"גילינו שבמתחם רשות השידור יקומו מגדלים שיסתירו לנו את הנוף", סיפרה החודש דיירת ב"מגדלי גינדי" שנבנו מעל מתחם שרונה בתל אביב, בעודה משוטטת עם הכלב ליד הגדר של מתחם רשות השידור הנטוש. מגדלי שרונה, מעבר לכל הבעיות שהתעוררו בהם, כבר אינם יכולים להציע נוף פתוח, ככל שמגדלים חדשים חוסמים גם אותם."אז קנינו שם דירה", הסבירה אותה דיירת איך הפכה את הבעיה ליתרון, "ואנחנו ממתינים לתחילת הבנייה".
בהדמיות של גינדי מ-2010 אין אף מגדל שמסתיר את הנוף. המציאות אחרת:
העבודות כבר החלו: רחוב הארבעה פינת ליאונרדו דה וינצ'י הפך לאחרונה לאתר בנייה, שחוסם את שוק האוכל המאותגר ממילא של שרונה, ומפריע להולכי רגל לפסוע בבטחה. רק שמאחורי שאון הבנייה והגדרות הגבוהות מתחבא לו מתחם רשות השידור, ששאלת השימור שלו נדחקת לקרן זווית.
המתחם היה סגור ומאובטח במשך שנים, צפונותיו נותרו הרחק מעיני הציבור, ובאופן טבעי הוא נשכח מלב ברגע שנסגר כחלק מסגירת רשות השידור. אלא שהציבור רק ירוויח משימורו של המקום: יחד עם ההיסטוריה הטמפלרית החלוצית שלו, ואחריה תקופת הרדיו - הפסקול של מדינת ישראל במשך עשרות שנים – זהו אחד המקומות היותר חשובים מבחינה היסטורית ותרבותית בתל אביב, והוא מצוי בשטח ציבורי שמיועד למבני ציבור. השאלה פשוטה: האם יישמר המתחם - או יימחק לטובת מגדלים?
הפרק הטמפלרי: בית הבאר
כאשר הוכנה תוכנית בניין עיר (תב"ע) לדרום הקריה, מבנים חשובים במתחם לא זכו להגנה סטטוטורית. אחד מהם הוא המתחם הטמפלרי של משפחת ליפמן, שבו השתכנה לימים פעילות שידורי הרדיו של "קול ישראל". ככל שהתקדמו ההליכים לסגירת רשות השידור, הלכה והתבררה חשיבות המתחם. מתוך רצון משותף של עיריית תל אביב-יפו, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ורשות השידור, יצא לדרך מחקר היסטורי להכנת תיק תיעוד למתחם. את המחקר הכין משרד גרואג-הראל אדריכלים, שחשף פרטים מרתקים על תולדות המקום.
להערכת החוקרים, המבנה הראשון שנוסד במתחם הוא בית באר (מבנה שמקיף באר מים, שממנה נשאבו המים על ידי בהמות). הבית הוקם כחלק ממכלול של בארות, ששימשו תשתית לענף הפרדסנות שהתפתח באזור יפו במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-1880 הגיעה לכאן משפחת ליפמן, וייסדה בו חווה גדולה. הבית המרכזי של המשפחה היה גדול ומפואר, ונבנה בסגנון הטמפלרי עם לבני כורכר, גג עץ ורעפים, ומרתף שקירותיו ותקרתו מקומרים כמו חבית.
מבני המשק, שנבנו מדרום לבית, כללו גם את אותו בית-באר, שבו הותקן לקראת סוף המאה ה-19 מנוע קרוסין, מה שהפך אותה לאחת הבארות הממוכנות הראשונות בארץ ישראל. מיכון הבאר איפשר להרחיב את פעילות הפרדסנות של המשפחה, ושימש כדגם למיכון שאר הבארות באזור השרון. הדבר סלל את הדרך להרחבת ענף הפרדסנות, וליצוא פירות הדר אל מעבר לים. המים שנשאבו מילאו בריכה גדולה, ששימשה לאגירת מי ההשקיה והפכה לבריכת הרחצה והשחייה של מתיישבי האזור כולו. במקום הוקמה ברבות השנים גם טחנת קמח, שהופעלה על ידי שבשבת רוח שנראתה למרחוק.
משפחת ליפמן הייתה אחת הענפות והדומיננטיות בשרונה, ומתחם החווה שלה כיכב בצילומים ובאיורים של המושבה. ארבעה דורות ראתה המשפחה, ובמשך השנים נבנו בתים נוספים לדורות ההמשך בחלק המזרחי של החווה. המשפחה העשירה הרחיבה במשך השנים גם את הבית המקורי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת גם הוסיפה לו אגף משמעותי ממערב, בסגנון הבינלאומי. בכך בא לידי ביטוי במתחם ליפמן הסיפור הטמפלרי: מערגה ליישוב הכפרי הגרמני ועד לאימוץ מאפייני המודרניזם.
ב-1941 גירשו הבריטים את משפחת ליפמן לאוסטרליה, כחלק מהמאבק המקומי על רקע מלחמת העולם השנייה, והפכו את החווה למרפאה ששירתה את תחנת המשטרה של שרונה.
קול ישראל והטלוויזיה הישראלית
ב-1948 עלה הצורך ביישוב העברי להקים מוקד שידור נוסף לרדיו הממלכתי העברי, כדי שיפעל במקביל לירושלים. תחנת השידור התמקמה בבית ליפמן. אולפנים נוספים נבנו ברבות הימים בבתי המשק של החווה, ובמבנה ייעודי שהתווסף מעליהם בשנות ה-70. ערב סגירת רשות השידור, פעלו כאן לא פחות מעשרה אולפני רדיו. כל מנהיגי ישראל התארחו באולפנים במרוצת השנים, ובכירי המגישים שידרו מהם תוכניות שליוו את ההיסטוריה של המדינה.
בשנות ה-60 הוקמו רשות השידור והטלוויזיה הישראלית, שאף היא נכנסה למתחם. פונקציות הטלוויזיה התרכזו בעיקר בחלק המזרחי שלו - בתי הצאצאים של משפחת ליפמן. עם הזמן הוקמו מבנים נוספים, כגון אולפן טלוויזיה גדול, אולפן ראיונות ומבני משרדים.
החומר ההיסטורי שופך אור על ייחודו של המקום, אך כדי לספוג באמת את האווירה שלו צריך לשוטט במתחם עצמו. חוויתי את השידור האחרון של "קול ישראל", ב-14 במאי השנה, רגע לפני שהורד השאלטר. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי שם, וההצצה עוררה חשק לעוד. הנהלת רשות השידור, שהכירה בחשיבות המתחם, אישרה לי לשוב למקום לצורך צילום ותיעוד. אט אט הפכו העובדות ההיסטוריות היבשות למארג מרתק של שכיות חמדה וסיפורים.
מלבד אורחים רמי מעלה, פעלו מהאולפנים בתל אביב אינספור יוצרים שהגישו תוכניות מיתולוגיות. יוסף טרגין ערך והגיש את "עולם המדע", עזריה אלון שידר אינספור פינות על ידיעת הארץ, עדנה פאר הגישה במשך 25 שנה את "אוזן קשבת", נחמיה בן אברהם שידר ספורט, שוש עטרי, טוני פיין ודודו דותן שידרו מכאן ברשת ג', וכמובן רבקה מיכאלי, אהוד מנור, גבי גזית ועוד רבים וטובים. גם רשת ב' שידרה ברוב השעות מתל אביב תוכניות עוגן כמו "הכל דיבורים", "יומן כלכלה", "יומן הצהרים" ו"צבע הכסף".
כמהנדס, התחברתי עד מהרה לשתי דמויות שנותרו במתחם כדי לפקח על מלאכת הפירוק הפיזי: יעקב לבנת, שפרש לא מזמן, והיה אחראי על ההנדסה; וישראל מייק, איש האחזקה שידו בכל. שניהם עבדו במתחם כ-40 שנה. מוזר לחשוב כך על רשות השידור המסואבת, אך לדבריהם היו פעם ימים אחרים, שבהם רשות השידור התנהלה עדיין כמו סטארט-אפ עם תושייה ו"הגדלת ראש" בתקציבים מוגבלים.
"נאלצנו לעשות הרבה דברים בעצמנו", מספר לבנת. "בנינו ספקים, מגברים, ליפפנו כאן שנאים ותיקנו רכיבים". בחדר הבקרה של אולפן 3 יש "לחצן גול", שעליו היה לוחץ המפיק בעת שידורי הספורט כדי להכניס לשידור קריאת "גול" כשהובקע שער במשחק כדורגל. בסדנה הטכנית מצאנו מכשיר לבדיקת תקינות מגוון סוגי כבלים, שנבנה לפני 40 שנה ועובד עד היום. במחסן שמאחורי בית הבאר מצאנו שביבי-ציוד מאותה תקופה, בהם קופסאות של שפופרות ריק. "בשנות השמונים הגיע תקציב משמעותי, ואז רכשנו את הציוד הטוב ביותר שהיה אז, מבית Studer בשווייץ", מספר לבנת. "הציוד הזה שימש עד יום השידורים האחרון, והיה יכול לפעול עוד שלושים שנה".
יש גם אנשים שהגיעו למיקרופון דרך התחום הטכני. יעקב פרוינד התחיל כטכנאי, אחר כך שידר דיווחי תנועה מהמטוס הקל, ובהמשך כתב והגיש פינות חידודי לשון. פרוינד הכיר בערכים ההיסטוריים של המתחם, ותרם בין השאר לשימור עצים, וכך גם לשימור המנוע בבית הבאר. בית הבאר עצמו זכה לעדנה: בעקבות מחקר של יואל אמיר, ובהחלטה משותפת של רשות השידור והעירייה, יחד עם תקציב מהמועצה לשימור אתרי מורשת, שוקמה והופעלה מחדש המערכת הממוכנת של הבאר.
שקשוק מנוע הבאר והמים הניתזים ממנה אמנם מצטלמים יפה, אבל ההפתעה האמיתית במתחם הוא קומפלקס האולפנים: בדומה למיזוג המרתק בין השכבה הטמפלרית לשכבה הצבאית, שהיה בחלק הארי של שרונה ואיננו עוד, כאן יש מיזוג בין שכבה חקלאית, שכבה טמפלרית ושכבת יצירה ותרבות אזרחית. הוא בא לידי ביטוי באופן אדריכלי, וגם בסיפורים מאלפים שמסופרים דרך קירות, מעברים, דלתות, ריהוט וציוד טכני.
מסע בין אולפנים
טיול האולפנים מרתק. אולפן 9, הכולל חלל ששירת פעם את אולפן 1, שימש את רשת א' ונקרא על שם החידונאי שמואל רוזן. אולפן 3 שימש את רשת ב'. באולפן 3 הותקנה במלחמת המפרץ (1991) מערכת לסינון אוויר כדי למגנו מפני התקפות אב"כ – אירוני-משהו לנוכח הגג העשוי חומר קל המכסה את החלק הזה של המבנה.
במפלס העליון, שהתווסף למתחם בשנות ה-70, נמצאים עוד שישה אולפנים, שהמרכזיים שבהם הם: אולפן 5 שממנו פעלה רשת ג' ונקרא על שם אהוד מנור, היחיד המצויד בחלון – לבקשת המגישים; אולפן 8 האינטימי של 88FM; אולפן רק"ע (רשת קליטת עלייה), וגולת הכותרת - אולפן המוזיקה הגדול. באולפן זה הוקלטו ונערכו בין השאר תסכיתי הרדיו לילדים ולמבוגרים, בעזרת אמצעים שונים ליצירת צלילי אפקטים, שמהם שרדו מלבני חצץ, מרצפות ופרקט ליצירת צלילים שונים של צעידה. אבל באולפן זה נערכו גם קונצרטים והופעות חיות.
הקירות האקוסטיים באולפנים הם חגיגה של פרטים אדריכליים, וגם הם תוכננו ובוצעו ברוב בידי צוותי קול ישראל. רוב הקירות עשויים עץ, חומר התורם לתחושת חמימות, ובאולפן 3 יש בהם תריסים שמשרים תחושה ביתית במיוחד.
מצפון לקומפלקס האולפנים ומבני המשק של חוות ליפמן, שוכן בית המשפחה המרכזי. כאן שוכנת התקליטייה ומעליה משרדים, שבשנות הפעילות האחרונות שימשו בעיקר את אנשי הצוות של תחנת 88FM, ששידרה רק מתל אביב. במרתף של בית המשפחה התמקם "אולפן 4". מיקומו במרתף הפך אותו לממוגן יחסית, והוא צויד ביציאת חירום המובילה לגרם מדרגות מילוט אל מחוץ למבנה. מאולפן זה נשא ראש הממשלה לוי אשכול, בשידור חי, את הנאום המפורסם לפני מלחמת ששת הימים שכונה "הנאום המגומגם". אשכול לא גמגם משום שלא ידע מה להגיד, אלא מפני שקיבל טקסט מודפס שתוקן בחופזה בכתב יד, ובלהט השידור התבלבל בקריאה. שמא היה זה האור הקלוש באולפן התת קרקעי?
מישהו לא דאג לשימור
אז מה יהיה גורל המתחם? תוכנית "תא3000 - דרום הקריה", שאושרה ב-2006, קבעה סטטוטורית מה יהיה גורל המבנים בכל אזור שרונה: מי לשימור, מי לשימור חלקי, ומי להריסה. להכנת התוכנית קדם מאבק עיקש, בהובלת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שהביא בסופו של דבר לשימור חלק ניכר מהמבנים הטמפלריים בשרונה ולבריאת המושג "פארק אורבני" שמבוסס על מבנים אלה.
סביבם הוגדרו מגרשים שתוכננו להימכר ליזמים, בין השאר כדי לכסות את עלויות הפיתוח הציבוריות הכרוכות בשימור המתחם, ולהקים עליהם מבנים עם מאות אלפי מטרים רבועים של שימושים מגוונים, כיאה למיקומו המרכזי של האתר. המתחם חולק למגרשים: על מגרש 8 נבנו מגדלי "גינדי" ושוק האוכל, ועל מגרש 3.2 עומד להיחנך המגדל המתפתל עזריאלי-שרונה. מתחם רשות השידור נכלל במגרשים 5 ו-6.
למרות העובדה שהערכים ההיסטוריים של חוות ליפמן כבר היו ידועים למקבלי ההחלטות בזמן הכנת התוכנית, לא הוכרזו מבנים לשימור במגרש 6 של רשות השידור, שבו נמצא החלק המשמעותי של חוות ליפמן וקול ישראל.
אזור הטלוויזיה אבוד
אזור הטלוויזיה, בחלק המזרחי של מתחם רשות השידור, הוא חלק ממגרש 5. מגרש זה נמכר ליזמים וגורלו כבר נחרץ: תא3000 מגדירה בו רק שני מבנים לשימור, שהיו שייכים לצאצאי משפחת ליפמן. הם "ישומרו בקריצה": תכסית המגדלים העתידיים תנגוס בכל אחד מהם. תצורת שימור זו רומסת את כבוד המבנים ההיסטוריים, שהופכים לסרח עודף למגדלים, המנתקים אותם מהקשרם. דוגמה לכך ניתן כבר לראות היום ברחוב יהודה הלוי 36 וברחוב אחד העם 22-26. אולפן הטלוויזיה הגדול, מבנה המשרדים ששימש בין השאר את מחלקת הילדים והנוער, ובעיקר הגינה עתירת הצמחייה שתרמה לאווירה המיוחדת– ייהרסו, והמרקם כמכלול ייכחד.
אזור הרדיו ניתן להצלה
מאחר שמגרש 5 כבר שילם את מחיר הנדל"ן, נותר מגרש 6 עם ייעודו הציבורי בחלק המערבי של מתחם רשות השידור. במגרש 6 לא הוכרזו מבנים לשימור, על אף הערכים ההיסטוריים והתרבותיים שתוארו. לפי תוכנית תא3000, המגדירה את קווי המתאר של מבנה הציבור המתוכנן, הוא ידרוס את בית ליפמן, החצר וקומפלקס מבני המשק והאולפנים. בחלק הדרומי של המגרש, בתוואי שעליו שכנה בריכת המים של החווה, מתוכננת מנהרת קישור לכלי רכב פרטיים בין רחוב לאונרדו דה וינצ'י לכביש התת קרקעי הסובב את שרונה.
נחש צפע: גם השידור של פרוץ מלחמת המפרץ יצא משרונה
מתחם ליפמן הוא מארג מרתק: הנדבך החקלאי מספר את סיפור הפרדסנות של ישראל, הנדבך הטמפלרי מספר את סיפור שרונה, והנדבך של קול ישראל מספר על תקופה ממושכת בתרבות הישראלית. כל השכבות האלה עדיין כאן: הבאר ששוחזרה והופעלה מחדש, בית ליפמן על עושרו הארכיטקטוני, מבני המשק, אולפני קול ישראל, והחצר שהייתה משק חקלאי והפכה למרכז ההווי של הרדיו הישראלי.
לשימור המתחם בכללותו יש ערך. כמתחם ציבורי אפשר יהיה לצקת בו שפע פעילויות תוססות, שיהדהדו את העשייה הגדושה שהייתה כאן: חדרי חזרות והקלטות, חדרי מופעים אינטימיים, מוזיאון רדיו ותקשורת, מוזיאון בתי הבאר והפרדסנות של ישראל, ועוד שימושים רבים שמחכים לרעיונות ולהגשמה.
צורך זה עולה ביתר שאת בימים אלה, כשמתברר מצבו הכלכלי הבעייתי של המתחם המסחרי בשרונה. בהעדר שטחי ציבור מגוונים, אנשים נמנעים מלהגיע למתחם. אין די באוסף מקרי של חנויות, מסעדות ומתקני משחקים. כעת יש הזדמנות פז למנף את המתחם ולקיים בו מגוון גדול של שימושים ציבוריים ייחודיים ואורגניים למקום ולהיסטוריה שלו, שיהוו מוקד משיכה מרכזי בשרונה. מדובר לא רק בשימושים פאסיביים כמו מוזיאונים, אלא שימושים אקטיביים הקשורים לקול, מוזיקה ותרבות. אפילו הציוד הטכני האיכותי עדיין שם, ממתין לחיים ומשתמשים חדשים.
זאת ועוד: ביקורת לא מעטה נמתחה על מחיקת השכבה הצבאית מחלק הארי של שרונה שעבר שימור, באופן שיצר בועה סטרילית ללא סיפור והקשר. מתחם ליפמן הוא הזדמנות לתקן במשהו את הטעות, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
בעקבות סגירת רשות השידור, יעבור השטח לרשותה של עיריית תל אביב-יפו, ובהיעדר הגנה סטטוטורית על המבנים, הם עלולים למצוא עצמם תחת זחלי דחפורים, עוד לפני שהעירייה עצמה קיבלה החלטה רשמית מה יעלה בגורל המתחם. בתגובה לשאלותינו, נמסר מהעירייה כי "חוות ליפמן מצויה במעטפת של מתחם שרונה, ולמעט באר המים שנמצאת באחד ממבני החווה סומנו המבנים להריסה. עם זאת, העירייה מצאה לנכון לבדוק אפשרות לשמר שטח מצומצם נוסף, מעבר לבאר, על מנת לציין ולתת ביטוי לפעילותה של רשות השידור במקום. לצורך כך תיערך בתקופה הקרובה בדיקה מקצועית בראשות מהנדס העיר, שבה ייבחנו חלופות תכנון ואפשרות מימוש זכויות הבנייה הציבוריות במגרש, והאם וכיצד ניתן לשלב חלק מהמבנים בתכנון החדש".
יש לצפות שהעירייה תנהג בשקיפות בנוגע למתחם חשוב זה, באזור שיודע לא מעט פיתוח אינטנסיבי מוטה-כסף. יש לקוות שיושקעו מאמצי תכנון ופתרונות יצירתיים גם בנוגע לכביש התת-קרקעי והגישה אליו: האם עיריית תל אביב יפו שמה בראש מעייניה אנשים - או מכוניות.
---------------------------------------
מה נשאר מההבטחה של שרונה? לחצו על התצלום
