זמן קצר לאחר לידת בתה הצעירה עלתה נורה בכריה על המשקל הביתי שלה, וגילתה שהיא נמצאת במרחק נגיעה מ־100 קילו. "ראיתי את המספר 98, והזדעזעתי", היא משחזרת. "באותו רגע נתתי לעצמי שבועיים לפרידה מהאוכל. טרפתי בלי חשבון, ואז סגרתי את הבסטה".
איך הגעת למשקל הזה?
"בגיל 12־13 התחלתי להשמין, ולא עצרתי. בגיל 16 כבר שקלתי קרוב ל־100 קילו, ואז התחלתי לרדת ולעלות. בשיא שלי הייתי אוכלת קילו בורקסים לארוחת בוקר, ואחר כך הייתי צריכה משהו מתוק לקינוח אז דחפתי גם כמה קרואסונים. אכלתי הכל ובלי הפסקה. במהלך השנים שמתי ים של כסף על הניסיונות להיפטר מהאוכל. מה לא עשיתי? הלכתי לקבוצת תמיכה של מירי בלקין ולשומרי משקל, לקחתי כדורים להרזיה, עשיתי דיקור ועשיתי גם 'מלתעות' (תפירת החניכיים כך שאי־אפשר לפתוח את הפה וללעוס, ד"ח), אבל בסוף העליתי את הכל בחזרה. ואת יודעת מתי הצלחתי לשמור? כשהתחלתי לעשות ספורט וסתמתי את הפה. ככה הורדתי 34 קילו".
גם רים בכריה, אחותה הצעירה של נורה, ראתה את
מחוג המשקל נוגע בספרה 100. "התמכרתי לשוקולד והרשיתי לעצמי לאכול ופלים כל היום", היא מספרת. "הייתי נכנסת לסופר, אוספת מכל הבא ליד ולוקחת איתי לבית הספר. זו הייתה הנחמה שלי. אמא שלי הייתה מוטרדת מאוד מהמשקל שלי, היא רשמה אותי להמון מכוני כושר".
איך הצלחת לרזות בסוף?
"הלכתי לדיאטנית, קיבלתי תפריט, עשיתי כושר ושמרתי עם האוכל. אמא והאחיות שלי ישבו עליי חזק, אמרו לי: 'לא חבל עלייך? את כל כך יפה, תני פוש'. בשלוש השנים האחרונות ירדתי 30 קילו".
נורה: "לקחתי אותה כפרויקט, התאמנו ביחד והצלחנו לרדת לאט־לאט. יש לה מטרה, היא מתכוונת להוריד עוד שישה קילו לפחות".
עכשיו נורה (39) ורים (22), מוסלמיות תושבות יפו, לוקחות את המהפך שלהן צעד אחד קדימה: לפני שלושה חודשים הן פתחו את Dream Park TLV, מכון כושר מפואר בקצה שדרות ירושלים בעיר. נורה היא מדריכת כושר מוסמכת, רים אחראית על הניהול השוטף, והמתאמנות הן שילוב של נשים יהודיות ומוסלמיות.
אחוות המתאמנות במקום מעוררת התפעלות: ערביות עטויות בגדים צנועים לצד יהודיות בבגדי ספורט הדוקים מנהלות שיחות על החיים, ומסייעות זו לזו בביצוע התרגילים. על מפתן הדלת מותקנת מזוזה. "מזוזה היא ברכה, ולא חשוב אם זה סמל יהודי או ערבי", מסבירה נורה. "אני רוצה לכבד את המתאמנות היהודיות, ולא נראה לי שזה יכול להפריע לנו. לאחותי זה קצת הפריע בהתחלה, היא אמרה שזה לא שייך לדת שלנו, אבל שכנעתי אותה שזו ברכה למקום".
איבדתי את הערבית
אני פוגשת את האחיות בסטודיו המאובזר שלהן, יום אחרי המהומות שהתרחשו בעיר בעקבות הריגתו של צעיר ערבי על ידי כוחות המשטרה בנסיבות שטרם הובררו. "נורא עצוב מה שקרה לבחור", אומרת נורה. "אם הוא היה יהודי, עבריין או לא עבריין, אין מצב ששוטר היה יורה בו. אפשר היה למנוע את זה. יש ביפו דו־קיום, יש כבוד הדדי בין יהודים לערבים. חבל שמקרה כזה קרה פה, כי המרקם החברתי מאוד עדין".
הדו־קיום אינו זר לאחיות בכריה. קרוב ל־20 שנה התגוררה משפחתן בשכונת התקווה, לשם עברו מלוד לאחר שאב המשפחה ירד מנכסיו ונאלץ למכור את ביתם. חמשת ילדי המשפחה – ארבע בנות ובן - התחנכו על ערכי הסובלנות וכבוד האדם שהנחילו להם ההורים (אחותן הגדולה של נורה ורים, אמאל איוב, אף הקימה את בית הספר "פרומיס" במזרח ירושלים, שמחנך לדו־קיום ועמד במרכז התוכנית "המקור" בערוץ 10).
נורה, גרושה ואם לשלוש בנות, למדה בתיכון גימנסיה הרצליה, הלכה במשך שנים לצופים ומדברת עברית שוטפת ללא מבטא. "היינו המשפחה הערבית היחידה בשכונה, ולא אגיד לך שזה היה תמיד ירח דבש", היא מספרת. "בכל פעם שרבתי עם מישהו, קראו לי 'ערבייה מסריחה'. אני לא סוחבת את זה איתי. דפדפתי".
מה נתנה לך העובדה שגדלת בסביבה יהודית?
"זה פתח לי את העיניים. החברה הערבית פרימיטיבית מאוד, שום דבר לא מקובל, ואם הייתי גדלה בסביבה ערבית לא הייתי יודעת הרבה דברים. מצד שני, את הבנות שלי אני מגדלת כערביות בין ערבים, והן לומדות בבית ספר ערבי, כי חשובה לי מאוד השפה. אני איבדתי את השפה הערבית, אין לי עומק. עברית אני יודעת על בוריה ואני מדברת בלי מבטא. אנשים באים לפה ולא מאמינים שאני ערבייה".
כשהייתה בת 18 עברה עם משפחתה ליפו. "אמא אמרה לאבא: 'יאללה, הבנות גדלו וצריכות למצוא חתן, בוא נעבור ליפו'. וככה היה".
פחדו שתתחתני עם יהודי?
"ברור שפחדו, אבל לא היה להם מה לדאוג. קיבלתי חינוך טוב. מאז שהיינו קטנות אבא שלי היה אומר: 'אוי ואבוי אם תביאו לנו משה או יהודה או צביקה', וכל הזמן צחקנו על זה בבית".
הבית היה שמרני?
"מה פתאום? אנשים היו שואלים את אבא שלי: 'איך אתה נותן לנורה לנסוע למחנות קיץ של הצופים?', והוא היה עונה: 'אני סומך עליה, גם אם אשים אותה בחדר מלא גברים היא תשמור
על עצמה'. וזה הלך איתי. לא היה מצב להתאהב ביהודי, ידעתי מה מותר ומה אסור, ויהודי בשבילי זה קיר".
ואם אחת מבנותייך תביא לך יהודי?
"אז תהיה לי בעיה. אין מה לעשות, אנחנו חיים במדינה שלא מקבלת את זה. הלוואי שבעוד 20 שנה לא ישאלו את השאלות האלה בכלל. יש לי חברה יהודייה מהתקווה שאמרה לי פעם בפנים: 'אני מעדיפה שהבת שלי תתחתן עם נרקומן ולא עם ערבי', אז אמרתי לה: 'את יודעת מה? לכי על זה!'".
בגיל 23 היא נישאה לתושב מזרח ירושלים ועברה לגור איתו בבית־צפפא, שם נולדו שלוש בנותיה: רת'יבה (14), שירין (13) ושיימה (11). אחרי חמש שנות נישואים "לא טובות" לדבריה, ולאחר שבעלה חזר בתשובה, היא התגרשה. "הקטע הדתי שלו לא הפריע לי, אבל לו הפריע שאני לא דתייה. לא רציתי להתגרש, ניסיתי ללכת לקראתו, אבל לא הצלחתי, כי דבר כזה צריך לבוא מהלב. לקחתי את הבנות שלי על הידיים והלכתי".
נורה נאלצה להתחיל את חייה מחדש עם שלוש בנות קטנות. היא עבדה בניקיון משרדים במשך 13 שנה. רק לאחר שהצליחה לרזות, עשתה גם מהפך מקצועי. "באותה תקופה הייתי מתאמנת המון. יום אחד ראיתי בדואר פלאייר של עמותת 'הישגים', שהציעה קורסים לתושבי יפו. אחד מהם היה קורס למדריכי חדר כושר בווינגייט. התלהבתי ונרשמתי, ואחרי הקורס התחלתי לעבוד בסניף של 'גו אקטיב' בבת־ים. ידעתי שיום יבוא ואפתח מכון כושר משלי. אפילו אמרתי למנהל המכון שראיין אותי שאני באה רק לשנתיים. בדיוק אחרי שנתיים התפטרתי".
אנחנו אנטי־דת
בניגוד לנורה, אחותה רים – שצעירה ממנה ב־17 שנה – גדלה ביפו, בסביבה ערבית, ולמדה בתיכון הנוצרי "טרה סנטה". לאחרונה היא החליטה לחזור בתשובה ולהלך בגלבייה וחג'אב, אך כעבור זמן קצר הסירה אותם. "הייתה לי תקופה קשה", היא מסבירה, "לא הייתי מאושרת, היה חסר לי משהו לנשמה. לילה אחד בכיתי עד הבוקר, וכשהתעוררתי הרגשתי דחף להתלבש בצניעות. יצאתי מהבית והלכתי לקנות את הגלבייה והחג'אב. אמא שלי לקחה את זה קשה, אבל זה לא עניין אותי. כולם התנגדו לזה במשפחה, הייתה מהומה בבית כי חשבו שהשתגעתי".
נורה: "אנחנו אנטי־דת, הדת רק גורמת לצרות ומלחמות. אם הנשמה טובה, לא צריך לחזור בתשובה".
רים: "חודש הרמדאן היה הזדמנות עבורי. עכשיו הוא נגמר, וקיץ וחם. אמרתי שאני לא מסוגלת. אולי בשלב יותר מאוחר, אלוהים ייתן לי יותר כוח לעשות את זה"
.
בינתיים עזבה רים את חנות האופנה שבה עבדה, וחיפשה
תעסוקה. אז הציעה לה נורה לפתוח ביחד מכון כושר. רים השקיעה את כל חסכונותיה, לקחה הלוואה מהבנק, ובהשקעה של כחצי מיליון שקל יצאו השתיים לדרך. "רציתי להגשים לאחותי את החלום", אומרת רים. "אמרו לי שזה סיכון גדול, אבל אני מאמינה בנורה ומאמינה בעסק. אין ביפו עוד מכון כזה. בהתחלה נורה הייתה בלחץ, פחדה על הכסף שלי, אבל הרגעתי אותה שיהיה בסדר ועובדה: אנחנו פה שלושה חודשים וזה תופס, כל יום זה גדל וגדל. מחשבה בוראת מציאות".
מה מבדיל את מכון הכושר שלכן ממכוני כושר אחרים?
נורה: "אצלנו אין דבר כזה לבוא להתאמן לבד. אני מאמנת את כולם. יש אימון בקבוצות וגם אימון אישי. יש פה קבוצות מעורבות של נשים ערביות ויהודיות, ששמחות על ההזדמנות להתאמן ביחד. אף אחת לא שואלת את השנייה מי את ומה את".
מה עם גברים?
"גברים פחות, אם כי אנחנו מקבלים את כולם באהבה. לפני שבועיים בעלה של מתאמנת שלי, שהוא מאמן כדורגל, הביא אליי את הקבוצה לאימוני כושר. קרעתי אותם".
מאיפה באות לכאן נשים יהודיות?
"יפו מלאה בתושבים יהודים. במתחם חצרות יפו שבו אנחנו נמצאות גרות רק יהודיות, ויש לי את המתאמנות שלי מבת־ים, שבאו אחריי עד לפה, כי הן לא מוותרות על האימון האישי שלי".
עד כמה המודעוּת לגוף קיימת בחברה הערבית?
"זה הופך להיות יותר ויותר מקובל. 70 אחוז מהלקוחות שלנו הן ערביות, שרוצות לשמור על בריאות ועל המשקל. לא מזמן התקשרה אלינו קבוצה של ערביות מרמלה, ביקשו שנבוא להקים שם סניף. בעזרת השם, הכל בידי שמיים".
בימים אלו משיקות האחיות במכון תוכנית תמיכה להרזיה, "שבה אני אשתף בדרך שעברתי", מסבירה נורה. "דיאטה זה קשה מאוד. גם היום אני רוצה לאכול הכל, הפיתוי הוא גדול, אבל אני מחזיקה את עצמי. אני נכנסת לפעמים למאפיות, מריחה את הלחמניות, נושמת ויוצאת. אין מצב שאני חוזרת למקום הזה. אני לא מחפשת להחליף את בר רפאלי על איילון, אבל צריך לשמור על מראה אסתטי".
מה את אוכלת היום?
"בבוקר חביתה וקצת ירקות, ואם אני לא רעבה – מדלגת על ארוחת בוקר ואוכלת אחרי זה איזה פרי. בצהריים אני מכינה לעצמי חזה עוף במחבת או עוף בתנור עם ירקות. ויתרתי כמעט לגמרי על פחמימות, למרות שאני חולה על מקרוני. אולי פעמיים בשבוע אני אוכלת אורז. בערב סלט גדול, ואם אני רעבה ורוצה לחם, תמיד יש לי בפריזר לחם מלא שאפשר לשלוף. מתוק כבר כמעט לא בא לי, ואם בכל זאת בא לי, אני מתעלמת. אין לי בבית שום דבר מתוק, אז אם אין לי ברירה, אני אקח פרי. אני מתאמנת עם הקבוצות שלי, ועושה עוד פעמיים בשבוע אימונים לבד, ברמת קושי גבוהה יותר".
את רוצה זוגיות חדשה?
"אני מתה לזוגיות, אבל אני לא מחפשת, שיחפש הוא אותי. אני רוצה אדם טוב וחכם, אני לא מסתדרת עם טיפשים. הבעיה היא שאנשים מפחדים מאישה קצת חכמה ועצמאית. אין היום גברים שנלחמים על אישה".
רים, מה איתך?
"עדיין אין לי בן זוג. אינשאללה, שיבוא".
