הפעם הראשונה שבה נחשף אדר יוסף לדמותה של לואיז בורז'ואה הייתה לפני 25 שנה, בחנות בניו יורק. יוסף היה אז צלם צעיר שעבר לגור במטרופולין האמריקאי במטרה ללמוד ולהתמקצע. בגיל 26, אחרי שנתיים שבהן הכיר וצילם את סביבתו החדשה, נכנס לחנות ספרים ונתקל בתמונתה של הפסלת הידועה על אחת הכריכות. זו הייתה אחת התמונות המפורסמות שלה, שבה היא מחייכת חיוך ממזרי ומחזיקה בשתי ידיה פסל גדול של אבר מין גברי. יוסף לא נשאר אדיש. "שאלתי את עצמי: מי זו האישה הזאת? הבנתי שאני חייב להכיר אותה ולצלם אותה בעצמי".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- מושיקו פולר חי עם שיתוק מוחין ומצייר באמצעות הפה
אינטרנט לא היה אז, ויוסף נדרש לעבור על רשימות טלפונים של אמנים אמריקאים כדי להשיג את המספר של בורז'ואה. "פשוט התקשרתי ואמרתי לה שאני צלם ורוצה לצלם אותה", הוא מספר. "היא הסכימה, קבענו פגישה והצגתי לה עבודות שלי. גיליתי גברת בת 80 עם אנרגיות של בת 50: חזקה, אנרגטית, כריזמטית, עם זוג עיניים סקרניות כמו של נערה בת 17".
כשביקש לצלם אותה בפעם הראשונה, היא הסכימה, אבל החוויה לא הייתה קלה עבורו. "הכל היה ניסיוני בשבילי", מספר יוסף. "לא הייתי בטוח בעצמי ולא ידעתי אם התמונות טובות באמת. היא, לעומתי, כן ידעה". היא גם הייתה מרוצה: אחת מתמונותיו נבחרה על ידה לשמש כשער קטלוג לתערוכה שלה וככריכת ספר. במהלך השנים תועדה בורז'ואה על ידי צלמים בכירים רבים, בהם אנני ליבוביץ', ברוס וובר ורוברט מייפלת'ורפ, אבל היא בחרה דווקא בתמונות של יוסף לקטלוגים שהפיצה לתערוכותיה. בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "שניים", שמוקדשת כולה ליצירותיה של בורז'ואה; בשביל יוסף זו סגירת מעגל.
הכירו אותה:
מה שעושה לי כיף
הפסלת לואיז בורז'ואה, אמריקאית שנולדה בצרפת, נחשבה לאחת האמניות המבריקות והמשפיעות במאה ה-20 והתפרסמה בפסליה הגדולים, הדרמטיים והסוריאליסטיים, כמו גם באמירותיה החדות והמקוריות על מוות, תת-מודע, משפחה ופמיניזם. הקריירה שלה נמשכה שבעה עשורים, עד שהלכה לעולמה לפני שבע שנים, בגיל 98.
גם אדר יוסף (51) נולד בצרפת, אבל בכך מסתכם הדמיון שלו לאמנית הבינלאומית. הוריו הכירו בארץ, ואחרי שנישאו עברו לגור בפריז. כשהיה בנם בן שלוש, חזרו בני המשפחה לישראל וכעבור ארבע שנים עקרו לפריז שוב, לשנתיים. את הזיקה לאמנות קיבל יוסף מאביו, המחזאי והסופר יוסף מונדי ז"ל. "אבא שלי רצה שאהיה אמן", הוא מספר. "התחלתי לצייר וזרמתי עם זה, האמנתי בזה". אמו, שעבדה כמזכירה בעיתון, דווקא רצתה שיהיה צלם, והרצון שלה התממש.
בגיל 17 קיבל לידיו מצלמה ראשונה. את ההשראה לצילומיו בתחילת הדרך קיבל מתמונות שצילם אביו בפריז בשנות ה-60, ומחוג צילום קצר שבו השתתף. "ככה יצאתי לדרכי", הוא אומר. "אהבתי את מה שאני עושה; גם תמיד הסתקרנתי, אבל עדיין לא הייתי מספיק בטוח כדי לדעת אם אני מצלם טוב. זה היה תהליך ארוך שנמשך שנים".
התהליך כלל לימודים בהולנד, בצרפת ובמכון אבני הישראלי, אבל כל אלה לא תרמו לו כפי שקיווה. "אמן לא יכול להיות אקדמאי", טוען יוסף. "ברגע שהוא אקדמאי, האמנות שלו מיובשת. אני רציתי להתפתח בעצמי, להיות ספונטני בצילומים; להיות ניסיוני, אסוציאטיבי. זה מה שעושה לי כיף". הספונטניות של יוסף העלתה אותו על מטוס לניו יורק כשבידיו כרטיס לכיוון אחד ומצלמת פנטקס קטנה וסקרנית. שנתיים הוא הסתובב בתפוח הגדול, התרשם, צילם, קיבל השראה, ואז נפגש עם לואיז בורז'ואה – פגישה ששינתה את חייו.
אנשים ללא סודות
בין השניים נוצר קשר מיוחד. "היא נדלקה על האנרגיות שלי", נזכר יוסף בחיוך. "הכל היה לי חדש. הייתי תמים ונאיבי, והיא אהבה את זה". בורז'ואה גם הזדהתה עם העובדה שיוסף היה אמן צעיר שנפרד מארצו והגיע לניו יורק – בדיוק מה שהיא עשתה ב-1939.
הסטודיו של בורז'ואה היה במרחק עשר דקות הליכה מביתו, ויוסף היה מגיע לשם לעיתים קרובות. "הדמות שלה ריתקה אותי. היא אמנם לא רצתה להיות מורה לאמנות, אבל נעשתה המורה לאמנות שלי, ואני הרגשתי שזכיתי במורה הטובה ביותר בעולם. היה לי מזל".
הקשר ביניהם לא כלל רק שיחות בנושאי אמנות: בורז'ואה עזרה ליוסף להשלים עם היותו גיי ולצאת מהארון. "היא הייתה כמו פסיכולוגית שלי ותמיד אמרה לי שאמנים הם אנשים ללא סודות, אנשים חופשיים. אחרי תקופה ארוכה של שיחות איתה התחלתי להשתחרר, עד שקיבלתי את עצמי סופית כהומוסקסואל. בזכותה זה היה לי יותר קל".
אחרי חמש שנים בניו יורק החליט לחזור לישראל. עם בורז'ואה שמר על קשר טלפוני, אבל לא ראה אותה יותר. עד היום, לדבריו, ניכרת ההשפעה שלה על חייו ויצירתו. "לואיז פיצחה קוד חיים מסוים וידעה איך לחיות", הוא אומר. "היא תמיד הקיפה את עצמה בבחורים צעירים שאפתנים ומלאי תקווה. היצירה האמנותית שלה הטעינה אותה כל פעם באנרגיות חדשות, ופניה תמיד היו אל העתיד. אני מנסה ליישם את מה שלמדתי ממנה. אחרי המשפחה שלי, לואיז בורז'ואה היא האישה הכי חשובה בחיי, וזה יהיה לנצח".
______________________________________________________
גם תם ביקלס היא צלמת, אבל הסגנון שלה שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
