צעירה מתולתלת צועדת בסמטה לא סלולה ביישוב תל־שבע וניגשת לאישה מבוגרת, תושבת המקום. "באת לראות איך חיים הבדואים?", שואלת הבדואית המבוגרת, והצעירה מחייכת ואומרת בערבית: "אני מכאן, גם אני בדואית". כשהיא נוקבת בשם הוריה, האישה המבוגרת מתרגשת מאוד. "אמא שלך – איזו אישה מדהימה הייתה!", היא אומרת, דומעת. "בזכותה בתי למדה, והיום היא עובדת סוציאלית". השתיים מתחבקות. זו סצנת הפתיחה של "אחרייך", סרטה התיעודי של רנא אבו פריחה (תסריט, בימוי וצילום), שמוקרן ב־yes דוקו (זמין גם ב-VOD).
בסרט המרגש עובר כחוט השני סיפור מחלתה הקשה של אמא של רנא, רודינה אבו פריחה, שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים. במהלכו מתגלה אישה מעוררת הערצה, שהייתה מוכנה להיאבק על דעותיה העצמאיות וללכת איתן עד הסוף, גם במחיר יקר. לאורך 70 הדקות, אשר זוקקו מתוך 400 שעות צילום שהתפרשו על כשש שנים, נדון נושא קבורתה העתידית של רודינה המוסלמית, שרוצה להיקבר בבית הקברות של עומר, היישוב שבו היא גרה כ־20 שנה, ונתקלת בביורוקרטיה הדתית שאינה מתירה ללא־יהודים להיקבר בבית העלמין המקומי. ילדיה - רנא, הבמאית, וארבעת אחיה ואחיותיה – מעדיפים לקבור אותה בבוא היום בג'ת, כפר הולדתה, ואילו בעלה עודה רוצה לקבור אותה בתל־שבע, כור מחצבתו.
במהלך הדיון הזה (לא נחשוף כאן מה הוחלט לבסוף), מתגלה הסיפור המרתק של משפחת אבו פריחה, שבחרה לעזוב את השבט ולהתגורר ביישוב יהודי כדי לאפשר עתיד טוב יותר לילדיה. האם, בדיעבד, היה זה צעד נבון, או שבגללו נדונו ילדי המשפחה לחיים בזהות לא פתורה?
צפו בטריילר של הסרט "אחרייך"
הבית הישן נשאר מרוהט
בראשית שנותיה חיה רנא בתל־שבע עם משפחתו של אביה, עודה אבו פריחה. "אני זוכרת משם משחקים עם בני הדודים ומפגשים משפחתיים אינטנסיביים", אומרת רנא (26), במאית דוקומנטרית וצלמת וידיאו. כשהייתה כבת חמש עקרה המשפחה לעומר, היישוב הקרוב ביותר לתל־שבע. ואדי וכביש מפרידים ביניהם גיאוגרפית, ותהום עמוקה פעורה ביניהם.
"יסמין, אחותי הגדולה, הייתה אמורה להתחיל כיתה א', ואמא שלנו רצתה לרשום אותה לבית הספר בעומר, שם היינו כולנו במסגרות חינוך מאז הפעוטון. כשפנייתה נתקלה בסירוב, כי אמרו שאנחנו לא תושבי עומר, אמא אמרה: 'אז נהיה תושבי עומר!'. אבא ואמא הלכו מבית לבית בעומר, דפקו על דלתות ושאלו אם יש שם בית למכירה, עד שמצאו את הבית הקטן שהיה אחרון בשורה הדרומית והכי קרוב לתל־שבע. "ההורים שלי קנו את הבית, ריהטו אותו ועזבו את תל־שבע באישון לילה בלי לספר לאף אחד, כי הם לא רצו שינסו להשפיע עליהם. הבית בתל־שבע נשאר מרוהט כמו שהיה, ובשנים הראשונות נהגנו לבוא לשם בסופי שבוע ולהיות עם המשפחה".
הוריה של רנא התגברו על מכשולים בדרך למימוש אהבתם. רודינה ותד (שהייתה אמורה להיות היום בת 57) נולדה למשפחה מוסלמית מכפר ג'ת שבמשולש. היא למדה במנזר בנצרת ובהמשך בסמינר למורים. בסיום הלימודים החלה ללמד ביישוב הבדואי תל־שבע, והתגוררה בדירה בבאר־שבע עם חברות.
עודה אבו פריחה (60), בן למשפחה בדואית, עזב את תל־שבע בסיום בית הספר היסודי ולמד בתיכון בטירה. בהמשך למד הנדסה אזרחית בטכניון ולימים מונה למהנדס המועצה בתל־שבע. "חבר יהודי משותף סיפר לעודה על המורה רודינה, ונתן לו תמונה שלה", מספרת רנא, בתם השנייה. "הוא חיכה אחרי הלימודים והציע לה טרמפ לבאר־שבע פעם ועוד פעם, והחל ביניהם קשר שלא זכה לברכת משפחותיהם".
למה?
"כי אבא שלי היה אמור להינשא לבת משפחה שלו, ולגבי משפחתה של אמא, חתן בדואי היה ירידה ברמה. אבל הם התעקשו, זכו לברכת המשפחות ונישאו. אמא הייתה אז בת 29 ואבא כבן 31 - לא צעירים ביחס למקובל בחברות שבהן גדלו".
בתל־שבע נתקלה רודינה המשכילה במנטליות שלא הורגלה לה, שעל פיה, למשל, אישה אינה יכולה להיכנס לבדה למכולת ואמורה להמתין לשובו של בעלה עם המצרכים. היא הרגישה שלא תוכל לחיות על פי סולם הערכים של בית הוריה וכי בנותיה לא יוכלו לפרוח ולהגביה עוף, כפי ששאפה בשבילן. היא החליטה לשלב את ילדיה במערכת החינוך היהודית, ובעלה, שההשכלה חשובה לו מאוד, הסכים איתה.
לעומר הגיעה משפחת אבו פריחה ב־1995. "לאמא היה ברור שכדי שנסתדר במקום שבו אנחנו מיעוט, עלינו להצטיין. ההורים – ובמיוחד אמא - נתנו לנו חינוך מאוד קשוח בעניין הלימודים. לקבל מתחת ל־95 נחשב לכישלון", מספרת רנא. בהתחלה דיברו
בבית ערבית, אבל עם השנים, כשהילדים ענו להורים בעברית, עבר כל הבית לדבר עברית.
את זוכרת את ההשתלבות שלך כערבייה יחידה בבית הספר בעומר?
"כבר בגן הרגשתי שאני דומה, אבל לא דומה עד הסוף. בבית הספר הוריי דחפו אותנו להשתתף בפעילויות חברתיות - במועצת התלמידים, בצופים ובמה לא – כדי שלא נרגיש מחוץ לעניינים. אבל הרבה דברים שקרו לי בעומר סביב עניין הזהות הפכו לתובנה רק כשעשיתי את הסרט. לא יכולתי לראות אותם כשחייתי שם והייתי חלק מפס ייצור שעוטה על עצמו גלימה של קבלה, פלורליזם, שמאלנות, אבל בעצם מוחק כל סממן זהותי ותרבותי שהוא לא חלק מההגמוניה האשכנזית והאליטיסטית שבעומר. סביר להניח שאילו המשכנו לגור בתל־שבע והייתי מדברת במבטא ולבושה קצת אחרת, בעומר היו דוחים אותי באיזשהו אופן. לכן, הוריי ואנחנו עשינו מאמץ גדול להיות כמו כולם. זה הצליח עד כדי כך שהיו אומרים לאבא: 'יש לך בנות יהודיות' ולי אמרו בתיכון שאני ערבייה בלוף".
גם שם היית התלמידה הערבייה היחידה?
"בחטיבה כבר נכנסו למקיף עומר כמה תלמידים מתל־שבע ובשכבה שלי בתיכון הייתה קבוצה ערבית, ואני לא יכולתי להיכנס לקליקה שלהם. אני מניחה שזה היה מבחינתי כמו גם מבחינתם. זה מתחיל בכך שאני לא שולטת בערבית כמו בעברית, מה שאוטומטית יוצר מרחק ביני לבין החברה הערבית, ואני מרגישה שבאחריותי לצמצם את המרחק. בשלב מסוים התחלתי ללמוד ערבית, אבל זה נזנח במהלך העבודה על הסרט".
הייתי זומבי
כל חמשת ילדי המשפחה הגשימו את תשוקת ההצטיינות של הוריהם. ד"ר יסמין אבו פריחה (28) היא רופאה, בוגרת בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, מתמחה בפנימית ב"סורוקה"; סמר (24) סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וכיום מנהלת מסעדה ישראלית בברלין; אמיר (22) סיים תואר שני במתמטיקה ועובד בהייטק; סייף (20) עומד להתחיל שנה שלישית בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. כולם עשו שנת שירות בטרם התחילו את לימודיהם.
רנא למדה ארכיטקטורה בבצלאל. "לאבא שלי היה חלום, שאקח
בהמשך את חברת ההנדסה שהקים, אבל בשנה הרביעית פרשתי ועשיתי הסבה לאמנויות המסך בבצלאל. היו נחמדים אליי ונכנסתי היישר לשנה ג' במגמת וידיאו, שם עסקתי הרבה בנושאי המשפחה והרגשתי שזה מתאים לי. גם שם לא סיימתי, לא התחברתי לחוקים, אבל לא זנחתי את הצילום והמשכתי להתעסק בנושא תיעוד המשפחה".
בשנת 2004 עברה משפחת אבו פריחה לבית מרווח עם בריכה בחצר, אף הוא בעומר. זמן לא רב לפני כן חלתה רודינה אבו פריחה בסרטן שד. רנא הייתה אז בת 14. "היא הייתה חולה עשר שנים וזה היה חלק מהשגרה בבית. אמא חולה והיא כנראה תמות מסרטן בשלב כלשהו. אמא דיברה על המוות די הרבה. כך, למשל, היא הייתה אומרת: 'אולי ניסע לחופש, כי זה יהיה החופש האחרון שלי', אבל היינו צעירים מכדי להבין שזה כל כך רציני. הפעם הראשונה שדיברתי עם אמא בכנות בנושא הייתה כשהייתי במגמת רדיו בתיכון ועשיתי עליה תוכנית כאישה פורצת גבולות, ובסוף גם אזכרתי את המחלה שלה".
בסרט את מראיינת את הורייך גם על דברים שלא ששים לדבר עליהם, כמו רצח נשים בחברה הבדואית. הורייך הסכימו בקלות לשתף פעולה עם המצלמה שלך?
"לא הייתה להם ברירה", היא צוחקת. "האמת היא שאמא דיברה תמיד על הכל, והיא התחברה בקלות עם המצלמה. הבעיה הייתה עם אבא, שלא מדבר הרבה בכלל. אבל מאחר שבהתחלה המצלמה חדרה לבית שלנו כחלק מהלימודים, הם שיתפו פעולה, כי הרי הלימודים מעל לכל.
"עקרונית, המצלמה לא הייתה זרה בבית. אבא שלי תיעד חגים, אירועים, ימי הולדת. אני הקפדתי לתעד דווקא את השגרה והאינטימיות".
איך היו יחסייך עם אמך באותה תקופה?
"את הצילומים הרציניים התחלתי ממקום די טעון בקשר שלנו.
זה היה שנתיים לפני מותה, אחרי שעזבתי את הבית ללימודים בבצלאל והתחלתי לכעוס על הוריי".
על מה כעסת?
"על דברים כמו - למה אני צריכה להרגיש כל כך מבולבלת, מתוסכלת ולא שייכת? למה עשיתם לי את זה? המצלמה אפשרה לי להיות יותר עם אמא שלי, לעבור איתה תהליך שסוגר מעגלים ולא משאיר פצעים פתוחים, ולראות אותה מנקודת מוצא של במאית שרואה דמות ויכולה לאהוב אותה בלי שיפוטיות של בת. כך היה גם עם אבא ועם כל אחד מאחיי".
איזה סיפור רצית להעביר?
"קודם כל, לספר איזו אישה מיוחדת אמא שלי הייתה. אחר כך לספר את הסיפור של המשפחה שלנו, שמאבדת אמא כל כך מיוחדת. זו מעין מצבה שלי לאמא שלי. נושאים כמו פוליטיקה וזהות נכנסו לתמונה באופן טבעי, אבל לא מכוון מלכתחילה".
באיזה שלב הבנת שאת עושה סרט?
"אחרי מותה, בגיל 54, הייתי זומבי במשך תקופה והרגשתי שהדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות הוא להתעסק בחומרים שצילמתי ולבשל בישולים של אמא. כאילו היה בי איזשהו צורך עצום להתמזג איתה בצורה מזוקקת, בלי מטענים ושיפוטיות. ואז פגשתי את אבתיסאם מראענה־מנוחין, במאית דוקומנטרית, מפיקה ויוצרת, שהסרט שלי הוא הראשון שהפיקה למישהו אחר. הכרנו בבצלאל כשהיא הייתה מרצה שלי, והקליק בינינו היה מיידי. די מהר התחלנו לעבוד יחד על החומרים לסרט. היא ידעה להשקיף על התהליך הקשה שלי, לתת לי יד ותחושה שאני לא לבד".
לפני כשלוש שנים קיבלה רנא אבו פריחה את הפרס על שם עליזה שגריר להשלמת סרט סטודנטים. בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2017 קיבלה את פרס ון־ליר לבימוי על "אחרייך" בתחרות הסרטים התיעודיים. בימים אלה היא ממתינה לתשובות מפסטיבלים יוקרתיים בעולם.
בושה למשפחה
בשנתיים האחרונות היא מתגוררת בתל־אביב. כשהיא נשאלת על זוגיות, היא מסבירה: "זה נושא מורכב. מכל דילמות הזהות שלי זה התחום הכי קשה. הרווקות היא המחיר שהרבה נשים בחברה הערבית – ובכלל, בחברות סגורות – משלמות על היותן מלומדות ומצליחות בקריירה. אני יכולה לגלות לך שבמשך שנים חששתי מאפשרות של רצח על כבוד המשפחה. נכון שאני לא חיה בחברה הבדואית, אבל אני חלק מהם. אני נושאת את שם המשפחה ואסור לי להביא בושה לשם הזה.
"גם אם יוצא לי להכיר בחור ולהתחיל סוג של דיבור, החיבור
הזה לא אפשרי, משני הצדדים. אני לא מצליחה למצוא בחור ערבי ולא בחור יהודי שהוא מספיק אמיץ לבחור במישהי שהיא באמצע – שהגדרתה לא מובחנת – מישהי כמוני. גם אחיותיי כך. נשים שפרצו גבולות והיו חלוצות בקריירה – זה בא להן על חשבון הזוגיות. המחיר כבד, וזה עצוב".
בסרט אחיך מביא הביתה את חברתו היהודייה, ואת ואחותך יסמין מתנצחות עם ההורים בשאלה מה היה אילו אתן הבאתן הביתה חבר יהודי.
"נכון, זה מרגיז אותי מאוד. אחי נושא אותו שם משפחה, והוא – עם כל החלטה שיעשה ושתהיה פורצת גבולות ככל שתהיה – לא יביא בושה למשפחה, ואילו אני ואחיותיי נידונות באמות מידה שונות. אמא שלי אמרה שאנחנו צריכות למצוא בן זוג שעבר אותם דברים כמונו. כששמעתי את זה, זה נראה לי לא מציאותי. היום אני חושבת שזה נכון. אני צריכה למצוא מישהו שמבין את מערך הזהויות הפנימי שלי והדינמיקה ביניהן. לצערי המציאות לא מקלה את החיפוש".
את חושבת לפעמים מה היה קורה אילולא עברתם מתל־שבע לעומר?
"אני חושבת על זה לא פעם, אבל לא יודעת לדמיין את זה. בטוח שחיי היו שונים. הרי סביבת החיים משפיעה על כל המנטליות שלנו. אולי היו מחתנים אותי, אבל אני חושבת שהפמיניזם התחיל אצלנו קודם כל בפנים. בגלל האופי של אמא שלי, גם בתל־שבע היינו בטח שונים מהסביבה, וגם אבא שלי הוא לא הגבר הבדואי הסטריאוטיפי. אני רוצה להאמין שגם אם היינו נשארים בתל־שבע, בגלל המנטליות של הוריי, הזוגיות הייתה הבחירה שלי".
בדיעבד, את חושבת שזו הייתה טעות לעבור מתל־שבע לעומר?
"לא! אבל אין ספק שזה יצר מורכבות אצלי ואצל האחים שלי, וקונפליקטים גדולים בינינו לבין החברה היהודית וגם הערבית. עם זאת, למטבע יש שני צדדים: יש משהו מתסכל בחוסר השייכות הטוטאלי, אבל מצד שני, יש לנו תחושה שאנחנו מעין גשר בין שני העולמות. זה לא אומר שהדרך אינה קשה".
איך את מגדירה את עצמך? ערבייה? פלסטינית? ישראלית?
"זו שאלת השאלות. התעסקתי בזה הרבה הרבה זמן, ואני חושבת שזה משתנה כל הזמן. התחושה שלי בזמן האחרון היא שמדובר במשחק פוליטי שלא בא לי לקחת בו חלק. עם זאת, ההגדרה הראשונה של מי אני היא 'אישה'. אני חווה אותה בכל מעגל שאני נמצאת בו. ההגדרה השנייה היא יתומה מאמי – משהו ששינה לחלוטין את מי שאני ואיך שאני חווה את העולם".
