בתמונות היא נראית מאושרת להפליא על החוף, משתכשכת בגלים עם חול דבוק ללחיים, אבל בתקופה האחרונה עבר חתול שחור – מה חתול, פנתר – בין יאנה יוסף לים. הסיבה לסכסוך: מותו הטרגי של השחקן והזמר אמיר פרישר גוטמן, שהיכה אותה בהלם. השניים הכירו בהצגה לפני שש שנים. “זה היה קשוח”, היא חוזרת ואומרת. “היה כיף בצילומים, אבל עכשיו אני ביחסי שנאה עם הים. אמיר היה חבר טוב שלי. הוא מת אחרי שנקבעו הצילומים ולא ביטלתי אותם, אבל הרגשתי שאני קצת בוגדת בו. אני לא יודעת מתי אראה את הים בקרוב. באופן כללי לא יצא לי להיות בים שנים”.
אבל את גרה קרוב לים.
“נכון, וקודם גרתי עוד יותר קרוב. בעברי כל שנה הייתי מתפטרת או לוקחת חופש ביולי־אוגוסט והייתי כל הזמן בים, זה הכי הרגיע אותי. לאט־לאט זה התרחק, לא יודעת להסביר. אז עכשיו אנחנו לא ביחסים משהו”.
לא עם רגל על הגז
כמה סימבולי שהתשליך הפוטוגני שהיא מדגמנת עם חברותיה הקרובות תופס את יוסף בתקופה מורכבת בחייה, והדבר נשמע בקולה השקט ובאנחות שעולות מדי פעם. “זאת תקופה לא כל כך פשוטה”, היא מסבירה. “אמא של ציון (ברוך, בעלה) נפטרה לפני חודשיים, ואחרי חודש גם אמיר נפטר, ופתאום זה חולה וההוא חולה וקצת עולות חרדות קיומיות ובריאותיות, ואת חיה כאילו באמת הכל שטויות".
"לא תראי אותי נכנסת לרוטינה של עבודה או אמוק או משהו לא מהותי. אני לא מהאנשים שחיים עם הרגל על הגז ועוצרים רק אם פתאום קורה משהו. כל יום אני עוצרת כמה פעמים ואומרת תודה שאני בריאה ושאני בסדר ושהמשפחה שלי בסדר. אני תמיד משתדלת להיות אסירת תודה וערנית ורגישה לאנשים מסביבי, לא למצוא את עצמי מתמרמרת ונפגעת וכועסת. באמת לוקחת את הכל בפרופורציה”.
אז, אפרופו ראש השנה שבפתח, מה את מאחלת לעצמך לשנה הבאה?
“רק בריאות. את כל הכסף וההכרה והיצירתיות אשיג לבד בעבודה קשה. החיים לא צפויים ויכולים להיות אכזריים. מצד אחד יש חרדות קיומיות, ומצד שני את מרגישה רע עם זה, כאילו כפוית טובה, הרי הכל אצלך בסדר, אז למה חרדות?”.
מאיפה הן מגיעות?
“אני לא יכולה להתעלם, זה נוגע בי, מהחדשות, מפה לאוזן, ובעיקר מהיותי אמא. לפני זה לא עניין אותי כלום, רק לעבוד, לשתות משהו, לפגוש חברים, להעביר את הזמן. אני חושבת שהרגישות מגיעה כשאת מרגישה שאת רוצה להתיישב, להתבסס בעולם. ודווקא לא חשבתי שזה יקרה לי, הייתי כזאת קלילה...”.
עם זאת, היא ממהרת לאזן ולהרגיע. “אני בסדר. יש בי אופטימיות, והאמונה באלוהים ששומר עלי ושיש לי הגנה מאוד מצילה אותי. כהורה יש מקומות שבהם אני פחות חרדה יחסית. נגיד כשיש לאלה (בתה בת השנה ותשעה חודשים) חום גבוה, ציון מאבד את זה, ואני אומרת שיהיה בסדר. אבל כשהיא לא ישנה חרב עלי עולמי. לי ולציון יש איזון. יש לנו מזל”.
הצלחתי לא לוותר
למרות תהליך הגיור המדובר שעברה, יוסף טרם קיימה תשליך כהלכתו. “אני מכירה את המנהג, שאנחנו משליכים את כל העוונות, מה שאנחנו לא רוצים שילווה אותנו לשנה הבאה. אני עושה תשליך כל יום. כל יום אני לומדת מה אני צריכה ומה לא, מה לא טוב לי"
זאת אומרת שלא הצלחת להרהר בחטאייך במהלך הצילומים.
“זאת עבודה ואת לא באמת יכולה להתרכז באיך זה מרגיש. צריך לעשות את הלוקים כמו שצריך, ועדיין זאת חוויה. נפלתי, וגל שטף אותי והיה לי קר ברמות, אפילו שהיה אוגוסט. לא הבאתי מגבת, מזל שראיתי חברה והיא נתנה לי מגבת של הילד שלה. אני מאוד מקצועית, בקושי שותה ואוכלת בצילומים, מאוד מרוכזת”.
האתר שלה, שנושא את שמה ומיועד להלבשה צנועה אך שיקית, כבר חוגג שנה, ויוסף השיקה כוסית סמלית ביותר (“אני והעובדת שלי”) לכבוד המאורע. “אני בשוק שהצלחתי להתחיל משהו ולדבוק בו ולא לוותר, זה הישג ענק בשבילי”, היא אומרת, וההתלהבות והאנרגיה כבר ניכרים יותר בקולה. עד עכשיו הציעה באתר בגדי מעצבים שונים, וההצלחה גרמה לה לאזור אומץ ולכוון למעלה. התוצאה: קולקציית קפסולה בעיצובה, אוטוטו מוכנה, שתיקרא “חנה” על שם חמותה ז”ל. בתפריט: “שמלות קוקטייל מבדי לנז’רי שאפשר ללבוש גם בבית, או להוסיף חגורה ולנעול נעלי עקב, להתאפר ולצאת לחתונה – זה כל כך מושלם ונעים על הגוף. אני מאוד אוהבת את הבגדים העדינים שתופרים מפחדים לעבוד איתם וצורחים עלי”. המחירים באתר בהחלט נגישים, אך קולקציית הקפסולה תהיה יקרה יותר, 500־800 שקל לפריט, “כי אלה בדים ממש יקרים. לקחתי את התופרים הכי יקרים ואת התדמיתנית הכי יקרה, ואני מייצרת בארץ, לא בסין”.
אין לך הכשרה פורמלית בתחום. מה תהליך העבודה שלך?
“אני חושבת מה אני רוצה ללבוש וככה אני פועלת, ושיהיה צנוע. אבל זה יכול להיות צמוד ונשי ועדיין להיראות ממש נוח. אני מאוד מושפעת ממעצבים גדולים כמו דולצ’ה וגבאנה, שיש להם המון מידע ופרינטים על שמלה אחת, וזה הכיוון שלי לעתיד, אבל בהתחלה אני לא רוצה לסבך את עצמי יותר מדי”. היא זהירה גם כלכלית. “לא קפצתי מעל הפופיק, אף אחד לא מכניס לי כסף, גם לא ציון”, היא צוחקת. “זה קשה, אבל זה הדבר הכי מספק שעשיתי בחיי ואני ממש ממש נהנית”.
מה כל כך קשה בזה?
“זאת קריעת תחת. את לא באה למקום אחד ואומרת “תייצרו לי!”. צריך לבחור את האנשים המתאימים והנחמדים. אני כל היום בסיבובים באוטו. פתאום בד נקרע, צריך להביא משהו אחר, משהו חסר...”.
מה לגבי פתיחת חנות פיזית?
“ממש בא לי, זה החלום שלי, אבל אני עושה את זה לבד, ואני נורא מפחדת. כל שקל מחושב. אם את מאמינה וחרוצה ונלחמת ושמה את הכסף לבד, אין סיבה שזה לא יצליח”.
לאלה הקטנה כבר יש אמירה אופנתית מגובשת? מי המודל שלה? אחרי הכל, היא כבר בת שנתיים כמעט.
“אלה כל הזמן ממששת בדים, כל היום עם תכשיטים, נועלת את הנעליים שלי... יש לה 200 זוגות נעליים ו־200 שמלות, אבל היא כל הזמן יחפה ואני מלבישה אותה כמו סחבה, כמוני – פיז’מות ופיז’מות ופיז’מות, שיהיה לה נוח. בא לי שהיא תהיה כמוני. אם יש אירוע אני מפציצה, אבל רוצה ביומיום שיהיה לי נוח וכיף”.
