האם מתה מבולמיה, הבת תזונאית שרוצה לטפל בהפרעות אכילה

בגיל 11 יוני שוורץ מצאה את עצמה יתומה מאב ואם: אביה נפטר מסרטן כשהייתה בת שלוש ואמה נפטרה מדום לב. עכשיו היא מבינה: אמה סבלה מדיכאון ומהפרעת אכילה

יוני שוורץ. "ידעתי שאמא מקיאה הרבה. אחרי כל ארוחה ראיתי אותה הולכת לשירותים, אבל לא ידעתי שיש קשר בין זה לבין מצב הרוח שהיה לה" (צילום: אביגיל עוזי)
יוני שוורץ. "ידעתי שאמא מקיאה הרבה. אחרי כל ארוחה ראיתי אותה הולכת לשירותים, אבל לא ידעתי שיש קשר בין זה לבין מצב הרוח שהיה לה" (צילום: אביגיל עוזי)

הקעקוע שיוני שוורץ (26) בחרה לחרוט על גופה, "carpe diem״ ("חיה את היום״ בלטינית), הוא גם המוטו של חייה. זאת כנראה המסקנה הבלתי נמנעת של מי שבבוקר אחד בחופש הגדול שלפני כיתה ו', כשהייתה בת 11, מצאה את עצמה יתומה מאב ומאם. "לא משנה כמה נתכנן ונתכונן, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה יקרה, וזה גם מה שיפה בחיים, אפשר להתרגש ולהיות מופתעים", היא אומרת היום.

 

שוורץ נולדה למשפחה תומכת ואמידה בשכונת תל ברוך התל־אביבית. בשנת 1995, כשהייתה בת שלוש וחצי, אביה זאביק, שהיה נהג אוטובוס, נפטר מסרטן בגיל 52, וחייה התהפכו. אמה, אילי, שהייתה אז בת 47, התקשתה להתמודד עם האובדן, הלכה ושקעה עד שנפטרה גם היא, כשמונה שנים אחרי בעלה, במהלך טיסה. היא הייתה מורת דרך לתיירים וגם הדריכה קבוצות של מטיילים ישראלים באירופה, ובטיסה שבה מצאה את מותה הייתה בדרכה לצרפת עם קבוצת ישראלים. סיבת המוות הרשמית: דום לב. הסיבה האמיתית, לדברי שוורץ: תת־תזונה כתוצאה מדיכאון, שהוביל לדום לב.

 

קלטתי שקרה אסון

 

את הרגע שבו נודע לה על מות אמה היא זוכרת היטב. "בבוקר הגיע טלפון מהמנהלת של אמא שלי, שסיפרה שאמא שלי התמוטטה במהלך הטיסה, והיא מובהלת באותם רגעים ממש לבית חולים בפריז", משחזרת שוורץ. "היא הזמינה לאחותי טיסה דחופה לאותו ערב, אבל בצהריים הודיעה שאין מה לנסוע, כי אמא נפטרה. עברו כמעט שבועיים עד שהבאנו אותה לקבורה. הפרוצדורה של הטסת הגופה שלה הייתה ממש לא פשוטה, ובכל הזמן הזה הייתי אצל אחותי".

 

אחותה ליטל, מהנדסת תעשייה וניהול, כיום נשואה ואם לשלושה, הייתה אז בת 23. אחיה בני היה בן 19, בתחילת שירותו הצבאי. יום לפני האסון עברה ליטל, האחות, לגור עם החבר שלה - לימים בעלה - בדירה במרכז תל־אביב. יוני הקטנה ישנה אצלה בשל נסיעת האם והייתה אמורה לשהות שם שבוע, אבל נשארה לתמיד.

 

את זוכרת מה הרגשת אז?

"לא האמנתי, חשבתי שזה סרט רע ובטח תכף יתקשרו

"הייתי ממש קטנה, אבל אני לא זוכרת שחששתי, כי אחותי ויוסי החבר שלה מיד אמרו לי: 'את פה, את לא הולכת לשום מקום'. הם לרגע לא נתנו לי להרגיש שאני אבודה בעולם. עברנו יחד לדירה גדולה יותר שתתאים לשלושתנו, והם למעשה גידלו אותי"

ויגידו שהייתה טעות. בגלל שזה לא קרה פה ולא יכולנו ללכת לבית החולים להיפרד ממנה, זה לא נתפס. ראיתי את אחותי זורקת את הטלפון מהיד, ואז החבר שלה לקח את השיחה וניסה להבין מה קורה, ואני לא בדיוק הבנתי, אבל קלטתי שקרה אסון שהולך לשנות את חיי".

 

מה הדבר הראשון שחשבת עליו?

"שצריך להודיע לאחי, שהיה אז בבסיס ואי־אפשר היה ליצור איתו קשר".

 

לא חשבת על עצמך, מה יהיה איתך עכשיו?

"הייתי ממש קטנה, אבל אני לא זוכרת שחששתי, כי אחותי ויוסי החבר שלה מיד אמרו לי: 'את פה, את לא הולכת לשום מקום'. הם לרגע לא נתנו לי להרגיש שאני אבודה בעולם. עברנו יחד לדירה גדולה יותר שתתאים לשלושתנו, והם למעשה גידלו אותי. רק אחרי כמה שנים חשבתי על זה שוואלה, מסכנים, זוג צעיר בתחילת הדרך, על היום הראשון שלהם בדירה משותפת נוחתת עליהם ילדה בת 11 שלא הולכת לשום מקום. אבל באותו זמן זה פשוט נראה לי הגיוני להישאר שם. בת דודה שלי, שהיא עורכת דין, סידרה צ'יק צ'ק שאחותי תהיי אפוטרופסית שלי והחיים נמשכו".

 

מה אמרו באגף הרווחה על הסידור הזה?

"הגיעה עובדת סוציאלית שבדקה מה איתי, אבל אחותי התחייבה שהיא תדאג לחינוך ולבריאות שלי ובזה זה נגמר".

 

מה עם הסבים והסבתות?

"כבר לא היו. ההורים שלי הם בני הזקונים במשפחות שלהם, וכשאני נולדתי הייתה לי רק סבתא אחת מהצד של אמא, שנפטרה שנה לפניה. יש לי דודים ודודות משני הצדדים שתמכו והתעניינו, ונסעתי אליהם בסופי שבוע ובחופשים".

 

היית צריכה לעבור בית ספר?

"לא, גרנו במרכז תל־אביב, וליטל ויוסי פשוט הסיעו אותי לבית הספר כל יום. הם באמת המלאכים השומרים שלי. בעקבות האסון העבירו את אחי לבסיס קרוב לבית, והוא שכר דירה לידנו".

 

עם הוריה ז"ל, אילי וזאביק שוורץ. "התפדחתי מזה שאין לי הורים והרבה פעמים הייתי משקרת. לא רציתי לעשות מזה אישו" (צילום: אלבום פרטי)
    עם הוריה ז"ל, אילי וזאביק שוורץ. "התפדחתי מזה שאין לי הורים והרבה פעמים הייתי משקרת. לא רציתי לעשות מזה אישו"(צילום: אלבום פרטי)

     

    אישה שמחה שקרסה

     

    את השנים שבין מות אביה למות אמה שוורץ זוכרת במעומעם. בעקבות האינתיפאדה השנייה של שנת 2000, אמה מצאה את עצמה כמעט מובטלת בגלל מיעוט תיירים ושקעה בבדידות ובדיכאון. "אני לא זוכרת כל כך את ההתמודדות של אמא, כי הייתי ממש קטנה", מספרת שוורץ. "בשנים הראשונות היא ניסתה להתמודד עם המצב בעיקר בשבילנו, אבל מהר מאוד הגוף שלה פשוט קרס, והיא לא רצתה לקבל עזרה מאנשים. כשהייתי כבר בת שמונה־תשע, היו המון ויכוחים והמון תאקלים עם אחותי הגדולה, שכמעט כבר לא גרה בבית ודאגה לי מאוד. היא הבינה שאמא כמעט לא מתפקדת".

     

    ואחיך?

    "אחי שירת רחוק מהבית. הוא היה מתקשר המון, כי הוא ידע שזה עוזר לה, וכשהוא היה מגיע בסופי שבוע היא קצת התעשתה וניסתה לטפל בעצמה בשבילו".

     

    ומה איתך?

    "היה הבדל גדול בין כמה שהיא הזניחה את עצמה לאיך שהיא טיפלה בי. היא תמיד דאגה שלא יחסר לי כלום, לקחה אותי לקניונים ולים, טסנו לחו"ל ביחד. היא כן ניסתה לשמור על חיים רגילים,

    "אמא דאגה שלא יחסר לי כלום, היה אוכל בבית והייתה כביסה נקייה, אבל בערב היא הייתה אוכלת ומקיאה, ירדה מאוד במשקל ונראתה כמו שלד"

    היה אוכל בבית והייתה כביסה נקייה, אבל בערב היא הייתה ההפך הגמור. היא הייתה בולימית, אוכלת ומקיאה, ירדה מאוד במשקל ונראתה כמו שלד. היא לא כל כך עבדה, רק מדי פעם היו לה קבוצות, אז היא שקעה בעולם שלה".

     

    אז ממה חייתם?

    "אף פעם לא היה חסר כסף, היא הסתדרה והייתה גם ירושה מאבא".

     

    את זוכרת משהו ממנו?

    "רק סיפורים, תמונות ותרחישים שבניתי מהדמיון. הוא חלה בסרטן אלים ונפטר מהר מאוד. ממה שסיפרו לי לא הייתה תקופה ארוכה של גסיסה ופרידה. כולם היו בשוק, בעיקר אמא שלי".

     

    סיפרת בבית הספר מה קורה בבית?

    "לא, לא ידעתי שאני צריכה. לא הבנתי כמה המצב חמור".

     

    איזו אישה אמא הייתה לפני שאבא מת?

    "לא ממש הכרתי את האישה הזאת, אבל אני יודעת שהיא הייתה מאוד שמחה. אני רואה בתמונות אישה שנראית טוב, מלאה, חייכנית ומאושרת. היא הייתה פעילה מאוד ואהבה מאוד את העבודה שלה. כל הזמן הגיעו לארץ תיירים חוזרים שביקשו אותה שוב להדרכה, מרוב שהיא הייתה טובה. אני זוכרת שמדי פעם תיירים היו מתארחים אצלנו בבית והיא אהבה את זה".

     

    מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנה?

    "הטיול שעשינו בפריז ביחד עם אחותי. זה היה שנה לפני שהיא נפטרה, והרגשתי שזה רגע הפריחה שלה מחדש. היינו בטוחים שמפה היא רק תעלה. אחותי הייתה בדיוק לקראת מעבר לדירה עם החבר, ושמחה שהיא יכולה לעזוב בשקט. כשחזרנו משם היא המשיכה לדעוך, עד שהיא קרסה לגמרי".

     

    "אם אצליח לעזור למשפחה אחת להינצל מהעצב הזה, אם אציל אדם אחד מבולימיה, עשיתי את שלי וזה יהיה סוג של קלוז'ר" (צילום: אביגיל עוזי)
      "אם אצליח לעזור למשפחה אחת להינצל מהעצב הזה, אם אציל אדם אחד מבולימיה, עשיתי את שלי וזה יהיה סוג של קלוז'ר"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      רזון קיצוני

       

      היום שוורץ גרה בדירה שכורה בתל־אביב, לא רחוק מאחותה, עם שותף והכלב שלה, מריו, אחרי שחזרה מטיול במזרח הרחוק. לפני הטיול סיימה תואר ראשון במדעי התזונה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בינתיים היא עובדת כמנהלת משמרת ב"שגב אקספרס" ברמת החייל, ובספטמבר תחל סטאז׳ כתזונאית באיכילוב. "החלטתי ללמוד תזונה בעקבות המחלה של אמא, ואני רוצה לעסוק במיוחד בהפרעות אכילה. אם אצליח לעזור למשפחה אחת להינצל מהעצב הזה, אם אציל אדם אחד מבולימיה, עשיתי את שלי וזה יהיה סוג של קלוז'ר".

       

      ידעת בזמן אמת מה זה בולימיה?

      "ידעתי שהיא מקיאה הרבה. אחרי כל ארוחה ראיתי אותה הולכת לשירותים, אבל לא ידעתי שיש קשר בין זה לבין מצב הרוח שהיה לה. לא ידעתי שזו מחלה, ובטח שלא ברמה כזו קיצונית שאפשר למות מזה. אמרתי: אוקיי, יהיה טיפול, כדורים - מה שמבינים בגיל עשר".

       

      שאלת אותה פעם למה היא מקיאה כל כך הרבה?

      "לא, כי זה לא נעשה מולי והייתי ילדה קטנה בסך הכל.

      "אני לא זוכרת את אמא שמנה, אבל היא הייתה מסתכלת על עצמה במראה וחושבת שהיא שמנה. היא כל הזמן אמרה לי: 'יו, אני תכף בת 50, אני מזדקנת ואני לבד עדיין'"

      הייתי בגיל שבו מקבלים את החיים כמו שהם, לא שואלים שאלות. בדיעבד אני יודעת שהיא לא ממש שלטה במצב. המראה שלה היה כבר מאוד חולני, אי־אפשר היה לפספס את הרזון הקיצוני".

       

      מה היא אכלה?

      "היא לא אכלה הרבה, אבל מה שהיא הכניסה, היא הקיאה. ניסינו לקחת אותה לפסיכולוג, גם לפסיכיאטר, אבל היא לא שיתפה פעולה".

       

      היא הייתה שמנה קודם?

      "אני לא זוכרת אותה שמנה, אבל היא כן הייתה מסתכלת על עצמה במראה וחושבת שהיא שמנה. היא כל הזמן אמרה לי: 'יו, אני תכף בת 50, אני מזדקנת ואני לבד עדיין'. היא רצתה לשקם את חייה, אבל לא ממש ניסתה לחפש זוגיות חדשה. להפך, היא הפסיקה להיות בקשר עם חברים שהיו לה, ניסתה להסתיר את מצבה".

       

      היום, כשאת רואה בנות שמרעיבות את עצמן למוות, מה יש לך להגיד להן?

      "אני לא מבינה איך מישהו גורם לעצמו כל כך הרבה סבל. לא לכולן יש גנים של בר רפאלי, ולא כולן יכולות להיראות כמוה. בנות פוגעות בעצמן ומה שהכי מצער הוא שהמשפחה והחברים מסביב נותנים לזה לקרות. אם היינו ערניים יותר, אולי אמא שלי עוד הייתה איתנו".

       

      איך אנשים מגיבים לעובדה שאין לך אמא ואבא?

      "אני זוכרת שאחרי שהיא נפטרה, כשחזרתי לבית הספר אחרי החופש הגדול, באתי רק לשעה השנייה כי בשעה הראשונה המורה סיפרה לכולם שאמא שלי נפטרה, וביקשתי לא להיות בזה. כשעליתי לחטיבה לא סיפרתי לכולם, רק למי שהיה קרוב. נורא התפדחתי מזה שאין לי הורים והרבה פעמים גם הייתי משקרת. אפילו עכשיו, בטיול במזרח הרחוק, היה לי קשה לספר. הרגשתי שאני נופלת על אנשים ולא רציתי לעשות מזה אישו. לפעמים חברות שלי היו אומרות: 'רבתי עם אמא שלי, אין לי כוח אליה', ואני - רק תנו לי לריב עם אמא שלי ולהתעצבן עליה".

       

      טבעי למרוד בגיל ההתבגרות. איך זה היה אצלך?

      "גם לי היו תקופות של מרד, מדי פעם הייתי עושה לאחותי קטעים ומתעצבנת על דברים, אבל היא הייתה מאוד אמהית ולא ויתרה לי. נראה לי שבגלל שהיא הייתה צעירה ועוד לא הייתה אמא בעצמה, היה לי יחסית קל איתה".

       

      קיבלתם קצבה מהמדינה?

      "לא. אחותי וגיסי פרנסו אותי. הם קיבלו רק קצבה קטנה מחברת 'דן' עד שהגעתי לגיל 18, כי אבא שלי עבד שם. אחותי הייתה מבקשת הנחות בשבילי, למשל, על טיולים שנתיים, על הנסיעה לפולין. בצבא הייתי חיילת בודדה, ועל הלימודים באוניברסיטה קיבלתי מלגה מלאה".

       

      מתי הרגשת שאמא הכי חסרה לך?

      "כל הזמן, אבל בעיקר כשהתגייסתי, למשל, בטקס ההשבעה בטירונות כשכל ההורים הגיעו. ברור שאחותי הייתה שם תמיד, אבל אמא זו אמא. מצד שני, יש לי קשר אחר עם האחים שלי, שאין במשפחות אחרות".

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד