כשתמר בלומנפלד פגשה לראשונה את בעלה, דרך שידוך של חברה, הוא הצטייר לה כגבר המושלם. "הכרנו כשהייתי בת 27", היא מספרת. "הוא היה רופא גינקולוג, מבוגר ממני בחמש שנים. רציתי מישהו חכם, מצליח, מצחיק ועם המון שמחת חיים. אחד שיציל אותי מעצמי ויהווה משענת, סלע. אחרי שנה כבר התחתנו".
לבלומנפלד (33), מאיירת ובעלת בלוג הקומיקס "קשקושי רחוב" באתר "הארץ", ברור היום שבזוגיות שלה היו סדקים מהרגע הראשון, שנבעו מהעובדה שבעלה היה מעוניין להביא ילדים לעולם והיא - ממש לא. "די מהר התחילו השיחות על ילדים ומתי נפסיק גלולות", היא נזכרת, "אבל דחיתי ודחיתי את זה, בתואנה שאני עוד לא מוכנה. הרגשתי את הגוף צועק לי 'לא', והתחלתי להרגיש כישלון אל מול החברות והחברים שכבר עשו את זה. ממש פיתחתי כעס - כלפי הריונות, פיקניקים שבהם כולם מסניפים חיתולים, חברים שמדברים לתינוקות שלהם בקול מעצבן.
"בעלי הרגיש שאני מעכבת אותו, שהוא כבר היה צריך להיות במקום הזה
בחיים, להיות איש משפחה. כל החברים שלו כבר חבקו תינוק או שניים. הלחץ הגיע מכל הכיוונים - למשל, מהמשפחה שלו. איימתי עליו שבפעם הבאה שהם שואלים אותנו על ילדים, אני מספרת להם שאנחנו מנסים, אבל יש לו ספירת זרע נמוכה - רק כי זה כבר עלה לי על העצבים. גם להורים שלי זה היה חשוב מאוד. זה מלחיץ, במיוחד כשאבא שלך הוא פרופסור לגינקולוגיה, שמאוד מודע לעובדה שככל שאני מתבגרת הפוריות שלי הולכת ופוחתת".
בשלב מסוים בלומנפלד הפסיקה לקחת גלולות. "אני זוכרת שבמקום להיות כמו כל בחורה נורמלית, שרוצה ילדים ובודקת מתי היא מבייצת, הייתי בודקת מתי אני לא. את בדיקות ההיריון עשיתי בחשש גדול. היו לי בבית חבילות שלמות שהייתי רוכשת במבצע, כי זה כבר הפך לטקס כמעט אובססיבי. בכל פעם שמקל בדיקת ההיריון היה מראה על תוצאה שלילית, הייתי צוהלת בשמחה 'ישששש', כמו סטודנטית ששכחה לקחת פוסטינור. כך חייתי חיים כפולים במשך כמה חודשים, עד שהבנתי שהמוח והגוף שלי לא מסוגלים לשאת את זה יותר".
ההחלטה על פרידה, אומרת בלומנפלד, לא נבעה רק מחוסר הרצון שלה להביא ילדים. "היו שם כבר כמה וכמה סימנים שהזוגיות הזאת לא נכונה עבורי, אבל כמובן שעניין הילדים היה הדומיננטי. היה סוף שבוע אחד שבו בעלי היה בתורנות. הבית היה שקט, ופתאום הנפש הייתה שקטה. נהניתי מהלבד שלי, ופתאום נפלו לי כל האסימונים לגבי טיב הקשר שלנו, שתמיד היה מאופיין בהמון פערים ולחצים. מאז היה לי ברור - אנחנו נפרדים. הסביבה הייתה בשוק, כי היינו זוג מאושר ומצחיק למראית עין ולמראית פייסבוק. אגב, היום הוא כבר נשוי באושר, פלוס ילד".
איך הרגשת אחרי הפרידה?
"הרגשתי כישלון. לא היה לי נעים מכמה מאות האורחים שפחות משלוש שנים קודם לכן השתתפו בחתונה שלנו ונתנו לנו צ'קים. כשאני רואה חברות נשואות שלי, ובמיוחד אלה שכבר עם ילדים, אני חווה תחושה קלה של קנאה. אני מקנאה בנשים שיודעות
שהן רוצות אמהוּת, גם אם אני יודעת שחלקן עשו את זה לא מהסיבות הנכונות. אני גם רוצה לרצות".
לפני שנתיים, מיד לאחר הפרידה, עשתה בלומנפלד בדיקת פוריות. היא גילתה שהפוריות שלה נמוכה, ושאם אי פעם תרצה להיכנס להיריון, רוב הסיכויים שתצטרך הפריה חוץ־גופית. "פתאום הרגשתי הקלה מטורפת. ידעתי שהשליטה חזרה אליי. בסופו של דבר עברתי תהליך של הקפאת ביציות, ואם יום אחד אחליט להפוך לאמא, יש לי פתרון. אבל היום אני בכלל לא חושבת על זה".
גם נעמי, גיבורת "אין א ריליישנשיפ", הרומן הגרפי של בלומנפלד שיצא לאחרונה (הוצאת כתר), מתחתנת עם גבר שעל הנייר נראה מושלם. גם היא מתמודדת עם הדילמה אם להביא ילדים לעולם, עושה סקס מתוזמן היטב עם הביוץ שלה, ובסופו של דבר נפרדת מבעלה. "נעמי הייתה שפן הניסיונות שלי", מסבירה בלומנפלד. "המטרה שלי הייתה לעשות קלוז'ר עם מוסד הנישואים בגישת פרו ורבו".
כמו נעמי, שפוגשת זוגיות חדשה דרך הפייסבוק, כך גם בלומנפלד: קצת פחות משנה אחרי שנפרדה מבעלה הכירה את גיל לואיס, מפיק ומוזיקאי, שמתגורר ועובד בלונדון. "נפגשנו בפייסבוק והתחלנו להתכתב. עוד לפני שהייתה שם זוגיות, היה בינינו חיבור נפשי מיוחד – שנינו היינו אחרי פרידות מאוד קשות, שנינו חיפשנו מקום מפלט כדי להתנחם. אחרי שלושה חודשים של שיחות מסביב לשעון, הכרזנו אחד בפני השנייה על אהבתנו. באותו סוף שבוע כבר טסתי ללונדון כדי לפגוש אותו. מאז אנחנו יחד".
כיום בלומנפלד חיה על קו לונדון־תל־אביב. "אני שמחה שהגעתי לזוגיות הזאת לא מתוך חיפוש תלותי ונואש של מערכת יחסים שתהיה כמו קביים בשבילי, אלא ממקום מאוד שלם, והכי חשוב – בלי סודות", היא אומרת. "אנחנו מדברים על הכל באופן מאוד גלוי. גיל בדיוק כמוני – הוא לא לחוץ להביא ילדים עכשיו ומיד. אנחנו נמצאים לגמרי באותו מקום".
אז מה מקולקל אצלך?
על פי התפיסה החברתית המקובלת, נשים - בעיקר אלו שחצו את גיל 30 - מתנהלות תוך כדי האזנה מתמדת לתקתוק השעון הביולוגי. נדמה כאילו הן אלה שלוחצות לכיוון של ילדים, ואפילו מציבות אולטימטום ומפרקות יחסים כאשר הגבר בחייהן לא ממהר לשום מקום. אבל מה קורה כשהמצב הפוך? כשדווקא לגבר ברור שהוא מוכן, עכשיו וברגע זה, להקים משפחה – ואילו האישה מתמהמהת, מתלבטת ולא מרגישה מוכנה?
בעוד בלומנפלד הכינה לעצמה פתרון למקרה שתחליט בכל זאת להרות, אצל נשים שהחליטו סופית שהן לא רוצות ילדים המצב סבוך יותר. כך למשל אצל אתי אור (30), שכירה מבת־ים, שנישואיה הסתיימו לפני ארבע שנים. "התגרשתי כי לא רציתי ילדים", היא מסבירה בפשטות. הזוגיות של אור עם בעלה נמשכה חמש שנים וחצי, שמתוכן היו נשואים שנה וחצי. "הוא היה מבוגר ממני בעשור", היא מספרת. "כשהכרנו הייתי בת 20, והנושא של ילדים לא היה כל כך חשוב לי. חודש אחרי שהכרנו כבר דיברנו על כמה ילדים כל אחד מאיתנו רוצה. הוא אמר ארבעה. אני אמרתי שאני לא רוצה ילדים בכלל, ואז הוא אמר שאני עדיין צעירה".
תמיד ידעת שאת לא מעוניינת בילדים?
"כבר בגיל 12 ידעתי. כל החברות שלי עשו בייביסיטר, ואני די סלדתי מכל הדברים האלה. כשהתחתנו, קיוויתי עדיין שיום אחד ארצה ילדים. אהבתי אותו ורציתי להיות איתו. האמנתי באמת ובתמים שבסופו של דבר זה יעבור לי. כמו בסרט 'מציצים', 'יבוא לך, דינה, יבוא לך'. אבל זה לא בא. בשלב מסוים הוא הסביר שהוא לא רוצה להיות אבא זקן. הפסקתי לקחת גלולות, ובמשך כמה חודשים היו לי התקפי חרדה נוראיים. ידעתי בוודאות שאם אחליט ללכת על זה, אלד תינוק ואז אתחרט. הרי אי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. החרדה העיקרית שלי הייתה שכולנו פשוט נהיה אומללים. בסופו של דבר החלטנו להיפרד. למרות כל אהבתי אליו, לא יכולנו להמשיך להיות יחד. היום הוא נשוי באושר ויש לו שני ילדים".
אור ממש לא שומרת בסוד את חוסר רצונה בילדים. בתחילה ציינה את המידע
הזה בראש הפרופיל באפליקציית ההיכרויות שבה היא חברה. אחרי תקופה קצרה העבירה אותו למקום פחות בולט. "רוב הפניות אליי הסתכמו בשאלות בסגנון 'אז מה מקולקל אצלך?' אף אחד לא מעלה על הדעת שקיימות נשים שלא רוצות ילדים. יש גם ניסיון לחנך: 'את עדיין צעירה ולא יודעת מה את רוצה'. לפעמים אני פשוט מתעלמת, ולפעמים מסבירה שזו זכותי לא לרצות להיות אמא של אף אחד".
לאחר שהתגרשה היו לאור עוד שתי מערכות יחסים, שהסתיימו מאותה סיבה. "שנה אחרי הגירושים הייתה לי מערכת יחסים של שנה וחצי. הייתי בת 27, הוא היה בן 30 פלוס. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה ילדים, אבל בשלב מסוים התהפך והחליט שהוא כן רוצה. אהבתי אותו, אז בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי והחלטתי להישאר למרות הכל. במשך חודשים דעכתי, עד שהבנתי שוב – אני לא יכולה להכריח את עצמי. למרות שהזוגיות שלנו הייתה כמעט מושלמת, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי ובוגדת בעקרונות שלי כדי שהוא יהיה מאושר. לשנינו כאב, אבל בסופו של דבר הוא נפרד ממני. אני לא הייתי מסוגלת לסיים את זה".
לפני כמה שבועות חוותה אור שוב את אותו מצב. "התחיל לי משהו עם גבר מקסים", היא מספרת. "שנינו גרים באותו רחוב, נפגשנו כמה פעמים ברמזור, ואז ראיתי אותו באפליקציית ההיכרויות והתחלנו לצאת. הוא ידע מראש שאני לא רוצה ילדים, כי זה כתוב לי בפרופיל. הוא כן ירצה ילדים מתישהו. הייתי מאוהבת בו, אבל ראיתי שקשה לו להיות מושקע במשהו שכביכול אין לו עתיד. אני לא מסוגלת להיות עם גבר שלא מעוניין בי במאה אחוז, ומבחינתו אני רק אופציה זמנית לזוגיות עד שימצא מישהי שתהיה איתו באותו ראש. נאלצתי להיפרד ממנו".
לדברי אור, לא פעם היא פוגשת גברים שמניחים שאם היא לא רוצה להיות אמא, אז היא גם לא מעוניינת במערכת יחסים קבועה. "הם מציעים לי לבלות יחד עד שהם יכירו מישהי רצינית, שמעוניינת במשפחה וילדים. כאילו שאני צריכה לשעשע אותם בהמתנה המשעממת הזאת לאחת מתאימה. נשמות טובות אחרות מציעות לי לצאת עם גרושים. כלומר, בעיניהם אני אמורה להסתפק בגבר 'משומש במצב טוב' ולקבל בהכנעה את ילדיו הקיימים. אני עדיין מאמינה שיום אחד אני אמצא גבר שכמוני, לא ירצה ילדים, ואזכה סוף־סוף לזוגיות טובה. למרות שמספר פעמים נכוויתי ונשבר לי הלב, אני לא מאבדת תקווה".
זה פשוט התפוצץ
"לפני שנתיים הכרתי ברשת בחור", מספרת מיכל שירה (36), מאמנת כושר מפתח־תקווה. "פגישה אחת הספיקה כדי שנתאהב. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, אהבנו מאוד וגם עברנו לגור יחד. אני כל הזמן דיברתי על כך שאני לא רוצה ילדים, והוא היה מבוהל מזה. גם ידעתי שהוא בא ממשפחה שבה ילדים וחתונה זה חשוב. אמרתי לו שבסופו של דבר ניפרד בגלל זה, וזה מה שקרה. הנושא הזה התחיל לייצר ריבים בינינו, ואחרי כמה זמן זה פשוט התפוצץ".
שירה הבינה את העמדה שלה בנושא אמהות כבר בגיל 15. "אני זוכרת ארוחה משפחתית שבה פתאום אמרתי בקול רם – 'אני לא רוצה ילדים'. בתגובה שמעתי מיד: 'את ילדה, מה את מבינה?' אבל מאותו רגע הדעה שלי בנושא רק התחזקה. ילדים בעיניי הם הדבר הכי לא כלכלי בעולם ואין לי סבלנות אליהם".
שירה מספרת כי לפני מספר שנים אף עברה הפלה. "הייתי במערכת יחסים מאוד רצינית, ונכנסתי להיריון. באותה תקופה הרגשתי כל הזמן שאני עומדת להתעלף. אני בטוחה שזה גם נבע מסטרס נפשי. אחרי חודש וחצי החלטתי לעשות הפלה. בן זוגי תמך בי
ועבר איתי את כל התהליך, אבל חודש אחרי דרכינו נפרדו. אני ממש לא מצטערת על ההפלה. זה עוד יותר חיזק את העמדה שלי".
כשאת יוצאת עם מישהו, מתי הנושא של ילדים עולה?
"בשלב מאוד מוקדם. לא פעם קרה שחודש בלבד אחרי שהתחלנו לצאת כבר הייתי מנהלת משא ומתן של ממש עם בני הזוג שלי בכל מה שקשור לילדים – מתי נעשה וכמה. בדרך כלל במצבים כאלה הייתי קמה וחותכת. הייתי מסבירה שזה לא מתאים לי, ואם אמא שלו כל כך לוחצת עליו להביא מיליון ילדים, שיעשה את הילדים האלה איתה, לא איתי. לפעמים הגברים עצמם מודיעים לי שזה לא מתאים להם. יש כאלה שאומרים באופן גלוי שזוגיות איתי לא מעניינת אותם והם מחפשים רק סטוץ".
לאור הניסיון שלה, שירה מבינה שבשלב מסוים תיאלץ להתפשר. "הסירוב שלי להביא ילדים לא מקדם אותי למטרה", היא מסבירה. "אני רוצה שתהיה לי זוגיות טובה ויציבה יום אחד, ואפילו שאני לא כל כך משוגעת על ילדים, אני מבינה שפשוט לא תהיה לי ברירה ואצטרך להביא לפחות אחד, כדי לסמן וי. פעם הגדרתי את עצמי כאל־הורית, כתבתי על זה בכל מקום, אבל היום אני מבינה שזה לא ריאלי. אם אני רוצה זוגיות, אני צריכה להביא ילד לעולם. אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
