אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בוקר אחד, בהתחלת שנות ה-90, נעניתי למודעה גדולה בעיתון שבה הופיעה קריאתו כחולת העיניים של האלוף במיל' דורון רובין, שהמליץ לקנות דירה על הפארק. באתי. המוכר, בחור נחמד, לקח אותי לגבעה קטנה מול משרדי הפארק. לצדנו עמד מתקן מרשים לילדים, ולפנים השתרע אגם מוקף דקלים, ומכל עבר - דשא ירוק ומטופח. פארק דרום.
שם נפלה ההחלטה לעזוב את שכונת מעוז אביב הצפונית, ולהמיר דירת 50 מטרים רבועים קטנה בדירת ארבעה חדרים וחצי בבניין חדש ב''כפר שלם''. נמרוד, בני מלא האנרגיה, היה אז בן שנתיים-שלוש, והמחשבה שהוא ירוץ ויקפץ ויוציא את המרץ באוויר הנקי, במקום לקפוץ על המיטה, ויירדם במהירות מהעייפות של הפעילות בפארק - בהחלט הלהיבה לי את הדמיון (אני מדלגת על הקטע שבו מכרו לי דירה בקומה שביעית כשהיה להם אישור לארבע קומות בלבד, מה שגזל ממני שינה במשך שנה שלמה, וגם על העובדה שעד היום אנחנו לא מסוגלים להעביר את הבניין בטאבו).
אין ספק שמדובר בהחלטה לא פשוטה. לעזוב שכונה צפונית (אבל לא צפונבונית) שבה גרתי 20 שנה, ולעבור לשכונה שהתפרסמה כשכונת מצוקה לא הרבה שנים קודם לכן, כשמישהו פוצץ את עצמו על גג ביתו עם בלון גז במחאה על ההזנחה. אבל ככל שהתקרבתי ולמדתי את האזור, הבנתי שהוא לא חד-ממדי, בניגוד לתיוג שלו. "כפר שלם" הוא יותר עיירה, שכבר אז היו בה 15 אלף תושבים, והיא התחלקה לשכונות שרק אחת מהן הייתה ה"כפר", ולא בו עסקינן אלא בשכונה שנקראת ליבנה - שם סקסי לגמרי - ושאפשר באמצעותה, אם רציתי (לא רציתי) להיות שייכת למשהו אנונימי וחסר זהות.
ההתחלה לא הייתה קלה. משיכון שלו וותיק מצאתי את עצמי בבניין חדש בן תשע קומות ו-36 דירות, סביב מעלית אחת, שמנקזת אליה את כל הרעלים. קיבוץ גלויות שבו זיהו אחד את השני דרך ארץ המוצא. יוסף העיראקי, מדמון התימני ומשה הבוכרי. גם גל רוסי וגל גרוזיני עברו על הבניין. כשהתלוננתי על רעש המגבר מאחת המרפסות, הודיעה לי הגברת: ''תחזרי לווילה בצפון''.
דווקא המטוסים הנוחתים והממריאים, שבהם אני צופה מהסלון, לא נשמעים בכלל. מטפסים באלגנטיות בין שני הבניינים שממול, ומזכירים כל הזמן שכן, אפשר גם להרחיק מפה.
גבעת העב''מים
בחזרה לפארק, הוא באמת היה ירוק ופורח ומתוחזק נהדר כמו שהבטיח דורון רובין במודעה. גם היום. לא משנה כמה ילכלכו אותו, במיוחד בסוף שבוע, עם מנגלים ושאר שמחות - ביום ראשון הפארק חוזר אליי ואל החברים שבמהלך השנים צעדתי איתם - נקי ומצוחצח וללא רבב.
וכן, נמרוד וחבריו מבית הספר נהנו מהמקום הנאה גדולה ושלמה, שהייתה מסתיימת לעתים קרובות בגבעה שמעבר לגן החיות. תחת רוח מערבית קלה הענקתי לה את השם גבעת העב"מים, כי לא היה מחזה מרהיב יותר מלראות איך מתקרבים המטוסים שהופכים מנקודות קטנות ועלומות לציפורים ענקיות שמודיעות בנהמת מנועים קטנה – הנה אנחנו נוחתות. ובלי בעיה, לילדים הקטנים עתירי הדמיון מכרתי את הנקודות הרחוקות הזוהרות בשמש כעב"מים חמודים שאוטוטו יבואו לבקר אותנו – אם נתנהג יפה.
כשהפארק התרחב, ונמרוד כבר לא היה זקוק להשגחה צמודה, יכולתי להרשות לעצמי להתחיל לצעוד. אני וחברותיי וחבריי - בשנים הראשונות החלפתי הרבה פרטנרים - הגדרנו את המסלול שהולך עד מעבר למגרשי הטניס, בואכה שכונת הארגזים. חמישה קילומטרים, חמש פעמים בשבוע. יוצאים לקראת השקיעה והולכים מולה, בכל עונה ומזג אוויר.
אלפי שקיעות ליוויתי ואני מלווה. כל אחת וצבעיה, והדרך המיוחדת שבה היא נופלת על הנוף המטופח שלמדתי את מורכבותו. עם האגמים והציפורים, עם הדקלים שמתחברים באסוציאציות של רבים מאיתנו לאיזה פאלם ביץ' מעורר געגועים וזיכרונות מתוקים - או שלא. ב-15 השנים האחרונות אין מישהו מבאי הפארק הקבועים שלא מכיר אותי ואת חברתי מ', עובדת הייטק, שמשליכה את המקלדת בשעה חמש כדי להתייצב כאן בנעלי התעמלות ובחיוך קטן, כשאנחנו יוצאות לסיבוב הגדול שאורך שעה. לא צריך לעבור דרך חנויות מותגים כדי להצטייד במיטב סופגי הזיעה: הפשטות של המקום חוסכת את זה מאיתנו. שכונה, כבר אמרתי?
לפארק לקח הרבה זמן להפוך לאטרקציה, שמושכת לכאן אנשים ממקומות שונים. בשנים האחרונות פלטו אוטובוסים מבני ברק משפחות חרדיות שמחפשות קצת ירוק לעיניים. ערבים מיפו ומהמשולש באים לחגוג כאן את עיד אל-אדחא ועיד אל-פיטר. אפריקאים מכל מיני תפוצות אוהבים להתחתן כאן, ומוסיפים צבעוניות עזה ומוזיקה מעולמות אחרים.
עברנו כאן אין סוף אירועים, מגשם שוטף שהחזיר אותנו הביתה רטובות עד לשד עצמותינו, דרך נשיכת כלבת פינצ'ר קטנה וזועמת שנתנה בי ביס שבגללו הקרסול שלי נפוח כבר שנים, ועד הפגישה הבלתי נשכחת עם לאה תרם, תושבת השכונה, שפשוט עצרה אותי באחד העיקולים, הודיעה שאני מסופרת זוועה ושאני חייבת לבוא אליה. ללאה יקירתי, ילידת הכפר, הייתה מספרה קטנה מפוצצת קליינטיות מרוצות, עד שחלתה ונפטרה. לאה תרם, חברתי האהובה. לה אני מקדישה את התערוכה.
ומילה על הצילום. הכי פשוט שבעולם. טלפון נייד שמוציאים מהפאוץ', מכוונים את המצלמה, מצלמים וממשיכים הלאה. כך הצטברו אלפי תצלומי פארק, שהתחלתי לטפטף בשנים האחרונות לפייסבוק. אספתי מחמאות ובעיקר התרגשות מאלה שאהבו את הצילומים, וקראו לי שוב ושוב: "תעשי תערוכה". לא רציתי: פעמיים בשבוע בפייסבוק נראו לי כמו תערוכה לא רעה בכלל. עד שיפה שיניצקי כחלון, חברתי שתחיה, הראתה אותם לעוזר האישי של ראש העירייה, איציק סניור, שנדלק ועניין בתמונות את רון חולדאי, שאמר רוצה אני. וככה אנחנו פה עכשיו, עם התערוכה "מישירה מבט לשקיעה": 30 תמונות ענק שנתלו בין הדקלים, מאחורי האגם הגדול בפארק דרום.
-------------------------------------------------------------
כמה קילומטרים משם, במרכז העיר, 15 שנות מאבק הסתיימו בגינה של 13 דונמים. לחצו על התמונה לסיפור המלא:
