"ההנהגה חלולה, העם מיואש, ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש".
הדובר - דויד גרוסמן, אב שכול; הזמן - נובמבר 2006; הנסיבות - עצרת זיכרון ליצחק רבין. אורי (21), בנו של גרוסמן, חייל בשריון בשירות סדיר, נהרג שלושה חודשים קודם לכן במלחמת לבנון השנייה, מלחמה שאביו התנגד לה בכל תוקף. יומיים לפני שנהרג, השבוע לפני 11 שנה, השתתף גרוסמן במסיבת עיתונאים יחד עם שני סופרים בכירים אחרים - עמוס עוז וא.ב יהושע - והפציר בממשלה לעצור את הקרבות, לא להרחיב את המלחמה, להסכים להפסקת אש. אבל מבחינתו, ומבחינת משפחות רבות נוספות, הוא איחר את המועד, מה גם שהממשלה לא שעתה לקריאתם של שלושת הסופרים.
שתי אפשרויות עמדו בפניו של גרוסמן לאחר שבנו נהרג: לתת לכאב להכריע אותו, או לחיות לצידו, להמשיך ליצור ולפעול למען זכויות אדם. גרוסמן לא נכנע. את הספר "אישה בורחת מבשורה", שאותו החל לכתוב ב-2003, השלים אחרי שבנו נפל. בסופו הוסיף כמה מילים אישיות על הבן.
"אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות", כתב. "בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ('מה עוללת להם השבוע?' הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.
"הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו. ב-12 באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק - בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.
"לאחר תום השבעה חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה יותר מכל הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה".
ב-2011 כתב גרוסמן את השיר "קצר פה כל כך האביב", שיהודה פוליקר הלחין ושר:
יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִסָּן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכֹל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!
נִסְעַר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בּשּׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.
קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח.
אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר וְסוֹפוֹ –
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
כָּמוֹהוּ נִצְחִי בְּעֵינָיו.
קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח
נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.
נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.
הזמניות של החיים
גרוסמן מנגיד בשיר בין יופיו הצוהל של העולם הפורח, הסוער מרוב יופי, חיוניות ועוצמה משכרת שיש בהם כוחות ריפוי - עד כדי כך הם עזים - לבין זמניותו שוברת הלב של האביב, ובעצם, של החיים. עוד רגע הכול ייבול; בשוליים כבר אפשר להבחין בקץ שמביא עימו הקיץ, בכוחו המכרית והמייבש, עד שהכל קמל. לחיים יש משך שמזכיר את חייו של פרפר: רק זמן קצר ניתן לו, וכבר במעופו המרהיב ניכר הסוף. נדיבותו של האביב קצרה מאוד, קצרה מדי, והילד האהוב "רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח".
השיר נטוע בנוף הישראלי, בקיץ המצהיב הכל, בזמניותה שוברת הלב של הפריחה, בכאב של הורים: "אַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים" כמה נורא שדווקא הבן איננו, "שֶׁרַק הוּא לֹא" יכול להתפעל, להתענג, להשתכר מהבושם ומהיופי, שרק הוא, כמו הפרפר שאינו מודע לזמניותו, לא יודע עד כמה לא היה נצחי כאן, בעולם הזה, בחיים החד-פעמיים והקצרים מדי שזכה להם, ואינו יודע אפילו שהוא עצמו איננו עוד. "קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב" - במציאות, וכמשל.
לפני כחודשיים זכה גרוסמן בפרס מאן בוקר על ספרו המפעים "סוס אחד נכנס לבר" - רומן שבו הוא מאפשר לקוראיו להבין שקיים רק חסד אחד: גם בעיצומו של הכאב הכי נורא אפשר למצוא אותו במבטו של הזולת, המשמש כעד. מי שמוכן להישאר עם הכאב, לראות אותו, מעניק את החסד הזה וגם זוכה בו. יצירותיו של גרוסמן מזמנות בפני הקוראים-הרואים והמאזינים-הקשובים את הזכות המופלאה הזאת.
_______________________________________________________
לבניה ריין ז"ל, מפקד הצוות של אורי גרוסמן, היה יחס מיוחד לאחד משירי חוה אלברשטיין. הקליקו על התמונה:
