אנשים

    מה ראה וויליאם וורדסוורת' בזמן טיול, ואיך נעשה שירו פרסומת לבירה

    פרחים שנגלו לעיני המשורר בעת שטייל עם אחותו, קיבלו ביטוי בשיר המפורסם "נרקיסי דפודיל", שדורות של ילדים במדינות דוברות אנגלית נאלצו ללמוד בעל פה

    עופרה עופר אורןפורסם: 24.09.17 03:07
    וויליאם וורדסוורת'. הסכים להיות המשורר הרשמי של חצר המלוכה אחרי שהובטח לו שלא יאלץ לכתוב אם לא יצליח (צילום: Gettyimages)
    וויליאם וורדסוורת'. הסכים להיות המשורר הרשמי של חצר המלוכה אחרי שהובטח לו שלא יאלץ לכתוב אם לא יצליח (צילום: Gettyimages)

    גבר צעיר, בן 32, יוצא לטיול בחיק הטבע בחברת אחותו. בקרוב יישא אישה, אנגלייה כמוהו, אבל לפני כן יפליגו שניהם יחד לצרפת כדי להודיע על כך לאהובתו הצרפתייה. כבר שנים לא ראה אותה; גם לא את בתם המשותפת. אירועי הדמים בארצה - שלטון הטרור שקם בעקבות המהפכה של 1789, והמלחמה שפרצה זמן לא רב אחרי שנפוליאון הכריז שהוא קיסר - מונעים ממנו כל קשר עם הילדה, אבל הוא תומך בה ובאמה ושולח להן סכום כסף קבוע למחייתן.

     

    שמו וויליאם וורדסוורת', והוא משורר. הוא אינו יודע זאת, אבל הטיול אל שפת האגם, לא הרחק מהבית שבו גר עם אחותו, יניב את אחד השירים האנגליים הידועים ביותר. שמו המקורי של השיר היה ציטוט השורה הראשונה שלו, אבל ברבות הימים הוא השתנה, וכיום שם השיר הוא "נרקיסי דפודיל", על שם הפרח המוזכר בו – סוג של נרקיס גדול, עטור תפרחת דמוית כתר, שכל עלי הכותרת שלו צהובים. זהו פרח בר שבאביב ממלא כל חלקת אדמה בערי אנגליה וכמובן שגם באזורים הכפריים. כאן השיר בתרגומי:

     

    הִתְהַלַּכְתִּי כְּמוֹ עָב מְרַחֵף, מְבֻדָּד,

    מֵעַל עֲמָקִים וּפְסָגוֹת שֶׁל גְּבָעוֹת,

    כְּשֶׁלְּפֶתַע רָאִיתִי, כְּמוֹ אַגָּדָה,

    נַרְקִיסֵי דָפוֹדִיל זְהֻבִּים עַד מְאֹד,

    כֹּה סְמוּכִים לָאֲגָם, לְרַגְלָיו שֶׁל אִילָן,

    רוֹטְטִים בְּמָחוֹל וּבְרוּחַ קַלָּה.

     

    מִתְמַשְּׁכִים הֵם נִרְאוּ, כְּמוֹ הִבְהוּב מְנַצְנֵץ

    שֶׁל שׁוּרוֹת כּוֹכָבִים שָׁם, בִּשְׁבִיל הֶחָלָב,

    הִתְמַתְּחוּ בְּטוּרִים שֶׁל אֵין סוֹֹף וּבְלִי קֵץ,

    לְאֹרֶךְ שׁוּלֵי הַמִּפְרָץ הַמֻּשְׁלָם:

    רְבָבוֹת שָׁם רָאִיתִי מִיָּד, בְּמַבָּט,

    מְנִיעִים אֶת רֹאשָׁם בְּמָחוֹל מְשׁוּבָה.

     

    אָמְנָם הַגַּלִּים לְצִדַם פִּזְּזוּ,

    אֲבָל הֵם בָּהֲקו בְּחֶדְוָה שֶׁגָּבְרָה,

    וְהֵן כֹּל מְשׁוֹרֵר שֶׁשָּׁטוּף עַלִּיזוּת

    יִתְרוֹנֵן לְמַרְאֶה שֶׁל כָּזֹאת מִין חֶבְרָה.

    נָעַצְתִּי מַבָּט לֹא חָשַׁבְתִּי כִּמְעַט

    אֵיךְ הָעֹשֶׁר הָרָב שֶׁבַּנּוֹף הוּא מַתָּת.

     

    כִּי לֹא פַּעַם שָׂרוּעַ, שׁוֹכֵב עַל סַפָּה

    כְּשֶׁאֲנִי מְהֻרְהָר אוֹ כִּמְעַט נֶעְדָּר,

    בִּי מַבְזִיק זִכִָּרֹון, הַתְּמוּנָה לֹא מַרְפָּה,

    שֶׁל בְּדִידוּת וְרִחוּק שֶׁהָיָה מְאֻשָּׁר

    וְלִבִּי מִתְמַלֵּא שׁוּב בְּעֹנֶג וְגִיל

    מְחוֹלֵל עִם אוֹתָם נַרְקִיסֵי דָפוֹדִיל.

     

    הקשיבו לשיר באנגלית:

     

     

    שבע שנים בלי אף שיר

     

    וורדסוורת' נחשב למשורר רומנטי: הוא כתב בסגנון אמנותי שהדגיש את הרגש לעומת התבונה והעדיף טבע על פני נופים עירוניים. בשיר "נרקיסי דפודיל" אפשר לראות את זיקתו לטבע, את העונג שהפיק ממנו ואת התחושה שיופיו פועל זמן רב אחרי המפגש איתו. הנרקיסים שראה נותרו בעיני רוחו, והוא יכול לזמן לעצמו את המראה ואת החוויה גם כעבור שנים. הנרקיסים אינם מסמלים משהו מעבר לעצמם: הם פרחים נעים ברוח, שזיכרון עליזותם ממשיך לשמח אותו.

     

    השיר "נרקיסי דפודיל" הוא אחת הקלאסיקות המוכרות ביותר בארצות דוברות אנגלית. הסופרת ג'מייקה קינקייד, לדוגמה, תיארה בספרה "אֶני ג'וֹן/ לוסי" כיצד אילצו אותה בילדותה באיים הקריביים לשנן אותו בעל פה, אם כי עד שהגיעה לאנגליה לא ראתה במציאות אף לא נרקיס דפודיל אחד. השיר זכה לביצועים רבים, ומלמדים אותו בבתי ספר ברחבי העולם. אפילו בפרסומת לבירה השתמשו בו - רואים בה שרק אחרי שהמשורר לוגם מהמשקה, הוא מצליח לכתוב את שירו המפורסם והמצליח כל כך:

     

     

    באנגליה מתקיימת כל אביב "תיירות נרקיסי דפודיל" באזור האגמים, שם טייל וורדסוורת' עם אחותו. "הגענו ליער מעבר לפארק גוֹאְבָּארוֹ, שם ראינו כמה נרקיסי דפודיל קרובים למים", כתבה האחות ביומנה באותו יום. "מתחת לענפי העצים ראינו רצועה ארוכה לאורך החוף, ברוחב של כביש כפרי. מעולם לא ראיתי נרקיסי דפודיל יפים כל כך. הם צמחו לצידן של אבנים מכוסות טחב. חלקם הניחו את הראש בעייפות על האבנים, כמו על כריות, האחרים נעו והסתחררו, רקדו ונראו ממש כאילו שהם צוחקים עם הרוח שנשבה עליהם מהאגם. הם היו עליזים כל כך, רקדו בלי הרף, השתנו כל הזמן".

     

    את השיר כתב וורדסוורת' כמה שנים אחרי הטיול. לתיאוריה של אחותו העניק עיבוד פיוטי. "שירה היא שטף ספונטני של תחושות עזות: היא נובעת מרגשות שנזכרים בהם מתוך רוגע", טען תמיד כשהסביר את תפיסת עולמו האמנותית.

     

    בגיל 78 הוא מונה למשורר הרשמי של חצר המלוכה. תחילה סירב לקבל עליו את התפקיד, אבל נעתר, כשהובטח לו שלא יאלץ לכתוב, אם לא יצליח. במשך שבע השנים שבהן שימש בתפקיד, עד מותו, לא כתב וורדסוורת' אפילו שיר אחד.

     

    _______________________________________________________

     

    הלחן שלו לפיוט "ונתנה תוקף" בוודאי יושמע הרבה לקראת יום כיפור. הקליקו על התמונה:

     

    יאיר רוזנבלום. "אחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)
    יאיר רוזנבלום. "אחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים