לפני שנה וחצי הרגישה השחקנית שרונה אלימלך שהיא שומעת רעשים באוזניה. מדי פעם גם העין השמאלית הייתה משתתקת, היא ראתה הבזקים שחורים ושדה הראייה שלה היה מצטמצם. לפעמים נתקפה חולשה גדולה, תחושה שהיא עומדת לצנוח ולאבד את ההכרה. "ארבעה חודשים הסתובבתי אצל רופאים ולא מצאו לי כלום", היא משחזרת, "אחד מהם אפילו הגדיל ואמר לי, 'את פסיכופטית'. הייתי אז בשיא הקריירה שלי, הצטלמתי לסרט 'ישמח חתני', הופעתי עם ההצגה 'קזבלן' בתיאטרון הקאמרי, והיה לי קשה לתפקד כי שמעתי רעשים בתוך הראש".
בסופו של דבר הגיעה לנוירולוג פרופ' עמוס קורצ'ין, ובבדיקת MRI זיהו את מקור הבעיה: אלימלך (46) חלתה בתסמונת סוסק, מחלה אוטואימונית נדירה המתבטאת בפגיעה בכלי דם קטנים במוח וגורמת לאיבוד שמיעה, פגיעה בראייה וכאבי ראש, וגם פגיעה בחשיבה ואיבוד זיכרון לטווח קצר. המחלה עשויה לחלוף מעצמה או בטיפול על ידי סטרואידים בתוך שנתיים עד שש שנים. "'תסמונת סוסק תוקפת נשים בנות 20 עד 40", היא מסבירה. "כשהלכתי להתייעץ עם הרב פירר, הוא לא הבין מה היא עושה אצלי, כי אני בשנות הארבעים לחיי. כנראה המחלה חשבה שאני צעירה יותר. זה כמו צונאמי שנותן מכה והולך".
אוהל ליד הקניון
זו שעת בוקר מוקדמת בביתה של שרונה אלימלך בשכונה דרום תל־אביבית, וכשהיא מקבלת את פניי בחיוך ומכירה לי את בתה היחידה שירה (שמונה), קשה להבחין שראייתה נפגעה באופן בלתי הפיך. לא קל לה לחזור אל ימי המחלה ההם, גם משום שפגשה בבית החולים את אמיר פרישר גוטמן ז"ל, שאובחן בטעות באותה תקופה כחולה בסרטן ועבר טיפולי כימותרפיה. מותו מטביעה טלטל אותה. "קשה לי עד
עכשיו", היא אומרת, "אהבתי אותו מאוד".
היא נולדה בנהריה בשם שרון, ולפני עשור הוסיפה ה' לשמה בהמלצת רב קבלי. שירתה בלהקה צבאית בחיל החינוך, למדה משחק בבית צבי וכבר כסטודנטית בשנה ג' השתתפה בתוכנית המערכונים "נפלו על הראש" וב"אהבת קיץ" בערוץ 2. אחר כך באו אינספור תפקידים בתיאטרון ("גורודיש", "קומדיה של טעויות", "סאלח שבתי", "קזבלן"), בקולנוע ("מתוק ומר", "אחותי היפה", "ישמח חתני"), בטלוויזיה ("זאפ לראשון", "ספי", "המשאית", "שושלת שוורץ", "פולישוק", סרט הטלוויזיה "סימה ועקנין מכשפה"), וגם בקלטות ילדים ("דגדוגים") ומחזות זמר לכל המשפחה ("הקוסם", "עוץ לי גוץ לי", "הגיבן מנוטרדם"). היא דיבבה בסרטים ("צעצוע של סיפור", "גופי") והופיעה בהצגות בידור ("קח אותי מוריס").
את שחקנית מצליחה כבר שנים, ולא הפכת לשם שמוכר בכל בית. איך את מסבירה את זה?
"אני עושה המון דברים, אבל לא מזוהה עם עבודה אחת. זו הדרך שאני צריכה לעבור, והיא אטית וארוכה. לכל אחת יש את השיעורים שלה, ואין לי ספק שגם החלום הגדול שלי, להגיע לתודעה המונית, יתגשם בגלגול הזה. אף פעם לא היה לי אמרגן או משרד, הכל עשיתי לבד. כשסיימתי בית ספר למשחק אמרתי, 'אם לא אתקדם כל שנתיים, אני עוזבת'. ובאמת הייתי בודקת כל שנתיים, ותמיד התקדמתי. כשבנאדם נמצא בדבר הנכון שלו, הכל זורם ומגיע אליו".
