לאשה

    השפית המוסלמית חולמת להקים משפחה עם זוגתה היהודייה

    תהל חליבי מנפצת סטריאוטיפים בזה אחר זה: בגיל 14 יצאה מהארון, וכעת מנהלת עסק מצליח לקינוחים ומתכננת להינשא לזוגתה. את שמה שינתה 'כדי להיות שווה בין שווים'

    תהל חליבי. "באחד הברים היוקרתיים שבהם עבדתי נודע הרקע שלי רק לאחר שמונה חודשים, וקיבלתי תגובות מכל קצווי הקשת שרק אפשר לדמיין. אבל גם אם נשמעו פה ושם הערות לא לעניין, לא התייחסתי אליהן ולא התביישתי. אני מי שאני. אלה הבחירות שלי, ומי שלא טוב לו – יום טוב לו" (צילום: צביקה טישלר)
    תהל חליבי. "באחד הברים היוקרתיים שבהם עבדתי נודע הרקע שלי רק לאחר שמונה חודשים, וקיבלתי תגובות מכל קצווי הקשת שרק אפשר לדמיין. אבל גם אם נשמעו פה ושם הערות לא לעניין, לא התייחסתי אליהן ולא התביישתי. אני מי שאני. אלה הבחירות שלי, ומי שלא טוב לו – יום טוב לו" (צילום: צביקה טישלר)

    כשאני שואלת את תהל חליבי מדוע שינתה את שמה בגיל 18, ואיך זה שבחורה ערבייה, ילדה טובה יפו, בחרה לעצמה שם עברי כל כך, היא מפנה אותי ישר ל"הישרדות"

    .

    "ראית את העונה הנוכחית? יש שם מתמודד בשם אמיר, שפעם קראו לו מוחמד. הסיפור שלנו דומה מאוד. הוא אמר לצופים: 'אני לא מוכן שיקטלגו אותי או יסתכלו עליי במבט שונה. אני רוצה שיסתכלו עליי כעל שווה בין שווים', וזה בדיוק מה שאני הרגשתי. ברגע שהחלטתי שהייעוד שלי בחיים הוא מסעדנות ואוכל, ידעתי שאני לא רוצה שמי שיקבל את קורות חיי ישר יקטלג אותי. רציתי שקודם יראו מה היכולות המקצועיות שלי ומה אני יודעת לעשות, ואז יחליטו אם אני מתאימה".

     

    ולמה תהל דווקא?

    "פשוט, כי אהבתי את השם הזה".

     

    איך קראו לך קודם?

    "לא משנה. רק בבית קוראים לי בשם הקודם שלי. אני עכשיו תהל, וזהו".

     

    תחנה ראשונה: כיתה ללקויי למידה

     

    תהל חליבי (28), שפית ובעלים של משאית קינוחים במתחם Foodtruck Disco בטיילת תל־אביב ובעלת קייטרינג הקינוחים Lick, היא שם מוכר בקרב שפים, מסעדנים ואנשי סצנת האוכל התל־אביבית. המשיכה שלה לתחום המזון החלה כבר בבית: "אבא שלי הוא אחד השותפים של משפחת אבולעפיה המפורסמת, בעלי המאפייה ביפו". יש לה שלושה אחים, היא הבת היחידה. היא הייתה ילדה טובה, "קצת חנונית, אבל לא פראיירית", היא צוחקת. כשהייתה פעוטה חלתה בדלקת קרום המוח, "וזה פגע ביכולת הלימוד שלי. היו לי קשיים, בעיקר בקריאה וכתיבה, ועד כיתה ז' למעשה לא ידעתי קרוא וכתוב".

     

    את ההחלטה שעיצבה את חייה קיבלה אמה, שהחליטה כבר כשהייתה בבית הספר היסודי להוציא אותה מיפו ולשלוח אותה ללמוד במרכז תל־אביב. "אמא, שעבדה במשק בית כל חייה, רצתה עבורי משהו אחר, שיהיו לי יותר אפשרויות, שארחיב אופקים ואראה דברים אחרים. היא רשמה אותי לבית ספר יסודי ביד אליהו, ולמדתי שם בכיתה קטנה של ילדים עם ליקויי למידה. אחר כך, בחטיבת הביניים, היא שלחה אותי לגימנסיה הרצליה, בקצה השני של העיר. נפתחה שם כיתה ללקויי למידה ונשארתי בה עד כיתה ט'. לאחר מכן הצטרפתי לכיתה רגילה".

     

    היית ילדה ערבייה מיפו בבית ספר יהודי. איך הרגשת שם?

    "הייתי מקובלת מאוד, מוקפת בחברים וחברות. מובן

    "הצד של אמא הם אנשים פתוחים יותר, קיבלו את הלסביוּת שלי מיד באופן טבעי, אבל עם הצד של אבא היה קשה מאוד. במשפחה מהצד שלו אמרו משהו כמו 'נשב עליה שבעה, לא נכיר בה'"

    שהייתי מודעת לעובדה שיש הבדלים משמעותיים ביני לבין רוב הילדים, והייתי רגילה כבר למבטים המוזרים ולפה הגדול שהיה נפער כשהיו מגלים בפעם הראשונה שאני ערבייה, אבל בסך הכל התייחסו אליי מאוד בחיוב".

     

    יש לך עדיין חברים מהתיכון?

    "האמת היא שלא, הריחוק נוצר באופן טבעי כשהם התגייסו לצבא ואני לא. אבל עכשיו, כשאני חושבת על כך, אני שמה לב שמעגל החברים שלי כולו יהודי. אין לי כמעט חברים ערבים. לא התכוונתי לזה, פשוט ככה יצא. כל החברים שלי הם מתעשיית המזון, ומה שמחבר ביני ובינם הוא התשוקה הגדולה לבישול ולעיסוק במסעדנות".

     

    גם את היציאה שלה מהארון בגיל 14 היא קושרת לימיה בגימנסיה. "תמיד נמשכתי לנשים, מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי טום־בוי, התעסקתי הרבה בספורט. למזלי, בית הספר שלי היה תל־אביבי, חלק מהבוהמה, כך שהמיניות הייתה שם נושא שיחה לגיטימי, אפילו אם זה נעשה לפעמים באופן מתלוצץ או עוקצני. דיברנו שם על מיניות באופן חופשי יחסית".

     

    מה אמרו הורייך? הם ידעו?

    "כן. כשהתאהבתי בפעם הראשונה בנערה, הושבתי אותם לשיחה. אמרתי: 'אבא ואמא, זה מי שאני ומה שאני, יש לי חברה ואני אוהבת אותה. אתן לכם את הזמן להבין ולעכל, ואם תרצו לדבר על זה, אני פה'. לדעתי, אמא שלי תמיד ידעה בסתר לבה. גם אבא קיבל אותי, אפילו שלא היה לו קל. הוא התקשה להתמודד, נקט גישה של 'לא מדברים על זה'.

    "הקושי היה עם המשפחה המורחבת. הצד של אמא הם אנשים פתוחים, קיבלו את הלסביוּת שלי מיד באופן טבעי, אבל עם הצד של אבא היה קשה מאוד. במשפחה מהצד שלו אמרו משהו כמו 'נשב עליה שבעה, לא נכיר בה'".

     

    וזה השתנה מאז?

    "כן, באופן הדרגתי. לאט לאט הם הבינו. מה שגרם לסוויץ' היה אחד הגברים במשפחה, גיי שיצא גם הוא מהארון. זה גרם להם להבין שכולנו שווים, אני לא שונה מהם והוא לא שונה".

     

    "רק בבית קוראים לי בשם הקודם שלי. אני עכשיו תהל, וזהו" (צילום: צביקה טישלר)
      "רק בבית קוראים לי בשם הקודם שלי. אני עכשיו תהל, וזהו"(צילום: צביקה טישלר)

       

      תחנה שנייה: התמחות במסעדת "דלאל"

       

      בגיל 18, מיד כשסיימה את התיכון, עברה להתגורר בנווה צדק. "ההורים שלי לא קיבלו באושר את עזיבת הבית, אצלנו לא מקובל שבחורה תעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר ותגור לבדה, אבל אני הבנתי כבר אז שאם אמשיך לחיות בחברה היפואית, לא אוכל להתפתח ולהגיע לאן שאני רוצה. גם כאישה לסבית רציתי לגלות את עצמי ולהבין מי אני ומה הרצונות שלי. ההורים לא היו מאושרים מזה, אבל בכל זאת תמכו בי, גם מבחינה כלכלית". לעולם הקולינריה התגלגלה במקרה. "הכרתי את בית השאנטי והתלהבתי מכך שאנשים באים ומבשלים בהתנדבות ארוחות שישי מדי שבוע, לבני נוער בסיכון שגרים שם. התחלתי להתנדב בבישול מתי שיכולתי. יום אחד ניגשה אליי מריומה, המנהלת של בית השאנטי. היא ידעה שאני מחפשת עבודה וסיפרה לי שבדיוק נפתחת בסביבה מסעדה חדשה בשם 'דלאל' ושהשף גולן גורפינקל מחפש עובדים. הגעתי לשם בלי ניסיון רשמי והתחלתי במטבח ההכנות. זו עבודה קשה מאוד - לקלף שרימפס, קלמארי ומולים, לטפל בבשר, כל העבודה השחורה".

       

      לאט־לאט התקדמה. עברה ממטבח ההכנות לפס

      "ההורים שלי לא קיבלו באושר את עזיבת הבית, אצלנו לא מקובל שבחורה תעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר ותגור לבדה, אבל אני הבנתי כבר אז שאם אמשיך לחיות בחברה היפואית, לא אוכל להתפתח ולהגיע לאן שאני רוצה"

      הקר והחם ולמטבח הסרוויס. "בהתחלה עוד לא ידעתי שזה יהיה הייעוד שלי. עבדתי בשביל לחיות ולשלם שכר דירה. אחרי שנתיים החלטתי ללמוד מטבח אחר והגעתי למסעדה היפנית 'אונמי'. שם למעשה התחילה האהבה הגדולה שלי למטבח. הדקויות, השלמות, החיתוכים, הפרפקציוניזם – המטבח האסייתי בכלל, והיפני בפרט, הוא מאוד מפונפן ואסתטי, ברמה הכי גבוהה שיש. למדתי לעבוד עם חומרי גלם שעד עכשיו קשה לי לבטא את שמם מרוב שהם מסובכים ומורכבים, ועבדתי בטכניקות בישול מיוחדות בהמון וריאציות".

       

      למדת בישול גם באופן מסודר?

      "לא. כל הלימוד שלי הוא מהשטח. יש מקצועות שאתה חייב ללמוד מהעבודה עצמה. ראיתי אנשים שלמדו בבתי הספר הכי גבוהים לבישול בחו"ל, ואחר כך הגיעו לעבודה במסעדה ולא ידעו איך להפוך סטייק על המחבת".

       

      ואז, לאחר כשנה, כשכבר הבינה שתחום המסעדנות הוא הייעוד שלה, החלה לסבול מדלקות חוזרות ונשנות בפרק כף היד. "אלו דלקות שכל טבח שני סובל מהן", היא מסבירה. "מדובר בכאבים חזקים, שמתגברים בעיקר בחודשי החורף, ויש תחושת נמלול בידיים, כאילו הן נרדמות. הרופאה אמרה שיש לי שתי אפשרויות: או שאעבור ניתוח או שאעשה הסבת מקצוע".

       

      למרבה הפלא, היא בחרה דווקא בהסבה מקצועית. "אני אדם נועז בהחלטות שלי, אוהבת לקחת סיכונים ולא מפחדת משינויים, אז אמרתי לעצמי: 'את צעירה, זה הצ'אנס שלך ללמוד עוד משהו'. הלכתי לעבוד בחברת Yes ומכרתי חבילות טלוויזיה. זה הכי רחוק מתחום המזון, אבל דווקא העבודה הזו העניקה לי מיומנויות חשובות, כמו שיפור היכולות הוורבליות ומתן שירות. הבנתי שצריך להאמין במוצר – כי אם אתה לא מאמין בו, אתה לא יכול למכור אותו. הייתי טובה מאוד בזה. הבנתי את הטכניקה, את צורת המכירה, למדתי מה זה משא ומתן".

       

      לא התגעגעת למטבח?

      "התגעגעתי. אחרי הכל, זו הייתה עבודה משרדית, מתשע עד חמש. אבל עדיין סבלתי אז מדלקות בידיים, אז החלטתי לחזור לתחום האוכל מכיוון שונה והתחלתי לעבוד בברים. הבר הראשון היה במתחם שוק הפשפשים ביפו, בבעלות השף יוסי שטרית. התקבלתי בלי ניסיון, ציינתי בפניהם שאני לומדת מהר מאוד, ובאמת תוך חודש הייתי הברמנית הכי טובה שם".

       

      תחנה שלישית: אהבה בבר השכונתי

       

      עד מהרה התאהבה גם בסצנת הברים התל־אביבית. "הבנתי שאוכל ובר זה אותו דבר למעשה. התחלתי לחקור את עניין הקוקטיילים, איך בונים קוקטייל, מה זה מיקסולוגיה, איך יוצרים משקאות מאוזנים, והמשכתי משם לניהול הבר 'קוואטרו', בר גדול ומושקע של קבוצת 'מסה' של השף אביב משה. זו הייתה ממש עליית מדרגה - ניהול של מגה בר בסדר גודל רציני".

       

      שם, היא אומרת, התחילו להיוולד בה ניצני הביטחון והעצמאות שהובילו אותה לפתוח מקום משלה."זה המקום שבו למדתי מה זה להקים עסק – איך מתנהלים מול ספקים, מה זה עלות חומרי גלם וכוח אדם, הזמנות, לקוחות. אבל במקביל לניהול הבר, חצי עין שלי כל הזמן נמשכה למטבח. עבדו שם עם חומרים מולקולריים,

      "גם במערכות הזוגיות שהיו לי לא טרחתי להצהיר בשנייה הראשונה שאני ערבייה. היו כאלו שברגע שהבינו, ברחו. והיו כאלה שאמרו: 'אז מה? מה שחשוב הוא האישיות והרגש, לא המוצא והדת'"

      וראיתי שכמעט כל דבר שהם עושים - גם אני יודעת. התחלתי להרגיש את הגעגוע הגדול למטבח".

       

      היה עניין סביב העובדה שאת מוסלמית?

      "זה מורכב. השאלה הזאת לא עלתה מעולם בתחילת העבודה, גם בגלל שלא ציינתי שאני ערבייה וגם בגלל שהשם שהופיע בקורות החיים הוא תהל. בשלבים מאוחרים יותר, כשכבר הכירו אותי

      בעבודה, היו אנשים ששמו לב לדברים מסוימים, כמו לעובדה שאני לא צמה ביום כיפור ולא חוגגת את החגים היהודיים, וזה למרות שאני מבינה יותר בהלכה היהודית מאשר בהלכה המוסלמית".

       

      ומה היו התגובות כשגילו שאת ערבייה?

      "אנשים די נדהמו. שאלו: 'איך?', 'למה?', ובעיקר רצו לדעת למה לא הצגתי את עצמי כערבייה כבר בהתחלה. זה לא הסתדר להם".

       

      מה ענית?

      "אמרתי: 'כמו שלך מותר לא להציג את עצמך בקורות החיים שלך כיהודי, ככה גם לי מותר לא לפרט את כל ההיסטוריה שלי. אני רוצה להיבחר לעבודה בזכות מי שאני ובזכות היכולות המקצועיות שלי, ממש כמוכם'.

      "באחד הברים היוקרתיים שבהם עבדתי נודע הרקע שלי רק לאחר שמונה חודשים, וקיבלתי תגובות מכל קצווי הקשת שרק אפשר לדמיין. אבל גם אם נשמעו פה ושם הערות לא לעניין, לא התייחסתי אליהן ולא התביישתי. אני מי שאני. אלה הבחירות שלי, ומי שלא טוב לו – יום טוב לו".

       

      ומה קורה בזוגיות?

      "גם במערכות הזוגיות שהיו לי לא טרחתי להצהיר בשנייה

      "הילדים של שתינו יגדלו להיות מה שירצו. נחנך אותם בחינוך ליברלי, בבתי ספר ממלכתיים – מן הסתם יהודיים, כי גם אני כותבת וקוראת רק בעברית"

       הראשונה שאני ערבייה. היו כאלו שברגע שהבינו, לקחו את הרגליים וברחו. והיו גם כאלה שאמרו: 'אז מה? מה שחשוב זה האישיות והרגש, לא המוצא והדת'".

       

      את האומץ לקום ולפתוח עסק ראשון משלה העניקה לה נטע ("בלי שם משפחה"), מעצבת שיער ומסז'יסטית, בת זוגה בארבע השנים האחרונות. "נטע ואני נפגשנו בבר שכונתי, אני התחלתי איתה. יש בינינו אהבה גדולה מאוד, היא זו שדחפה אותי להיות עצמאית. בשנה הקרובה אני מתכננת להציע לה נישואים ולעשות מסיבת חתונה אמיתית. מובן שאנחנו רוצות ילדים, זו הזכות שלנו בדיוק כמו של כל אחד ואחת".

       

      חשבתן כבר איך תגדלו את הילדים שיהיו לכן? מה הם יהיו, מוסלמים או יהודים?

      "הילדים שלנו יגדלו להיות מה שירצו. הם יקבלו את שני הצדדים. נחנך אותם בחינוך ליברלי, בבתי ספר ממלכתיים – מן הסתם יהודיים, כי גם אני כותבת וקוראת רק בעברית – אבל הם יבחרו את הזהות שלהם באופן הכי עצמאי ופתוח שאפשר".

       

      ומה אומרות המשפחות שלכן?

      "הבית שלי ליברלי, אמי הרי דחפה אותי לגדול בסביבה יהודית. גם נטע גדלה כמוני בעיר מעורבת – היא מנצרת־עילית במקור והיו לה תמיד שכנים ערבים. ההורים שלה הם האנשים הכי אוהבי אדם שאני מכירה".

       

      תחנה רביעית: עסק עצמאי בתל־אביב

       

      בחצי השנה האחרונה היא עסוקה בעסק שלה כשפית ובעלים של משאית אוכל ב־Foodtruck Disco, מתחם משאיות אוכל חדש וייחודי בטיילת של תל־אביב, מול השגרירות האמריקאית. במתחם יש עשר משאיות אוכל ממטבחים שונים בעולם, בין היתר מהמטבח האסייתי, הדרום־אפריקאי, הים־תיכוני והיפני, בשילוב די־ג'יי ואלכוהול. תהל מפעילה את משאית הקינוחים היחידה במקום: "זה מה שהציעו לי ולקחתי את זה בשתי ידיים. בניתי את

      "הייתי רוצה להקים בר גייז ולסביות רציני, משהו היפסטרי ומגניב. אין בתל־אביב כיום בר גייז כמו שאני רוצה, מקום שכונתי, לא פורמלי ולא פלצני, עם אוכל טוב ולא יקר"

      התפריט בהשראת האינסטגרם, בעיקר בהשראת אתרים אמריקאיים של אוכל מושחת שמצטלם טוב, אבל מובן שערכתי התאמות לחך הישראלי. אני מרגישה שאני מאוד בעניינים, יודעת מה עובד ומה לא".

       

      במשאית שלה היא מגישה צ'ורוס חמים במילויים מיוחדים, מקרוּנים צבעוניים ממולאים בגלידה וקינוחים משתנים. במקביל, היא מתפעלת קייטרינג קינוחים קטן משלה בשם Lick - קיצור של Lick your fingers, ואיתו היא עושה אירועים בכל רחבי הארץ.

       

      מה החלום הבא?

      "יש לי שני חלומות גדולים כרגע: הראשון, להקים בר גייז ולסביות רציני, משהו היפסטרי ומגניב. אין בתל־אביב כיום בר גייז כמו שאני רוצה, מקום שכונתי, לא פורמלי ולא פלצני. והחלום הגדול הוא שתהיה לי מסעדה משלי שתזכה לכוכבי מישלן. אני מעריצה את הדרך המקצועית של מאיר אדוני, שגם איתו, אגב, עבדתי. ההשראה הכי גדולה שלי היא מסעדת 'נומה' הדנית, שנחשבת למסעדה הטובה בעולם. ראיתי שבע פעמים את הסרט הדוקומנטרי 'נמלים על שרימפס' על אודות הנסיעה של צוות המסעדה ליפן. זה מקום קטן, 15 מקומות ישיבה, עם האוכל הכי משוגע. יש לי אהבה גדולה לבישול המולקולרי, לאוכל שמתחפש למשהו אחר".

       

      השבוע בדוכנים
      (השבוע בדוכנים)
       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "השפית המוסלמית חולמת להקים משפחה עם זוגתה היהודייה"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד