מגדל הפיס: חינוך והימורים, בית ספר וקזינו בבניין אחד שמכלכל את עצמו
בתערוכה שהציגו בתל אביב בוגרי המחלקות לאדריכלות ולנוף של הטכניון נמצאה עבודת השנה - העבודה של ערן שושן. "זה מניפסט על מציאות חיינו", הוא אומר
תערוכת הגמר של 80 בוגרי המחלקה לאדריכלות ולנוף בטכניון בחיפה הוצגה השנה כמיטב המסורת המנומנמת, ללא כל מידע או שילוט ראוי (כמו שתואר כבר בערוץ האדריכלות של Xnet), אך למרות זאת 2017 תירשם כשנה החתרנית בתולדות הפקולטה - השנה שבה ירדו בוגרי הטכניון הרציני והמנומנם ממרומי הכרמל והציגו לראשונה תערוכה גם במישור החוף.
התערוכה בתל אביב, שנקראה Unfiltered, לא הייתה ממש תערוכת בוגרים, אלא חלק מקורס אוצרות. היא הציגה רק כמחצית מהבוגרי המחלקה (40), אבל כללה אוצרים (סטודנטים משנים א'-ד'), קונספט, עיצוב, חלל גלריסטי ציבורי (בבית ליבלינג ברחוב אידלסון בתל אביב), הזמנות, יחסי ציבור ואפילו קוקטייל פתיחה.
הצבה בתערוכה בבית ליבלינג בתל אביב. היו אוצרים וקונספט ועיצוב, ואפילו קוקטייל (צילום: דקל גודוביץ')
אילו הייתה הופכת לתערוכת גמר של ממש, היה כאן פוטנציאל לנקודת מפנה ברצף תערוכות הגמר המעייף. שהרי לצופה שאינו סטודנט או מנחה, אין עניין לראות את הגשות הגמר, פרושות על פני קיר שלם, וערוכות ומזומנות לקבלת ציון. זו לא הייתה תערוכה מפעימה, או אירוע נחשק וגרנדיוזי כמו זה של בוגרי אוניברסיטת תל אביב, אבל נבחרת הנוער של חיפה בהחלט עשתה סנסציה, והוצגה בה עבודה אחת שאפשר אולי להגדיר כ"עבודת השנה".
העבודה של ערן שושן, "מגדל הפיס - חברה, הימורים, חינוך", עסקה בנושא שונה, חקרה אותו בצורה רצינית, וגם הוצגה באופן מושך במיוחד.
כאן גרים ביחד חינוך והימורים
העבודה, כפי שאומר שמה, עוסקת בהימורים - במפעל הפיס, בהשפעתו וביחסו למרחב הבנוי, החברתי והחינוכי. בהנחייתם של גבי שורץ, פאתינה אבריק זבידאת ורונן בן אריה, חקר שושן תחילה את נתוני הרקע - את שיעור המהמרים בישראל (10% מהאוכלוסייה); את הרגליהם (לרובם אין כסף לטיפולי שיניים); את דוכני המכירה (1,600 בתל אביב); את היקף ההכנסות מהימורים (7.3 מיליארד - עלייה של 100% מ-2006); ואת מנגנון הפיס (77% מההכנסות הולכות לשכר ותפעול!)
בעולם שמציג מבנים עם אפס אנרגיה, המייצרים את כל האנרגיה הדרושה להם, שושן מציג מבנה עם אפס הוצאות - כזה שמממן את עצמו מהימורים, וכך מביא לידי ביטוי אמיתי ומוחשי את הסינתזה האבסורדית בין הימורים לחינוך, שמפעל הפיס הוא התומך העיקרי בה. אצל שושן הימורים וחינוך חיים לראשונה במגדל אחד, ללא הפרדה מאולצת.
המגדל של שושן: שתי רגליים מעל בית מפעל הפיס הקיים בתל אביב. רגל ההימורים מוזהבת. רגל החינוך מבטון
"עניין אותי למי הכסף מגיע"
בית מפעל הפיס שוכן ברחוב הפטמן, במרכז תל אביב. שושן מציע להשאיר אותו במקומו ובתפקודו הנוכחיים, אך להרים מעליו מגדל עם שתי רגליים ושתי פונקציות - רגל אחת היא "רגל הימורים", והיא מוזהבת, קלה ובנויה ממסבך שלד פלדה; ורגל שנייה היא "רגל חינוך", והיא מאסיבית, בעיקרה מבטון, הכוללת את כל שלבי החינוך מגן הילדים ועד בית הספר התיכון.
מבני הפיס בישראל - מבני החינוך, הקהילה והספורט - הם מבנים בעלי טיפולוגיה מוכרת החוזרת בכל יישוב (גג פירמידי או מעוגל, עמודים עגולים וכו'). אצל שושן, כל אלה - אשכול פיס, תפוח פיס, מרכז פיס קהילתי, מרכז ספורט וכו' - נערמים זה על זה ונטמעים במגדל. הרגליים, שמתחילות כנפרדות זו מזו (בכל זאת, בקומות התחתונות יש גני ילדים), נפגשות בלובי שמעל הבניין הקיים, ומכאן הולך ומיטשטש הגבול הברור ביניהן, עד שבתיכון ההימורים עוטפים את החינוך. כשמגיעים לגג נותר רק שלד - כלוב של הימורי זהב השואף מעלה. "כחלק מהרעיון של ההיברידיות והכלכלה העצמית של מגדל", מסביר שושן, "על הגג יש קזינו ורטיקלי. ככה נוצר דו-שיח בין קזינו לבית ספר".
יש פה סיפור אישי? אתה מהמר?
"אני לא מכור להימורים", צוחק שושן. "אני מכוכב יאיר, ושם כמעט כל המבנים הציבוריים ממותגים בחסות מפעל הפיס, וכך גם בתי הספר שלמדתי בהם בכפר סבא. עניין אותי למי הכסף מגיע ואת השיקולים של המרחב המממן והממומן".
הפרויקט עשוי כל כך ברצינות, עד שלא ברור אם זו פארודיה.
"זאת אירוניה ושיקוף של המציאות הישראלית ברטרוספקטיבה; יצירת מניפסט על מציאות חיינו".
התוצאה היא מגדל מורכב שנראה כשילוב בין קיטש מוזהב והערמת מבנים זה על גבי זה, במה שמזכיר מבנים של אדריכלים-כוכבים שנבנו בשנים האחרונות בעולם, ובייחוד בניין הפקולטה לרפואה שתיכננו דילר-סקופידיו-רנפרו בקמפוס אוניברסיטת קולומביה במנהטן.
העבודה הרצינית של שושן מוגשת עם ספר והדמיות, המושפעים מספרי אדריכלות קאנוניים כמו "הזיית ניו יורק" של רם קולהאס ו"ללמוד מלאס וגאס" של רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון וסטיבן אייזנאוור. זה מקנה לעבודה נפח והופך אותה לאחת העבודות הטובות שנראו כאן השנה, וללא ספק אחת הרלוונטיות שבהן, בייחוד על רקע פרשיות ההון-שלטון והשחיתויות המתגלות במדינה חדשות לבקרים.
ומה חשב דקל גודוביץ על התערוכה של בוגרי אוניברסיטת ת''א? לחצו על התצלום
אני בוגר בהצטיינות של הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, עבדתי עם אבי (ישראל), והיום יש לי ולאשתי (יעלה) משרד אדריכלות ועיצוב העוסק במגוון תחומים- מעיצוב פנים לדירות מסחר ומשרדים, דרך בנייני מגורים, מבנים לשימור, ועד מלונות ותכניות בניין עיר. כנסו לאתר האינטרנט של משרדינו ונשמח להכיר:
http://www.goodovitch.com/
לכל אחד יש מקצוע, אבל יש שני מקצועות שבהם כולם מקצוענים: אדריכלות ופוליטיקה. ואני מנסה לעצב דעה בבלוקים ובבלוגים. החיבור בין הבלוק והבלוג הוא חלק מהפוליטיקה של האדריכלות. כי אדריכלות היא לא סטיילינג או קורס ערב, אלא מקצוע רציני, והמעשה הפוליטי המשמעותי ביותר במרחב. בעיקר לאדם הקטן שבמרחב. זה שנשכח בין מחלפים ומגדלים, ונדרס תחת גלגלי הצדק והבירוקרטיה.
בין בלוג לבלוק אני כל הזמן בוחן, מחפש, לומד ומלמד, כותב על אדריכלות (ברשת ידיעות אחרונות), יוצר ואוצר אמנות (הביאנלה לאמנות אינטרנטית ישראלית), שחקן ופרפורמר (הופעתי בפסטיבל עכו), ומדריך סיורים (בעיקר במכון ויצמן). איש רנסנס בעולם אינטרנטי. טוב, אולי קצת נסחפתי...
חפשו אותי גם בפייסבוק- "דקל גודוביץ".
