בימים אלה (ועד מרץ 2018) מוצגת במוזיאון ישראל התערוכה "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר" (אוצר: דן הנדל), המתארת את הקריירה הארוכה והמרשימה של המעצב, חתן פרס ישראל. ספר ראשון בעברית מלווה אותה, וסוקר פרויקטים מרכזיים בעבודתו. הסיפורים מאחורי הכרזות והסמלילים עסיסיים לא פחות מהעבודות, ומתוכם בחרנו כמה דוגמאות:
כרזת מפעל הפיס, 1953
את כרזת מפעל הפיס עיצב ריזינגר בשנת 1953, כשעדיין היה סטודנט במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל. רבים חושבים שהיא עוצבה במסגרת הלימודים, אך לא כך הדבר: את הכרזה עיצב על דעת עצמו ומחוץ לכתלי בית הספר.
כסטודנט ירושלמי צעיר נהג ריזינגר להסתובב ברחובות העיר. באחד מהימים ראה כרזה של מפעל הפיס, והחליט לעצב אחת משלו. הוא צייר סקיצה קטנה בצבעי גואש, בגודל של 10 על 7 סנטימטרים, ושלח אותה בדואר למשרדי מפעל הפיס. לאחר זמן מה קיבל בתשובה מכתב, ובו הודיע לו המוסד על כוונתו לרכוש ממנו את האיור. ריזינגר ביצע אותו מחדש, הפעם בגודל של חצי גיליון (50 על 70 סנטימטרים). זו הייתה הכרזה הראשונה שעיצב ושנמכרה והודפסה, אחת מיני רבות שתודפסנה בהמשך.
כרזת הסרט ''חור בלבנה'', 1964
הסרט ''חור בלבנה'' הוא סאטירה ישראלית שיצאה לאקרנים בשנת 1964, בבימויו ובכיכובו של אורי זוהר. לקראת סיום הצילומים פנה זוהר אל ריזינגר בבקשה שיעצב בעבורו את הכרזה. את הקולאז׳ שמופיע בה יצר ריזינגר כחצי שנה לפני שזוהר פנה אליו, ללא קשר לסרט. זו הייתה אחת מסדרה של ארבע עבודות, שנושאה מלחמתו של האזרח הקטן בשלטון. ריזינגר סבר שהקולאז' יכול להתאים כדימוי לסרטו האוונגרדי של זוהר, והציע לו אותו. זוהר התלהב.
שאלה שעולה בקשר לכרזה עוסקת בנקודות הלבנות המופיעות בחלקה העליון. מהן ומה תפקידן? הנקודות אינן חלק מהעיצוב: הכרזה שנכללה במשך השנים בספרי עיצוב, בקטלוגים של תערוכות ובמאמרים, היא גרסה חלקית שבה חסרים הקרדיטים ליוצרי הסרט – הבמאי, השחקנים וכו'. הנקודות הלבנות הן ציוני מקום שסימן ריזינגר לטובת הטיפוגרפיה, בגרסה ששימשה לפרסום הסרט.
כרזת Let My People Go, מ-1969
כרזת Let My People Go נחשבת לאחת מעבודות העיצוב הגרפי החשובות בהיסטוריה של העיצוב הישראלי. את הכרזה עיצב ריזינגר כעבודה אישית, סוציו־פוליטית, בשנת 1969, בקריאה להעלאת יהודי ברית המועצות לשעבר לישראל. חמש שנים קודם לכן זכה ריזינגר במכרז של השירות הבולאי הישראלי, לעיצוב סדרת בולים לכבוד אולימפיאדת טוקיו 1964. הוא יצר ארבעה בולים, שעליהם רישומים של ספורטאים מענפי ספורט אולימפיים שונים.
בשנת 1967 הגיעו הבולים לידיו של רופא יהודי, תושב מוסקבה, בשם ד"ר לאון שוורצמן, ציוני נלהב שנהג לצייר ציורים שהביעו תמיכה בישראל. שוורצמן בירר מי עיצב את סדרת הבולים, איתר אותו ויצר עמו קשר. וכך, מכתב אוהד בשפה הרוסית, שקיבל ריזינגר מאיש שלא הכיר, ובו תצלומים של ציורים ציוניים, הניע אותו לעצב את הכרזה, ששימשה בהמשך בהפגנות תמיכה ביהודי ברית המועצות, שהתקיימו ברחבי העולם (ד״ר שוורצמן עלה, בסופו של דבר, לישראל).
כרזת אחד במאי, 1975
את כרזת אחד במאי 1975 עיצב ריזינגר בהזמנת ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י. בכרזה מופיעים שישה תרנים ובראשם דגלים. היצמדותם ליחידה גרפית אחת, יחד עם הזווית שבה מתנופפים הדגלים, יוצרים את הספרה אחת. השאלה המתבקשת היא מדוע נעדר מהדגל סמל מגן דוד, והתשובה היא שאלה דגלים באופן כללי, ולא דגלי מדינת ישראל. לשיטתו של ריזינגר, אירוע אחד במאי הוא אוניברסלי. למי שתהה מדוע דווקא שישה תרנים, גם לכך יש נימוק: ששת התרנים מייצגים שישה ימי עבודה.
כרזת התערוכה של ריזינגר במוזיאון ישראל, 1976
התערוכה שמוצגת בימים אלה אינה התערוכה הראשונה של ריזינגר במוזיאון ישראל: בשנת 1976 אצר איזיקה גאון את התערוכה הראשונה של המעצב. כרזת התערוכה ההיא, שעיצב ריזינגר בעצמו, נראית מופשטת לחלוטין. חמישה מלבנים אנכיים, מאחוריהם אחד נוסף, אופקי; צבעוניות עזה וחד משמעית. מה יותר "ריזינגרי" מזה? אבל אצל ריזינגר תמיד יש משהו נוסף.
גם כאן, כדי להבין את מקור ההשראה יש לחזור אחורה, הפעם לשנת 1940. ריזינגר בן השש מתרוצץ מחוץ לביתו, בעיר קאניז'ה ביוגוסלביה. בקצה הרחוב היה מפעל מתכות מגודר. המלבנים המופשטים מייצגים את גדר העץ, מסמלים זיכרון ילדות. בכרזה לתערוכה שלו עצמו ניסה ריזינגר להביע את הסקרנות הילדית שלו. ואת המקור, שהיה צבוע באפור, צבע בצבעיו האופייניים.
סמל מוזיאון תל אביב לאמנות, 1977
את סמל מוזיאון תל אביב לאמנות עיצב ריזינגר בשנת 1977. הרעיון עלה במוחו כבר בזמן הישיבה הראשונה, שנערכה במשרדיה של הנהלת המוזיאון. מנהל המוזיאון המיתולוגי ד"ר חיים גמזו דיבר על מבנה המוזיאון, ושלף את התוכנית האדריכלית של הקומה הראשונה. ריזינגר התבונן בתוכנית ומיד קלט שצורתו של המבנה ממבט על מזכירה את האות מ', הראשונה במילה מוזיאון. אז היה המבנה האדריכלי מורכב מארבעה בניינים זהים. ריזינגר האריך את המלבנים, הפך את כיוונם, והאריך עוד במעט את המלבן האופקי העליון, כך שתתקבל מ' רגילה, ולא סופית.
לוגו מוסף 24 של ידיעות אחרונות, 1978
הלוגו של מוסף 24 של עיתון ידיעות אחרונות עוצב בשנת 1978, וגם הוא מנומק ויצירתי. הוא מורכב מהספרות 2 ו-4, אך בתוך הספרות מסתתרים סימני פיסוק: חלקה השמאלי של הספרה 2 הוא סימן שאלה וחלקו הימני של הספרה 4 הוא סימן קריאה. "עיתונאים שואלים שאלות, ומקבלים תשובות", הסביר.
סמל שנקר, 1982
את ראשית דרכה, בשנות ה-70, עשתה "שנקר" כמכללה לטכנולוגיה של אופנה וטקסטיל. מכאן קיבל ריזינגר השראה לסמל שעיצב עבורה בשנת 1982. הסמל משלב את האות ש' העברית וה-S הלועזית, מחוברות יחדיו בשתי וערב, כמעין אריג. כך, האות הראשונה של שמה של המכללה בעברית ובלועזית ארוגות זו בזו.
לוח שנה לתמיד בהזמנת המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק, 1987
לוח השנה שעיצב ריזינגר לחנות המוזיאון של ה-MOMA בשנת 1987 הוא הבולט והמפורסם מבין לוחות השנה הרבים שיצר. המוזיאון הזמין מעצבים ואמנים לעצב לו לוחות שנה, וגם ריזינגר הוזמן לפגישה, אך היא הופרעה בידי נציגת האגף הפיננסי, שנכנסה והודיעה בצער שהדפסת לוחות השנה אינה עסק משתלם, בגלל פרק הזמן הקצר והקצוב שבו אפשר למכור את המוצר.
ריזינגר אמר מיד שיש לו פיתרון לעניין, בהשראתה של סבתו. כשהיה ילד, על הקיר במטבחה של הסבתא היה תלוי לוח שנה פשוט ועל זמני, עם כיסי מתכת שלתוכם הכניסה הסבתא את שם היום בשבוע, ומספרי היום והחודש. ללא ציון השנה, אפשר היה לעשות בו שימוש חוזר, לתמיד. כך היה גם בלוח השנה לתמיד, שעיצב הנכד ריזינגר בהזמנת המומה. סיפורי סבתא, במובן החיובי של המילה.
סמל המכביה ה-13, 1989
בין השנים 1973-2001 היה ריזינגר אחראי לעיצוב התדמית הגרפית של שבע מכביות. בין הפרטים הרבים שעיצב היה הסמל. סמלה של המכביה ה-13, בדומה לסמלים אחרים שעיצב למכביות, כולל כמה מוטיבים ביחידה גרפית אחת: מגן דוד, מספר המכביה (13, המופיע בצהוב) ושלושה ספורטאים.
- הכתבה הוכנה בשיתוף מכון שנקר לחקר ותיעוד העיצוב בישראל
-------------------------------------------------------------
איך נראה סמל המכביה הראשון, ואיך הלוגו החדש? לחצו על התמונה לכתבה:
