אבי גבאי מפגין בורות? בחברה החרדית בה גדלתי אסור לחבק ילדים

לגבי אמא ובן (או אב ובתו. זה אותו דבר) האיסור המוחלט הוא מגיל 12-13. אני לא מדברת על איסור חיבוק, אלא כמו שגבאי אמר: אפילו לא מגע ברמה של לחיצת יד! בפועל – זה קורה כבר בגילאים הרבה יותר קטנים: מגע פיזי פשוט של חיבה נורמלית וקיומית, נחשב בקהילות הקפדניות כמשהו לא מקובל, כך שהרבה לפני גיל 13 זה כבר נמנע מהילד. שם הנורמה היא לא לגעת אחד בשני, כמו שמספר לי ב', בן למשפחה חסידית: "באלבום בר המצווה של גיסי היתה תמונה שלו, כשאמו מחבקת אותו. התמונה הזו היתה עבורי כמו לראות תמונת תועבה. זה היה כל כך צורם ולא הגיוני, פשוט כי זה לא היה מקובל.

הידעתם שלא רק זאת? אותי לימדו שעלי להסתובב בלילה, כאם, בין המיטות של הבנים ולדאוג שהם לא ישנו על הבטן. מגיל אפס! זאת כדי שלא יגיעו לגיל ההתבגרות עם זקפה בגלל שינה על הצד הלא נכון. ידעתם שבחיים לא חיבקו אותי, כי קשר גופני פיזי כבר הפך לדבר כל כך סוטה, עד כי גם חיבוק בין אם לבתה הרגיש לא נח? על אבא כמובן אין מה לדבר.

הידעתם, כי כשהייתי בסמינר החסידי המחריד לבנות, שבו חונכתי לשנאת כל זר (וזה כולל אתכם, ידידי המגנים עליהם) עזרה לי פעם חברה וחיבקתי אותה במסדרון כאות תודה. היינו רק בנות 15! המנהלת עברה למטה וראתה אותנו, פרצופה התעוות בשטנה ומבין שפתיה יצא "איכככס״ נוראי שהצמית אותי לעד ומאז פחדתי לחבק גם ספרי תורה, כי זה הרגיש אם כל חטאת!

אבי גבאי הוא זה שמפגין בורות כאן?(צילום: אביגיל עוזי)

על אילו חרדים אתם מדברים?

כאן צריך להבין שאי אפשר להגיד את המילה חרדים, בלי להבין שזוהי קבוצה נכבדה המונה זרמים שונים ודעות שונות. הנושא של האיסור לחבק ילד, פחות קיים במגזר הליטאי, לדוגמה, שהוא פלח גדול בציבור הזה, כך שקל להגיד: גם אני חרדי ואצלנו זה לא היה, אבל אצל אחרים – זה קיים גם קיים.

יש עוד סוג של חרדים, הנקראים חרדים פושרים. למשל, קובי אריאלי. הם עושים בגרות, משרתים בצבא, מתלבשים בביגוד צבעוני, קוראים ספרים וחשופים לתקשורת לא חרדית. להם, כמו לאנשי ערוץ 20 – הדתיים הלאומיים, יש תפקיד חשוב בתקשורת, תפקיד שאף אחד לא נתן להם. מתברר כי הדתיים הלאומיים, יחד עם החרדים הפושרים, עסוקים ביחסי ציבור השכם והערב לטובת הקהילות החרדיות הקיצוניות, כאשר בין אלו לבין סנגוריהן – אין מאומה.

אבל אתם, הדתיים - אתם שיודעים תורה והלכה, שיצאתם להתגייס ולהגן על המדינה שעבור הקיצוניים היא רק שק כסף מהלך במקרה הטוב או תועבה במקרה של סאטמר ותולדות אהרן, שנתתם לבניכם ולבנותיכם לשיר יחד בבני עקיבא - בעיניהם אתם השטן של האומה. איך המורה קראה לכם בשיעור יהדות? ״יודעים את ריבונם ומתכונים למרוד בו!״

לכו הביתה וחבקו את ילדיכם

אז בבקשה. זו האמת העצובה. כן, לאמא חרדית מקהילות סגורות אסור לחבק את הילד שלה. אסור. מגיל יחסית קטן. והיות ויש אלפי אנשים בקהילות סגורות, כל אדם כמותכם, שעומד ומשקר שאין זה קיים, למען יחסי הציבור, עושה עוול לכל אותם ילדים שלא מחבקים אותם. כולכם יודעים שזה קיים. זה פשוט לא מצטייר יפה בתקשורת. זה לא חמוד ולא נעים כמו ארוחות שבת מלאות אורה או הפרשות חלה עם הרבנית לפיד בתל אביב.

כל אדם כזה, שמסתיר את האמת, הוא בעיניי רוצח, שנוטל שוב את הנפשות התמימות הללו, של ילדים שזקוקים לחיבוק. כשאני ברחתי מהקהילה, ידעתי שמאחוריי יש עוד הרבה שרה איינפלד כלואות וסובלות, כמעט אסירות, אבל לכל מיני יפי נפש פופוליסטיים ודתיים בשקל היה נוח לנופף מולי ולקרקר. הנה אני אישה חרדית עם רשיון נהיגה ובעלי עושה מילואים / לומד לתואר / חובב לוטרות.

יש לך רשיון? באמת? הלא מי הטמבל שלא יבין שאת ואני לא באנו מאותו מקום, אבל הנטייה הנוראית להגן על השקר הזה, תוחלתה להשאיר אותי ואת כל שכמותי, מאחור, ללא יכולת לקרוא לעזרה, בלי רשיון, בלי עצמאות, בלי חופש, בלי אהבה, בלי בעל מכבד, בשידוך כפוי, מתנודדות משבת לחג. כי אנחנו הרי לא קיימות, עלינו לא מדברים, עסוקים בלהסביר כמה הכל מקסים ולכולם יש רשיונות וילדים מחובקים למשעי.

אז הנה חצי הפני שלי לתקשורת המודאגת: מי שלא משלם את המחיר של לחיות בחושך – שלא יעז להסתיר את העובדות האמיתיות.

ולכן, אני לגמרי סבבה עם זה שגבאי מעז להגיד את האמת ויחד איתו גם אני אמשיך בכך. בחיאת, לכו הביתה וחבקו את הילדים שלכם ותמחקו את השיט המעליב וחסר האינטליגנציה הזה מהפיד שלכם.