מה מפריע לכם שלוסי דובינצ'יק והחבר שלה התארסו מהר?

השבוע ישבתי כהרגלי כבכל בוקר עם קפה ועיתון. הצצתי בעמוד האחורי ומצאתי תמונה של לוסי דובינצ'יק עם אחד, חגי פוקס, מחייכים למצלמה בלוק של איכילוב שיק, אם כי נראה שצוות ביוטי הכין אותם לצילום. בידיעה סופר שבין השניים ניצתה אהבה כשהמאושפז חגי והמתרסקת לוסי נפגשו בפינת העישון (יש כזו באיכילוב... שוק).

הפייסבוק, כצפוי, געש. מישהי שעוד לא חוותה חתונה העלתה את תמונתם המתוקה וכתבה: "למי מאיתנו זה לא קרה?", והתגובות הארסיות לא אחרו לבוא: "נו, היה שווה לקפוץ מהחלון", כתבה אחת, "מזל שיש שם פינת עישון", המשיך אחר, והיתה גם צדקנית שנזפה בהם "איזה רוע!".

אבל זה לא עזר. התגובות המלגלגות המשיכו - מ"ממתי מתחתנים אחרי חודש?"  ועד לסיכום של הריאלית במגיבים: "תמיד היא תוכל להתגרש. קטן עליה".

הגבתי ללא-מאמינים וסיפרתי להם שזה ייתכן ואפשרי. הייתי נשואה באושר עשור לבעלי ז"ל (עד כמה שפולניה כמוני יכולה להודות במילה הנשגבת הזו), וכששואלים אותי לפעמים אם אני מקנאה במישהו, אני תמיד משיבה: "בי, אז".

יצאנו שבועיים דחוסים ומתוקים, ובוקר אחד, כשהוא עמד לצאת, שמתי לב שהוא אוסף את חשבונות החשמל והמים, שהיו מונחים על הדלפק במטבח. שאלתי אותו למה, והוא ענה "כדי לשלם? מה למה?!". "אבל חמוד", הקשיתי, "אלו חשבונות שלי לפני שהכרנו". "לא משנה", הוא ענה, "ממילא זה כבר שלי". והלך לדרכו.

אני חושבת שזה היה הרגע שהתאהבתי בו.

לאחר כשבועיים, במסעדה יהודית עם מתכונים ביידיש (וגם בעברית), שהגישה לנו כבד קצוץ ומרק עוף, הוא שאל אם אני רוצה להיות אשתו. ואני - זאת שיכולה חודשים להתלבט על שטויות, שידועה כמושכת יחסים שנים עד שתמצא את הסיבה הטובה לברוח, כי מה לה ולהתחייבויות? אותה אחת שלעולם לא תקפוץ אפילו משרפרף מחשש לחיים שלה - אמרתי ב ט ח ללא היסוס וחשש.

מעולם לא הצטערתי על כך.

חברות ארוכה, נישואים קצרים 

החיים כל כך מפתיעים ובלתי צפויים, אבל רוב האנשים מתקשים לקבל את זה, ומתנהלים בתבניות של "צריך לצאת לפחות שנה, אחר כך לגור לפחות חצי שנה" (יעני לראות אם מסתדרים) ואז, ורק אז, אם הדברים נראים "בטוחים" - וכן כמעט שכחתי, גם האהבה שורה - יש מצב להתחתן.

רק שזה לא תמיד עובד.

הם היו זוג חברים טובים שלי. גרו כבר חמש שנים ביחד, ולמתבונן מהצד נראו כזוג לתפארת. בלתי נפרד. ההורים כבר לחצו, הגיל דחק אבל הם תמיד אמרו שאין להם ראש להפקות, ומה זה משנה, ובכלל, העבודה גוזלת את כל זמנם. לבסוף, הלחץ החברתי הכריע והם נישאו. היתה להם חתונה שמחה. החברים התלוצצו שאילולא ההורים הם היו עוד שוקלים בבית אבות אם להתמסד. הכל היה אופטימי, כאילו זיווג מהשמיים.

חצי שנה אחרי, היא התקשרה אליי מאוחר בלילה וביקשה לקפוץ כי היא לא יכולה לדבר בטלפון, כיוון ש"הוא" בבית. כשנכנסה פניה היו אפורים. "מה קרה?", שאלתי בדאגה. "אנחנו מתגרשים", הודיעה בעצב. עד היום אני לא באמת יודעת מה קרה. היא לא פירטה. רק דיווחה על סבל בלתי נסבל.

חלפו שנים מאז אותו לילה עגום. שניהם נישאו מחדש – הוא לאחר זמן קצר, והיא אחרי כמה שנים. למרות שהם גרים באותו ישוב קטן וחולפים מדי פעם אחד ליד השני – הם לא מחליפים מילה ביניהם.

אז מה אנחנו יודעים מה החיים מזמנים לנו?

המלצה

הספר "סע הביתה, ינקי"/ אודי מירון (הוצאת כנרת-זמורה ביתן)

כריכת הספר "בוא הביתה, ינקי"

ספרו של אודי מירון עוסק ביחסים במשפחה והשפעתם על גיבור העלילה - ינקי. הוריו נישאו לאחר מלחמת העולם השנייה וילדו שני ילדים. יום אחד, בגיל 8, באמו טסה לאוסטרליה ונעלמת מחייו.

בבגרותו יחסיו עם נשים תמיד עולים על שרטון והוא אינו מבין מדוע, עד שחברת ילדות שולחת אותו לפענח את תעלומת היעלמות אמו. בהחלטה של רגע הוא נוסע לאירופה, ורודף אחרי רמזים מקריים שנקרים בדרכו, כדי להבין מה קרה, ובכך אולי לפתור את בעיותיו עם נשים.

תשמעו, מדובר בתחושה שאתם קוראים סרט והזמן טס. רק התחלתם לקרוא, וכבר הגעתם לעמוד 204 ומועד השינה נדחה שוב ושוב. ובמילים אחרות - יום כיפור מתקרב, וזה ספר אידיאלי להעביר יממה בהפסקה. מ ר ת ק.