לאה היקרה, רציתי לחבק אותך. באמת. ואפילו לשלוח לך ברכה. חכמה שאת. שתינו הבנו משהו על העולם הזה. כלומר את לפני. אצלי זה לקח שנים ואני לא יודעת לגביך, אבל אני באמת בבעיה, כי תביני, בעוד הילד שלי מסביר לי שצריך להגיד אלוקים ולא אלוהים, אני שואלת את עצמי אם הוא קיים ובין ההתרגשות של הילד מלימודי התורה לבין ההתרחקות שלי משם, אני קרועה.
לטורים הקודמים של נועה:
- הימים הנוראים שלי: "רק רציתי לדעת שמישהו יקרא לי 'אמא'" אושר שמחק את הכאב: "אחרי טיפולי הסרטן, החלטתי לאמץ ילד לבד"
- לא מאבדת תקווה: "הבאתי ילד לבד ועכשיו אני רוצה למצוא אהבה"
בהתחלה היינו ממש בסדר
לילד אני מספרת שאלוהים קיים ואני מרגישה שקרנית וכועסת על עצמי ועל ההוא שבשמיים, אבל אם אני כועסת על אלוהים, משמע הוא קיים. כמה שהייתי רוצה לא לכעוס או סתם להיות אדישה למשמע הסליחות והקינות, אבל מאותו יום בו הוא הקריב אותי על מזבח למען יראו ויראו שהחיים הם לא מה שתכננתם, אני קצת פחות נחמדה אליו ואל הרעיון שהוא או היא קיימים.
כי תביני, לאה, בהתחלה היינו ממש בסדר. היו לנו שיחות והייתה הבנה בין חברים שאני לא מבקשת הרבה ולא הופכת קטנונית כשבעיות קטנות צצות, למעט משבר קשה כשהייתי שבורת לב בגיל עשרים. חשבתי שסוף העולם הגיע. בחיי שלא התכוונתי להתקשר כל שעה, אבל אם שובר הלב לא ענה, לפחות שאתה ואני נדבר. או את. היית מבינה אותי, נכון?
וחוץ מאותה תקרית, היחסים היו שקטים וחיינו בשלווה ואז שלפת סכין. גדולה. ונותרתי מצולקת, עקרה, עקורה, ללא ולא הבנתי למה. בחיי שניסיתי. אז האשמתי את עצמי. הייתי בטוחה שחליתי בסרטן הרחם כי לא הייתי טיפוס אימהי, חשבתי שאם בגיל שלושים נותרתי בלי, כנראה שלא נועדתי להיות אמא. מעולם לא הסנפתי תינוקות ולא חשבתי שכולם חמודים. רובם נראו לי מעצבנים ובכלל, למי היה איכפת מהם כשאני חלמתי חלומות אחרים.
כשסיימתי ללקק את הפצעים המדממים פניתי למעלה. תהיתי איפה היו מלאכי השלום וכל החברים שלהם כשאני זעקתי. אז סגרתי את הקו. התקשרתי לבזק ואמרתי שאני לא מעוניינת לשלם על קו שממילא לא עובד ומי בכלל משתמש בטלפונים נייחים ואת מספר הסלולרי שלי החלפתי.
הקו עדיין מנותק
לקח לי מספר שנים להבין שאני לא אשמה, שהסוג הנדיר בו חליתי הוא מעין רולטה רוסית ואני קיבלתי ז'יטונים גרועים. וסובבתי את הרולטה, הפעם בעצמי, לא מבקשת עזרה מאף אחד, יודעת שאני רוצה וראויה להיות אמא ובגוו זקוף יצאתי למסע האמהות הפרטי שלי. אמא יחידה לקראת הילד שלה, מאמינה מאוד. בי. מאמינה שאני יכולה לגדל ילד לבד, לתת לו חיים טובים, לבנות את המשפחה שלי. וגיליתי שאני צריכה לאהוב רק את הילד שלי, שלא צריך מערכת רבייה כדי לכאוב מהרחם כשהוא קורא לי אמא, שלא צריך להסניף ילדים מגיל עשרים כדי לאהוב אותם בשלהי שנות השלושים. שיש בי אהבה שיכולה להציף נחלי אכזב ישנים.
והייתי חצויה, רוצה להאמין בנסים ושמישהו למעלה עזר, אבל הראש רציונלי מדי; נסים לא ניתנים על מגש הכסף. צריך לעבוד קשה כדי שיקרו. אין חוכמות ואף אחד לא עשה לי חיים קלים גם במסע הזה. אז צירפתי הערה שכל הזכויות שייכות לי והקו עדיין היה מנותק.
ובעוד עם ישראל מברך על השנה החדשה, מתפלל שלא יקבל אס-אמ-אסים כלליים של ברכות עם ציורים מטופשים, שבין ארוחה אחת לשנייה לא יחנקו אף אחד, בטח לא לפני יום כיפור, אני יודעת שאני לא לבד. בתוך עמי אני חיה, בין המאמינים והאתאיסטים, היושבים המבולבלים. אלו שהיו פעם, אלו שעכשיו נמצאים בתוך, אלו שברחו ואלו שחזרו. רוצים להאמין, לעצום עיניים ולשחרר ולא מצליחים. הם שקטים כי לא נעים, בטח לא עכשיו, כשכולם צועקים בקול גדול שידונו אותם לכף זכות ולא לחסד ולא נעים להיות זה שיגיד שאפשר לצעוק עד מחר. ברוב המקרים תפוס שם למעלה ואם ממש מנסים יש המתנה נוראית עם השיר דספסיטו ולך תעמוד בגזירה הזאת.
ובשיעור מולדת הילד לומד להכיר את עצמו ואת הסביבה וכותב את תעודת הזהות שלו ובין התחביבים, שמות החברים והצבע האהוב עליו, הוא מוסיף בסוף הדף שצריך לדעת עליו שהוא הכי אוהב את אמא שלו. זו המשפחה שלו והוא גאה בה. ורציתי להתקשר לספר לך, אבל הקו מנותק. רציתי לספר את סיפורנו שאולי אתה יודע ורואה שם ולבקש שתשמור עליו, כי אני לא ממש יודעת מה לעשות איתך, אבל הוא ילד.
