"נולדתי בכפר קטן בהונגריה למשפחה יהודית שומרת מסורת, תשע שנים אחרי אחי הבכור. כשהייתי בת עשר, עברנו לעיירה מושון־מג'יארובר שקרובה לאוסטריה, שם פתח אבי חנות לבגדי נשים. את יצחק, לימים בעלי, הכרתי בגיל 12 בדרך לבית הספר.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- אביטל אנגל שלמה עם החלטתה להיות אם חד-הורית
"כשהתחילה השמועה על כך שהגרמנים מתקרבים, עוזרו הנאמן של אבי הציע לו את הניירת של הוריו הנוצרים. כך ניצלו הוריי. הם מכרו את החנות ועברו לגור בבודפשט בזהות בדויה. אבי השיג לי ניירת של בחורה נוצרייה בת גילי, וגם אני עברתי לבודפשט. לכל אורך המלחמה חייתי בזהות בדויה ובשם הבדוי פוזי מגדה. התלבשתי כמו כפרייה גויה, בכל יום נסעתי לבית החרושת לייצור טנקים שבו עבדתי, ולא עוררתי תשומת לב.
"אלה היו שנים של בדידות ופחד. ההונגרים היו גרועים לפחות כמו הגרמנים, ואני חששתי שמישהו יגלה שאני יהודייה. בשלב מסוים חזרתי לאזור הכפרי שבו נולדתי כדי לשכנע קרובי משפחה לחבור אלינו – אבל הם סירבו. למחרת הם נלקחו לאושוויץ. גם סבי וסבתי נספו שם. יצחק נשלח למחנות עבודה, ובימים האחרונים למלחמה שוחרר על ידי האמריקאים ממחנה הריכוז מטהאוזן שבאוסטריה. לאחר המלחמה אמרנו שבמקום הזה אנחנו לא נישאר.
"החלטנו שנעלה לארץ בעזרת תנועת גורדוניה-המכבי הצעיר והתחייבנו להביא איתנו ילדים יהודים שאספנו מהרחובות ומבתי היתומים. הם היו במצב נפשי די קשה, ואנחנו שימשנו עבורם תחליף למשפחה. שהינו איתם בבית הבראה באוסטריה ששימש לפני כן את החיילים האמריקאים. הם השאירו לנו סיגריות, ואנחנו מכרנו אותן וקנינו לילדים אוכל ובגדים. זה היה ממש גן עדן בשבילם. עם חלק מהילדים אני שומרת על קשר עד היום. שם גם אני ויצחק התחתנו. בגדים לא היו לי, רק סמרטוטים של ניצולה. אשת הרב הלבישה אותי בחצאית ובצעיף שלה, והרב חיתן אותנו ככה. יצחק ואני היינו יחד יותר מ־70 שנה. הוא נפטר לפני שלוש שנים.
"ביולי 1947 העמיסו את כולנו על משאיות, ויצאנו מאוסטריה דרך צרפת ועד לנמל סט, שבו חיכתה לנו האונייה אקסודוס. הצטופפנו על הסיפון, 4,515 איש. שכבנו על דרגשים צפופים כמו סרדינים. אכלנו עוגיות מעופשות וסבלנו ממחסור במים. אבל כל זה היה משני. היינו צעירים ומלאים בתקווה שנגיע לארץ ישראל.
"יממה לפני שאקסודוס הגיעה לארץ, האנגלים הקיפו אותנו במשחתות, וחיילים בריטים עלו על האונייה שלנו. הם היו בריונים, ואנחנו התגוננו מפניהם בעזרת תפוחי אדמה, פחים וכל אמצעי שעמד לרשותנו. על הסיפון הייתה עיתונאית שדאגה שכל דבר שקורה באונייה יתפרסם בכל העולם בליווי תמונות, ואנחנו חשבנו שזה יעזור לפתוח את שערי הארץ. לא הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה. בגיל כזה צעיר לא חושבים על היסטוריה.
"בנמל חיפה העלו את הקבוצה שלנו לאונייה בשם אושן־ויגור. לא ידענו מה יקרה ולא האמנו שיחזירו אותנו לאירופה. כשגילינו ששולחים אותנו לגרמניה, היינו מיואשים. ניצולים מהמחנות לא תיארו לעצמם ששולחים אותם בחזרה לאותם מקומות. בגרמניה הועברנו למחנה הפליטים פפנדורף. זה היה זוועתי. מילאנו שקים עם קש, ואלה היו המזרנים שלנו. העברנו כמה חודשים במחנה, עד שהגיעה הבשורה שאנחנו עולים ארצה. הייתי אז בהיריון. העפלנו ב־1948 יחד עם קבוצת הילדים, שבועות ספורים לפני קום המדינה. זו הייתה עבורי ההוכחה שאין דבר שעומד בפני הרצון.
תמונות מאקסודוס:
"בני הבכור, אורי, נולד בחודש יולי בגִבְּתוֹן, שהיה כפר קטן ליד רחובות. בארץ התפשטה מחלת הפוליו, ובמחנה היו תנאים סניטריים לא טובים. אורי חלה בשיתוק ילדים ונפגע ברגל. בילדותו נעזרנו במכשירים ולקחנו אותו לטיפולים, היום הוא נעזר בקביים. בהמשך, החלטנו לעלות לקיבוץ כפר החורש. זו הייתה שממה. לא היו פה מים, לא היה אוכל וגרנו באוהלים ובצריפים. היינו חלוצים והפרחנו את השממה.
השורה התחתונה:
"אני מסתכלת על מדינת ישראל ואני לא מרוצה. זה שונה לגמרי מאותה המדינה אליה הגענו. למרות זאת, אין לנו ארץ אחרת".
_______________________________________________________
מזהים את הזמרת שכבר בימי מלחמת העצמאות הייתה כוכבת ענקית? הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
