היום הראשון: יומני היקר שלום. היום פרצתי בבכי שלוש פעמים, והיום עדיין לא נגמר. בפעם הראשונה זה קרה במשרד, כשהבוסית מלאת הרגישות שלי הניחה לידי קערת מוס שוקולד ענקית, בפעם השנייה זה קרה מול המקרר של אמא שלי כשהבנתי שאסור לי ליישר את העוגה שהיא הכינה לשבת, ובפעם השלישית בבית, כשקלטתי שאין יותר לשבת מול הטלוויזיה ולחסל בחשאי את הביסלי של הילדים.
זהו. נגמרה החגיגה. החיים כפי שהכרתי אותם הסתיימו. כן, יומני, היום הוא היום הראשון של שארית חיי. זו הפעם הראשונה בכל 38 שנותיי שאני מונעת מעצמי לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת – לאכול. מה שבא לי, מתי שבא לי, בלי לדפוק חשבון. לא סתם זכיתי במהלך השנים לשמות חיבה מקסימים כמו "מיקסר", "שואב אבק", "המחסלת", "עוגיפלצת" והמעצים מכולם - "פח זבל".
עבדתי קשה מאוד בשביל להיות ראויה להם. כבר מינקות היו עולים אליי לרגל ילדים שלא היו מעוניינים בסנדביץ' הדלוח שלהם. הם ידעו שאצלי תמיד יקבלו מענה. עם השנים היכולות שלי הלכו והשתכללו ושמי התחיל ללכת לפניי. בתיכון, בצבא, במכללה, בעבודה - כולם ידעו שממני לא יקבלו את התשובה המבאסת "לא, תודה, אני בדיאטה". אני לא פארטי פופרית. אצלי כל רוגעלך מתקבל בקולות צהלולים. כל בורקס זוכה לכבוד מלכים.
גם בנזוגי הפנים באיזשהו שלב שאם ממש בא לו לריב איתי, הוא יכול בתום בילוי במסעדה להגיד באגביות "ממי, אני מפוצץ, לא בא לי קינוח". אני כבר אבין את הרמז ואפצח בריב חסר תקדים שלא תהיה ממנו דרך חזרה.
אבל זהו, יומני, שבו חזירים לדירם. מהיום אני אומרת כן לאורח חיים בריא יותר, שכולל פעילות גופנית ותפריט מאוזן. זה מפחיד אותי ממש, אבל אני מתכוונת להתאבד על זה ואני מבטיחה להתלונן כמה שפחות תוך כדי.
חגיגה בלי עוגה
היום ה־3: אני סובלת. מאוד. אתה חייב להבין משהו, יומן. איך אומר זאת בעדינות? אני לא מגיעה מבית שהמודעות למזון בריא הייתה בראש מעייניו. במקום שממנו אני באה, כשאמא שלי, כפרה עליה, הייתה שואלת אותנו למה אנחנו לא אוכלים סלט, הכוונה שלה הייתה לסלט חומוס, סלט חצילים במיונז, תפו"א במיונז או מיונז במיונז. עגבניות היו נכנסות אצלנו רק לשקשוקה או לסלט הטריפוליטאי האלוהי ששוחה בשמן.
תבין, אין דבר כזה אצלנו סתם לשבת לשתות קפה. קפה חייב לבוא עם מאפה. יש סיבה שהמילים הללו מתחרזות. אם אין מאפה טרי בנמצא, תמיד אפשר לסמוך על עוגת הבית. ואם אין עוגת הבית כנראה שאנחנו פשוט לא בבית הנכון.
רק לא בופה קינוחים
היום ה־6: היום יש לנו שקילה ראשונה. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני לא עוברת את התהליך הזה בשביל המשקל, אלא בעיקר בשביל להקנות לעצמי דרך חיים בריאה יותר. אבל בוא - אני רק אישה שעומדת לפני משקל אלקטרוני ומבקשת ממנו שיהיה עדין איתה. אני לא רוצה לפתוח עין, אבל נראה לי שמספר הסנטרים שלי פחת משלושה לשניים. אעדכן בהמשך.
היום ה־7: יששששששששששש! ירדתי 1.600 גרם! אני מלכת הפיטנס! פאק איט, אני מלכת העולם!
היום ה־10: אל תשאל מה קרה. עשר שנים אני עובדת באותו מקום ואני יכולה לספור את נסיעות העבודה שהיו לי על יד אחת. והנה, דווקא בחודש וחצי הזה אני מוצאת את עצמי בשתי נסיעות עבודה מפנקות בחו"ל שמעמידות את עמוד השדרה המעפן שלי למבחן. למה? במילה אחת: בופה.
עם הרבה דברים אני יכולה להתמודד בחדרי אוכל של בית מלון: אני יכולה לפסוח על הלחמים, לעשות כאילו אני לא רואה את הפסטות, לוותר על השוקו הקר בארוחת הבוקר. אלוהים עדי – אני אפילו מוכנה לעצום עין כשאני עוברת ליד הגוש הענק של החלבה. רק אל תעמידו אותי מול בופה של קינוחים! תרשה לי, יומני, לצטט את זהבה בן (הרעב עושה אותי פואטית): "כל אשר תבקש ותשאל אעשה ואוסיף לשמוח, אך את זאת אהובי לא אוכל, בשביל זה לא יהיה לי כוח". קיצר, לא יודעת מה יהיה. מקווה שלא אשבר. אעדכן בהמשך.
היום ה־11: זוכר את האישיו עם בית המלון והקינוחים? אז מצאתי את עצמי חוזרת לשולחן עם צלחת ועליה בננה. זה היה ממש עצוב. אני יכולה להישבע שגם שאר יושבי חדר האוכל הזילו דמעה.
סיוטי ג'חנון בלילה
היום ה־14: היום יש לנו שקילה שנייה. אני פוחדת. טיפה זייפתי השבוע. אמרתי טיפה? התכוונתי מלא. כמה מלא? ג'חנון, מלא. ועוגה. מה אני יכולה לעשות? הגדולה שלי חגגה יומולדת וכל הסופ"ש הזה היה רצוף בפיתויים. בלילה חלמתי שהמדריכה שלי מגלה ואז כל המתעמלות סוקלות אותי באבנים.
היום ה־23: היי, היום בדרך לעבודה ראיתי עורב מנקר שקית במבה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. גם אני רוצה לנקר שקית במבה.
היום ה־37: הייתי מצפה בשלב הזה שהגוף שלי כבר יבין את הרמז ויירגע מהקרייבינגס שלו. אבל איפה? הוא אפילו לא בכיוון. "את בקריז", אמרו לי בהתחלה, "זה יעבור". וזה באמת נשמע הגיוני.
תחשוב על זה, יומן, אחרי שנים של קרחנות ואורגיות של סוכרים ושומן טראנס – הגוף שלי מוצא את עצמו לפתע בגמילה, חי על גרגירים וזרעונים. חודש לתוך התהליך הזה והחשקים לא עוברים.
כל יום באותה שעה, קצת אחרי ארוחת הצהריים, אני נכנסת לאטרף של מתוק במשרד. המדריכה שלי אומרת במצב כזה לשנן את המנטרה "האוכל לא מנהל אותי, אני מנהלת אותו" ואז ללכת לשתות שתי כוסות מים. ניסיתי את זה. שיננתי את המנטרה, שתיתי מים, ואז הלכתי לדפוק את הראש בפינה של השולחן.
הרגלים של 38 שנים
היום האחרון: זהו, יומני. עשינו את זה! אחרי כל העליות והירידות, המשברים והדמעות, סיימתי את מסע הכומתה האישי שלי. נכון, הצלחתי להשיל אחוז יפה ממשקלי, אבל בתכל'ס, הצלחתי הרבה יותר מזה - הצלחתי לשבור הרגלים של 38 שנים. עכשיו מתחיל האתגר האמיתי. איך אתנהג כשאין לי שקילות ושיחות מוטיבציה על הראש? מה אעשה אם שוב הבוסית שלי תניח לידי מוס שוקולד? האם אחזור להיות אהובית הישנה ואקפוץ ראש לתוכו? או שאצליח להסתכל לו בעיניים, להפנות לו את הגב ולדפוק את הריצה של החיים שלי? רק ימים יגידו.
תודה לך, יומן, שהיית כאן בשבילי. אני יודעת שאכלתי לך את הראש. תבין, פשוט לא יכולתי לאכול שומדבר אחר.
_____________________________________________________
