורך הזמן, שנאתי אותו - גם כשהייתי נערה תמה עם קוקו קטן וצנוע המבצבץ מפאתי העורף; גם כשהאמנתי כמו רבות מחברותי, שאם הרבי אומר "כן" על שידוך, אפילו שעוד לא ראיתי את הבחור, זה ברור שאיתו אני אחיה כל חיי.
אחרי הפגישה היחידה שלי עם הבחור, זו שלאחריה אסור לדבר ולהיפגש בכלל, התביישתי להודות שחוץ מבעתה וחלחלה אני לא חשה שמץ של התרגשות לקראת חתונתי העתידית. ולבסוף, נישאתי, וכעסתי מאוד מאוד על השם, אבל רקדתי בכל זאת ביום החתונה ואף אחד לא חש בדרמה. נראיתי ככל הכלות. גופי, גוף הילדה הרזה, נתון בשמלת מלמלה לבנה מחוזקת במחוך, פאה נכרית לראשי וענק פנינים, מתנה מהמחותנים, לגרגרותיי.
ואז הייתי אישה קטנה ושפוטה, אחת מני רבות, שאסור לה שום דבר ועדיין, כמובן, לא אהבתי את הקדוש ברוך הוא, בלשון המעטה.
להיות אדם דתי או מוסרי
במשך הזמן נראה כי ההלכה ובעיקר הלכתו של מדריך הנישואים האחראי על חיי המיטה, היוו עמודי תמך לשלל רעיונות פרועים שמטרתם הייתה להרחיק ביני לבין הבעל ולהותיר אותי עזובה ופצועה. משום מה, כשהדבר היה קשור לאלוהים, זה היה מותר ונדרש ובמקום אחר היו קוראים לזה סתם התעללות.
באופן רגיל, הייתי מתה בגיל מאתיים עשרים ושמונה, מוקפת בילדים ונכדים, אצבעותי העייפות מערבול דגים וקליעת ציציות היו נשמטות לצדדים וככה הייתי עוצמת את עיני, בלי לדעת לנצח את כל מה שמעבר למילים, שנמצא בתוכי, בלי לחוות כלום ובלי לגעת, למרות שזה שם, צועק וצורח, רוצה נחמה. בלי לנשום בכאב ענק או בעונג מטורף, בלי לדעת כמה נפלא זה לחיות באמת, עם רצונות משלי, עם החלטות משלי, עם פרידות, אהבות, התחלות, התנסויות.
אנשים אינם מבינים איזה כח מטורף יש למילה "אלוהים". בשמו יכול כל הזוי וחסר דעת לגבב הנהגות והמצאות שאנשים פוחדים לסרב להן.
אחרי שנים לא מעטות בחילוניות, הבנתי כי יש שתי אפשרויות: להיות אדם דתי או להיות אדם מוסרי. כי את הדתיות קל מאד לקחת כבני אדם ולנצל אותה לרוע.
החילוניות מאפשרת למוסר להתקיים, בעבודה עצמית, בערכים אמיתיים, באפשרות להאדיר את המדע ולהמציא דברים שיהפכו את העולם לטוב יותר, בהכרה שיש זכות בחירה. זו החילוניות כערך. גם אותה אפשר לנצל לרעה, לחוסר התנהגות הולמת, להתנהלויות לא חבריות ולשחיתות וכאן האבל הגדול - כאן הרוע הוא מבחירה אישית של האדם המבצע. לא בגלל מערכת כללים שנכפתה עליו בכח, וזה ההבדל.
לדוגמה (משיחה אישית שהיתה לי עם אחת מבנותיו והותירה אותי חנוקה), כשנתפס פדופיל בעולם הקיצוני דתי - סוגרים עסקני הקהילה המקושרים את התיק שלו במשטרה בעזרת פוליטיקה ומניפולציות, בלי להתחשב בעובדה שיש לו 6 ילדות שהגישו תלונה ועוד שתיים קטינות שעדיין גרות איתו בבית, רק כי הוא אדם חשוב בקהילה. (כך סיפרה לי בתו: "לאמא שלי נאמר שעליה להכניס אותו הביתה בחזרה כדי שלא ידברו ברחוב. טרם בואו היא עקרה את כל הדלתות בבית כדי להגן על הבנות הקטנות").
בעולם נורמטיבי – אף אחד לא יתמוך ולו בדקה אחת במי שפגע בילדים קטנים. וזה ההבדל בין שימוש בדת בידי האדם, למוסר אמיתי.
עוד גרביונים ועוד תכריכים
קל מאד להשתמש בדת ולתעתע באנשים. כל מה שצריך זה שלל הגבלות, איסורים, כללים, חוקים וכורח. בתוך כל זאת האדם נאבד, מבולבל, תמה. ביום שיסירו ממנו את כל האיסורים והמחסומים – תצא החוצה חיה, ללא כל יכולת אבחנה בין טוב לרע, בין קודש לנבלה. הרי לגנוב לפי עשרת הדברות – אסור. לגנוב מהמדינה – מותר ורצוי. חסד עם הזולת – ערך נפלא, אבל לצד זה התעללות במי ששונה מהקהילה – גם זה ערך מקודש. המפתח להצלחה: להוביל את הציבור באף, עם אפס חשיבה עצמית ואפס חוש ביקורת על דברי העסקנים המנהיגים.
כאשר גדלתי במקום הזה, הרגשתי שאני מפסיקה להיות בת אנוש; שאני מאבדת כל מה שחשוב לי אפילו כאמא, שאני חלק מתנועה בעלת מטרה גדולה יותר: תקציבים מנופחים? לא ידעתי מה בדיוק, אבל נאבדתי שם והיה לזה טעם מר. בצר לי ניסיתי לחפש אחר הספרים של הרמב"ם, את הכתבים של הפילוסופים היהודים גדולי השם, שם בדרך כלל היה כתוב בדיוק הפוך ממה שעשו מאמיניהם. אבל הגישה למקורות עיוניים ומופלאים אלו – היתה חסומה.
שיא השיאים הנדיר הדתי שהגעתי אליו – היה לקבל על עצמי "קבלה טובה" לקראת ראש השנה - עוד כמה דניר בגרביונים, עוד כמה תכריכים על הראש ועוד. חיצוני, מוקצן, הזוי ובעיקר מטומטם. אבל זה מה שעשה אותי פאקינג דתיה, בלי שהצלחתי להגיע ולו פעם אחת לטקסט עמוק, מובנה, מספק, יהודי אמיתי, זה – לא היה אצלנו.
כשהפכתי לחילונית היתה זו הפעם הראשונה בחיי בה התעסקתי סוף סוף בנושאים שלא כללו בגדים ורכילות על שידוכים ובעוד חברותיי לשכבה עדיין מכרכרות הלוך ושוב בסניפים של זארה לקנות עוד ועוד בגדים לילדים, כדי לכפר על הרדידות המחשבתית האיומה בחייהן – אני הבנתי שלאדם חילוני יש אחריות ישירה על מחשבותיו, מעשיו, על החברה, על הסביבה, על כדור הארץ. הוא מסוגל לחשוב קדימה. הבנתי שכל מעשה והחלטה טובה הם משהו שנבחר בקפידה ומקדם ומפתח אותי.
יש בידיי את הכוח לשנות את עצמי ואת הילדים, להפוך ליצור בעל משמעות ייחודית בעולם – במקום להוות כבשת כלא מטופשת, בפאה נוכרית בעלות של 2000 דולר.
אז איך בכל זאת ידעתי שאני חילונית אמיתית? רק לפני שנתיים, כשחזרתי להדליק נרות שבת, מהמקום האמיתי והפנימי שלי. כחילונית אמיתית אני לא מפחדת מהמסורת, אבל מזלזלת מאוד בתחליף האלוהים הקהילתי, המומצא והזול, על ברכיו חונכתי כילדה.
דווקא עכשיו, אני כבר לא שונאת אותו. אני רוצה שהוא ימשיך ללכת בשובה ושקט, כפו הקמוטה נתונה בידיו הגדולות של סנטה קלאוס והם פוסעים יחד בשביל קסמים שאיננו נגמר, סוכריות טופי מכבידות שם על ענפי העצים, קשת מרהיבה מציתה את השמיים סביב ונהר של שוקולד מפכפך חובק באהדה ברווזי גומי שיודעים את התנ"ך בעל פה.
שם הוא קיים, איפה שנמצאת ילדותי האבודה, במקום שבו נאספו כל החיבוקים בהם לא נעטפתי כשבחוץ פיזזה האימה. שם על כרי דשא גדולים מפוזרות אצבעות הילדה הדקיקות שהיו לי, איברים איברים פרושה אני בשטח יפה ופתוח ממש ליד המקום שבו אלוהים מטייל. שם הוא לא יפגע בי ואני לא אפגע בו. כי שם, רק שם, אין גבול לאהבה.
- שרה איינפלד מרצה על סיפור חייה ועל ענייני דת ותרבות בסדרת הרצאות מרתקת: להיות אישה בתוך חסידות גור
.
מגדלת באושר את שני ילדיה מנישואים ראשונים יחד עם תינוק חדש ומוצאת את ייעודה ברכיבה על סוסים, גלישה בים, נגינה בצ׳לו ופעילות חברתית.
