סגירת מפעל "הקוביות של יעל", שהגיע לשיא הצלחתו באמצע שנות ה-80 ומיד אחר כך פשט את הרגל, הותירה צלקת אצל בני משפחת יפה מאמירים. "אמרתי שמפעל הקוביות היה הילד השישי שלי, שאני המצאתי, שאני הייתי אחראי עליו ושאני נכשלתי בו. לא משנות הנסיבות או האינפלציה, נותרו לי סנטימנטים לקוביות האלה", אומר רוני יפה (63), אב המשפחה.
"זוגתי דינה ואני המצאנו את 'הקוביות של יעל', על שם בתנו יעל, בתחילת שנות ה-80 במסגרת חיפוש דרכנו. הצגנו אותן בתערוכה בנירנברג ולביתן נכנסה קבוצה של לובשי חליפות. 'אני לא מקבל את מה שכולם אומרים פה, שהקוביות האלה יותר טובות מלגו', אמר אחד מהם. 'אני חושב שגם לקוביות וגם ללגו יש מקום מכובד על המדף'. שאלתי אותו: 'מי כבודו?' והוא הציג את עצמו כמנהל מחלקת הפיתוח של לגו. אז הבנו שיש לנו משהו גדול ביד, כולם אהבו את הקוביות האלה".
מה מיוחד בהן?
"אם אתה נותן לילד קוביות עץ רגילות, הוא מניח אותן זו על זו ובסוף הן נופלות. הוא משחק בתחושה שכל רגע הכל עלול להתמוטט. הקוביות שלנו תמיד נצמדות ומתחברות למבנה יציב ודינמי. הן בגודל אצבע של אבא - כאשר ילד מחזיק אותן, הוא מרגיש ודאות וביטחון. אם ההורים ייתנו לו לשחק, הם יוכלו לראות איך דבר אידיוטי כמו קובייה שמצליחה להיתפס, יוצר אצל הילד תחושת ביטחון שהוא מסוגל לשנות את המציאות".
אז מדוע הפסקתם לייצר אותן?
"ימי השיא שלנו הגיעו באמצע שנות ה-80. חברת 'קונור' האמריקאית חתמה איתנו על חוזה של מיליון דולר, לרכישה והפצה של הקוביות תחת השם Stix-Stax. זה היה סכום דמיוני מבחינתנו. פרסומות לקוביות שודרו בטלוויזיה האמריקאית. סיפקנו להם סחורה ב-200-300 אלף דולר והתארגנו לשיווק בשווי מיליון דולר. הקמנו מפעל בכרמיאל, שילמנו 150 משכורות, אבל הכל ירד לטמיון כי חצי שנה אחרי חתימת ההסכם, החליטו בקונור לפרוש מתחום הצעצועים. אלה היו ימי אינפלציה, התהליך נגדע, המפעל נסגר ופשט את הרגל ואנחנו הלכנו לדרכנו, במצב רוח על הפנים. אני הלכתי לעבוד בבית תוכנה, ודינה - ברכש".
כנגד כל הסיכויים
הרן, בנם של הזוג יפה, היה בן שש כאשר המפעל נסגר. אלפי קוביות היו פזורות בבית והוא שיחק בהן עם ארבעת אחיו - נמרוד, יעל, תלתן ואמוץ. "הקוביות היו חלק אינטגרלי מהילדות שלי", הוא נזכר. "הייתי בונה שעות כל יום, נותן למוח לעוף". בגיל 15 החליף את הקוביות בגיטרה, הלך להופעות וחלם להפוך לכוכב רוק. בהמשך התגייס, השתחרר ועבר לתל אביב.
בפרוץ מלחמת לבנון השנייה נפל פגז לא הרחק מבית הוריו באמירים, והרן החליט להתנדב למילואים בגדוד הנדסה קרבית. ב-9 ביוני 2006 נגמ"ש שבו נסע באזור מרג' עיון נפגע ישירות מטיל נ"ט. הרן חולץ מהנגמ"ש השרוף במצב אנוש והוטס לבית החולים כשהוא מונשם ומורדם.
הוא נותר מחוסר הכרה במשך עשרה ימים, סובל מרסיסים וכוויות, עד שהוריו לא הצליחו לזהות אותו. הרן עבר סדרת ניתוחים ואושפז במחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה, עד שיצא מכלל סכנה. כנגד כל הסיכויים, בתוך שנה וחצי השתקם והתחיל את חייו מחדש.
הוא טייל בדרום אמריקה ובאיים הקאריביים, גר באירופה ובארצות הברית, למד שנה באוניברסיטת קולומביה, הרצה על חייו, הופיע כמוזיקאי ועבד על אלבום משלו. הוא התחתן עם קאריסה הניו-יורקית, עבר איתה לעמק הסיליקון בקליפורניה ופיתח אפליקציה עטורת פרסים, ,"Fansino" שנועדה לחבר בין מוזיקאים לקהלם ברשתות החברתיות. בתוך כך נולדו בנותיהם, אֹוליביה (בת שלוש), ואודרי (בת חצי שנה).
הפיכתו של הרן לאב הובילה אותו לפרויקט טרי: פתיחה מחודשת של מפעל קוביות העץ הישן. "הייתי מוקף במסכים כל היום", הוא מסביר את המהלך. "לאולי היו המון צעצועי פלסטיק נוראיים, מרעישים ומאירים. המוח שלי עף משעמום כששיחקתי איתה בהם. הרגשתי רע עם זה, אז הרמתי טלפון לאבא שלי ושאלתי אם נשארו קוביות. כשאולי חגגה שנה, הוריי הגיעו לביקור עם חבילה של קוביות ישנות. מצאתי את עצמי יושב שעות ובונה. אשתי הייתה חוזרת מהעבודה ורואה מטוסים, מגדלים ורכבות. היה לי ממש כיף וסוף-סוף התחברתי למשחק עם אולי.
"חבר'ה ישראלים מעמק הסיליקון אמרו לי: 'אחי, גדלתי על הקוביות האלה, מאיפה הבאת אותן?' אמרתי: 'מה זאת אומרת, אלה הקוביות של ההורים שלי', והם ענו: 'תגיד לאבא שלך שיכין עוד'. אמרתי לאבא שהחבר'ה מבקשים והוא השיב: 'שכח מזה'.
"זו הייתה תקופה שבה קאריסה ואני חשבנו מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו - לשבת כל היום במשרדי הייטק או לעשות משהו עם משמעות אמיתית. החלטנו לעזוב הכל ולצאת להרפתקה הזאת בשביל אולי, שיהיה לה משהו אמיתי לשחק איתו, לא רק עם אייפד ומשחקי פלסטיק נוצצים. התקשרתי שוב לאבא וביקשתי שיעשה את זה בשביל הילדה. הוא לא יכול היה לסרב, אבל היה לו תנאי: שנעשה קמפיין מימון המונים ונמכור את הסחורה מראש".
כדי לקדם את הקמפיין שעלה באתר "קיקסטארטר", רוני פתח פרופיל בפייסבוק והעלה סטטוס לראשונה בחייו: "הרן בני נפצע אנושות במלחמת לבנון השנייה, וכבר נתבקשנו להתכונן לפרידה. להרן, למרבה המזל, היו תוכניות אחרות. הוא פייטר אמיתי שנלחם וניצח, השתקם והקים משפחה. היום אנחנו עומדים לסגור מעגל נוסף. לפני 35 שנה היה לנו מפעל לקוביות עץ שנסגר. משחק בסיסי, איכותי, המתאים לכל הגילאים, מחבר בין אנשים ומחבר ילדים ליופי של פשטות והנאה. מי שעובר שיקום ארוך יודע את ערכם התרפויטי של משחק ושל חומר. החלום של הרן הוא להנגיש את המשחק לכל הילדים בעולם, את ערכיו ואת חינניותו. הצלחת הגיוס הזה היא בשבילי החלק האחרון במסלול השיקום של הרן וחזרתו למסלול החיים היצירתי והיצרני".
100 אלף דולר גויסו בהצלחה, חלקם מילדים-לשעבר שהצטרפו בזמנו למועדון הלקוחות של המוצר. ''מצאנו 500 גלויות מילדים בפחי הזבל של המפעל הישן והתקשרנו אליהם", אומר רוני. "הראשון שענה סיפר שגדל על הקוביות של יעל. מה אתה עושה היום? שאלנו, והוא ענה: 'נציג מכון ויצמן במאיץ החלקיקים בז'נווה'. שאלתי את עצמי אם זה גם בזכות הקוביות. התקשרתי למישהי, שאמרה שתחזור אליי בעוד חמש דקות, ואז חזרה אלי ואמרה: ''כבר חמש דקות אני בוכה מהתרגשות'. כולם התרגשו וקנו את הקוביות לנכדים שלהם".
מהמפעל לחדר לידה
השנה האחרונה הוקדשה להקמה מחודשת של מפעל הקוביות הישן באמירים, שליחת קוביות לרוכשים המוקדמים ופיתוח מארזים חדשים. בחודשים האחרונים התחיל שיווק הקוביות להמונים תחת השם החדש "אוליז" (ככינוי החיבה של אוליביה), והן נמכרות בכ-300 שקלים באמזון, באתר הבית ובחנויות צעצועים.
"אחד הדברים המגניבים בקוביות האלה הוא הצד השיקומי שלהן", אומר הרן. "אנחנו רואים ילדים עם עיכובים התפתחותיים משחקים בהן שעות. ילד בן ארבע שלא היה מסוגל לאחוז בעט ונמנע מלהחזיק כל דבר כי זה גרם לו תסכול, הצליח לשחק בקוביות. בהתחלה הן נפלו לו מהידיים אבל היום הוא מחזיק ובונה; אבא שאיבד יד בקרב ולא הצליח לשחק בלגו, כי החלקים לא נתפסים בצבתות, היום בונה לראשונה מגדל קוביות עם הבת שלו.
"בעיני זה לא רק עסק. לא סתם קראתי לו על שם בתי. אני אחראי על קשר עם הלקוחות בחו"ל, אבא שלי ואחי נמרוד אחראים על הרכבה ומכונות, אבל אשתי קאריסה היא הגיבורה האמיתית בסיפור. בסוף נובמבר היא הייתה בחודש תשיעי להיריון והיה לנו בלגן גדול עם משלוחים. העמסנו את החבילות ונסענו למפעל האריזה. בזמן שנהגה במשאית התחילו לה צירים, אבל היא המשיכה במשימה. לאחר שהקוביות נארזו במפעל, העמסנו אותן למשאית ונסענו לחברת המשלוחים, קאריסה הוסיפה כתובות על כל אחת מהקופסאות ורק אז נסעה לבית היולדות, ללדת את אודרי. להתכרבל עם שתי הבנות שלי, זו סגירת המעגל האמיתית שלי".
------------------------------------------------
למה צעצוע יפה אינו בהכרח צעצוע טוב? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