מחלתה אובחנה בינואר 2016. שמונה ימים הייתה מאושפזת ושקעה במחשבות קיומיות. היא קיבלה אינספור כדורים, כולל קורטיזון למשך שנה וחצי ועברה גם טיפולי כימותרפיה "עדינים", כהגדרתה (ציטוקסן). היום היא מטופלת בתרופה ביולוגית שעולה עשרות אלפי שקלים בחודש אבל ממומנת על ידי קופת החולים. "אני זוכרת שלפני טיפול הציטוקסן הראשון בניתי אוהל ליד קניון ארנה במרינה בהרצליה", היא משחזרת, "הייתי בתוך האוהל לבד עם עצמי כל הלילה ודיברתי עם אלוהים, או אם תרצי, תקראי לזה 'העצמי העליון', כדי לקבל החלטה אם לעשות את הטיפול הזה שנורא הפחיד אותי. הבנתי שאני חייבת לעבור אותו, כי לא יכולתי להישאר עם כמויות הקורטיזון שקיבלתי, שהשפיעו עליי נפשית והביאו מחשבות שווא על מוות.
"הרגע הכי קשה היה כשחברה באה ואמרה, 'אני מכירה מישהי שחולה במחלה, היא בת 32 עם שני ילדים ונהייתה חירשת, היא לא שומעת היום'. ברור לי שאלוהים שלח לי אותה, וזה הרגע שבו הבנתי שהמחלה הזאת אמיתית. עד אז חשבתי שאני בהצגה ומוחאים לי תכף כפיים. זה גמר אותי. הייתי מבוהלת, שבועיים הייתי כמו משוגעת. נסעתי לקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון, נפגשתי עם הרב יובל כהן אשרוב, התחלתי קורס נשימות ריברסינג, שלוש שעות כל סשן, משהו מטורף. גם ביקשתי שלא יבואו לראות אותי. באשפוז השני רציתי להיות לבד ובכיתי המון. הייתי צריכה להיות לבד".
איך בתך התמודדה עם מה שקורה לאמא שלה?
"בתקופה הקשה, כשהייתי מבוהלת, היו לה תובנות רוחניות. לפעמים היא הייתה האמא ואני הילדה. היא הייתה מאוד רגישה וחזקה ועודדה אותי, והיא הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים האלה. היינו אז הרבה בדרכים, כי בקיץ של 2016 ניסיתי לגור בהוד־השרון, רציתי לגור באזור שמרגיש כמו מושב, והייתי מסיעה אותה כל בוקר לבית הספר בתל־אביב, עד שמצאתי את הבית הנוכחי. כשהיינו נוסעות בדרכים, היא כל הזמן עשתה לי בחינות, משחקי זיכרון, כדי לראות שהזיכרון שלי בסדר".
איך השפיעה המחלה על הקריירה שלך?
"בשנה וחצי האחרונות לא יכולתי לעבוד, למרות שהיו לי הצעות. זו הייתה בחירה שלי ושל הרופאים לתת לגוף להתאושש. הם העדיפו שאני לא אעבוד כדי לראות שהמחלה באמת לא פעילה. אני מוכרת כנכה, ומה יהיה הלאה, אלוהים יודע. השאיפה שלי היא לחזור כמה שיותר מהר לבמה ולעשות מופע יחיד עם אלבום היחיד שלי, ואני מאמינה שאחזור. יש תפקיד חדש במחזמר שמחכה לי בדצמבר. המחלה כרגע שקטה ואני מקווה שלא תתפרץ מחדש".
את שיער ראשה בחרה אלימלך לגלח ללא קשר למחלה. "עשיתי לפני כמה חודשים החלקה אורגנית בשיער, והשיער נפגע ממנה", היא מספרת. "בחרתי לעשות קרחת, שהיא סוג של אמירה - למחוק את העבר ולהתחיל דברים חדשים, להיכנס בפחד ולחבק אותו. תמיד חשבתי איך זה יהיה לעשות קרחת, וכשראיתי את נינט טייב, שלפני עשר שנים עשתה קרחת בעקבות פרסומת, התחלתי לחשוב על זה בעצמי. אני בנאדם שאוהב שינויים
וקצת משתעממת לפעמים. אני לא יודעת אם זה טוב או לא, אבל זו אני. רוב האנשים סביבי אמרו, 'זה מושלם שרואים את הפנים שלך'. מישהו שאל אם אני חולה בסרטן, ועניתי שלא. אגב, לצילומים של הכתבה הזו קניתי פאה, אבל בסוף החלטתי להצטלם כך. זה מה שלמדתי מהמחלה הזאת: זאת את, תאהבי את עצמך. אני אסתובב כך עוד כמה חודשים ואביא משהו אחר לדמות שאשחק במחזמר בדצמבר".
מה מצבך כיום?
"ברוך השם, המחלה נעצרה. לפי בדיקות ה־MRI, אין נזק לעיניים ולאוזניים מעבר לנזק שכבר נגרם לי. אם אני עוצמת עין אחת אני לא רואה חצי פנים שלך, כי עין אחת שלי נפגעה וזה נזק לכל החיים. לשמחתי לא רואים עליי. מתברר שגם היה לי שבץ מוחי קטן. זו מחלה מסוכנת שיכולה לגרום לעיוורון, חירשות ובעיות נוירולוגיות, ואין הרבה ניסיון בטיפול בה, אז הייתי שפן ניסיונות. אגב, הרעש בראש עדיין לא פסק".
איך את מצליחה לתפקד?
"חיה עם זה. קשה לי במקומות עם הרבה אנשים ואני נאלצת לצעוק יותר. מצד שני, זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי".
למה?
"כי היא איפסה אותי בכל התחומים. חישבתי מסלול מחדש וגיליתי שאני חזקה מאוד. בזכות המחלה הבנתי את החיים ואת התכנים הרוחניים שאני לומדת שנים – עשיתי קורס תקשור אצל חנה יקואל ז"ל, לימודי ימימה, למדתי את שיטת המרכבה של דליה ברנשטיין. כשחליתי, נלחמתי בפחדים שלי ולא הפסקתי לשיר את 'מתנות קטנות' של רמי קלינשטיין. אני חושבת שקיבלתי את המחלה הזו כי הנשמה שלי לא יכלה יותר לרַצות אחרים. היא הייתה צריכה ללמוד לאהוב את עצמה. חוויתי גם סוג של בדידות, למרות שיש לי ילדה - זו חוויה קיומית שנולדים איתה. למדתי לקבל אהבה ולא רק לתת. אלוהים סידר לי קצת לנוח ולהיות עם עצמי".
לעזוב את צפון תל־אביב
למרות התקופה המאתגרת שעברה על אלימלך, היו לה השנה לא מעט רגעי נחת. הסרט "ישמח חתני" של אמיל בן שמעון, שבו היא משחקת, ויצא בספטמבר האחרון, היה מועמד ל־5 פרסי אופיר, וזכה להצלחה מסחרית. היא מגלמת שם את אורה, ועושה תפקיד נהדר לצד אוולין הגואל, עינת שרוף, אורנה בנאי ואיציק כהן. "לא ציפינו לכזאת הצלחה. הסרט נמכר להפצה בארצות־הברית ומצליח גם שם", היא אומרת, "עברתי לגור בשכונת קריית שלום בזכות הסרט, בין היתר כי צילמנו גם פה וגם בירושלים. הכרתי את המקום הזה וראיתי אותו בפן אחר. לפני כן גרתי בצפון תל־אביב, ויש לי דירה קטנה במזרח תל־אביב, אבל השכונה הזו מושלמת מבחינתי בגלל הקהילתיות. אפשר להזמין את השכנים לקפה, ממש כמו ב'סאלח שבתי'".
עכשיו היא חולמת על ילד נוסף. "רק בגיל 32 התחלתי להבין שצריך להתחתן ולהביא ילדים. התבגרתי באיחור. קודם היה לי חשוב למצוא את רומיאו, הנסיך על הסוס הלבן, חייתי קצת בפנטזיה, אני עדיין חיה, ואני יוצאת מזה". חתונה, בסוף, הייתה שם:
למחוק את העבר ולהתחיל דברים חדשים, להיכנס בפחד ולחבק אותו"
בגיל 37 נישאה, "והתגרשתי אחרי שנה וחצי, בגלל חוסר התאמה משווע. היום אני מבינה שהתחברנו כדי להביא את שירה לעולם.
"לא הרבה נשים היו מפרקות משפחה עם תינוקת בת שלושה חודשים בבית. התמכרתי לאמהוּת בצורה טוטאלית. וכן, הייתי אמיצה וגיבורה לקום וללכת. אני זוכרת שהייתי במינוס של 25 אלף שקל, שכרתי בית, הסתכלתי לשמיים ואמרתי, 'אתה תעזור לי'. והוא עזר. די מהר קיבלתי תוכניות טלוויזיה ("נשרים", "אהבת קיץ", אמ"ר), והדברים הסתדרו".
מבחינה רפואית, את יכולה להביא לעולם עוד ילד?
"פגשתי את השחקנית עירית קפלן לפני חצי שנה במסיבה. עירית שיתפה אותי שהיא בהיריון, והייתה מספיק אמיצה להגיד שזה לא מביצית שלה ולא מזרע של בעלה. השתוממתי. לא האמנתי שאפשר לעשות דבר כזה בארץ, ועוד דרך קופת חולים. זאת הכוונה שלי, לעשות ילד נוסף, ואם אצטרך איעזר בתרומת ביצית".
מה אומרים הרופאים?
"לחכות עד שאעבור עוד שני טיפולים ביולוגיים. אני לא יודעת אם אצליח להיכנס להיריון, אבל אני אישה מאמינה, מה שצריך לקרות יקרה. עם כל הכוחות שלי ואלה שאלוהים נותן לי, אני מאמינה שזה יקרה".
את מעוניינת גם בזוגיות?
"תמיד הייתי מאוד מחוזרת ותמיד הייתי בזוגיות, אבל בתקופה האחרונה לא הרגשתי שאני פנויה לקשר. בחרתי להיות בזוגיות עם עצמי כדי למשוך לחיים אהבה נכונה ומדויקת. עכשיו אני מתחילה להיפתח לפרק ב'.
"מחזרים אחריי המון גברים, אבל לא מעניינים אותי גברים לא רוחניים. כסף לא חשוב לי, מראה כן. אני רוצה שיהיה יפה בפנים ובחוץ. הטעות שלי היא שלוקח לי הרבה זמן להשתחרר ממערכות יחסים, זה חלק מההתפתחות שלי, לדעת לשחרר מהר יותר".
היית בת הזוג של השחקן ליאור אשכנזי בשנות ה־20 שלך.
"היינו יחד חמש שנים, מגיל 20 עד 25. כשליאור התחתן, זמן לא רב אחרי שנפרדנו, זה גמר אותי, שנים הייתי שבויה בדבר הזה. אבל גדלתי מזה. צמחתי. היום אנחנו עובדים ביחד ואני ממש לא זוכרת שהייתי איתו מרוב שהסיפור הזה נסגר. אבל לקח לי הרבה שנים, כשצילמנו יחד את 'סימה ועקנין מכשפה' נורא נלחצתי מלעבוד איתו. עברנו גם את זה".
.
תליון מצופה זהב
"רוחות השינויים" הוא שמו של האלבום שלה, שהוקלט ונגנז שלוש פעמים בטרם שוחרר לאוויר בחודש האחרון ("מספיק שבן אדם אחד היה זורק לי משפט ביקורתי בעבר, הייתי סוגרת את השירים לעוד שנה וחצי במגירה"). שניים משיריו כבר מושמעים ברדיו, אבל לא צלחו את הפלייליסט של גלגל"צ. היא מקווה שגם את המחסום הזה תעבור בעתיד. את האלבום הוציאה דרך פרויקט מימון המונים, וצירפה שרשרת או צמיד לרוכשים, עם תליון מצופה זהב, שילוב בין מגן דוד, סמל האינסוף ולב. משה דעבול, מפיק מוזיקלי שעבד בעבר עם דין דין אביב, אהובה עוזרי, דיקלה ולאה שבת, עבד איתה. אליו הצטרף המפיק המוזיקלי אלון אוחנה. "האלבום הזה עלה לי הרבה כסף", היא מודה, "אבל אני שלמה איתו, וגם הבת שלי צועקת בראבו באוטו כשאנחנו שומעות אותו יחד, אחרי שמסתיים כל שיר".
גם האלבום הזה, לדבריה, הוא תוצאה של מחלתה, שהביאה אותה להחלטה להפסיק לפחד ולהתחיל לעשות, כי החיים קצרים מדי. "תביני, בגיל 25 כבר עבדתי על שירים ושלחתי אותם לשתי חברות תקליטים, ושם רצו להשקיע בי כזמרת ולא הבנתי, מחתימים אותי או לא? לא הלכתי אפילו לפגישות. כנראה פחדתי".
מה עזר לך לשחרר את הפחד?
"חברה שלי, סלין, שהיא מטפלת בגוף ובנפש. היא ובעלה השקיעו בדיסק. היא אמרה לי, 'תגידי לעצמך, אוקיי, מה יקרה אם אני נהיית חירשת או עיוורת', וזה שחרר לי את הפחדים, כי נלחמתי לא לעצור אותם אלא להכיר בהם. אני בן אדם אחר היום, ומרגישה סוף־סוף אישה, אפילו שיש לי שיער קצוץ. אני בטוחה שהשירים יישמעו בכל מקום. אני נותנת ליקום לסדר את זה".
