קירות האבן במלון הבוטיק החדש "וילה בראון" בירושלים ספוגים לא רק ברוח העות'מאנית של תקופת הקמת הבניין, בסוף המאה ה-19, אלא גם ובעיקר בסיפור חייו המיוחד של הרופא היהודי יצחק (גרגורי) אמציסלבסקי, שנודע כד"ר ד'ארבלה, ושהתגורר במשך כעשור בבית המגורים המפואר.
המלון שנפתח באחרונה ברחוב הנביאים 54 הוא האח הצעיר ברשת המלונות "בראון" של ליאון אביגד וניצן פרי, שביקשו, כפי שאמרו בראיון, "להחזיר את הבית לשורשים שלו. לקולוניאליזם אירופי בארץ הקודש, לבית של אנשים שנהנים מהחיים".
השנים הגדולות של רחוב הנביאים
בית האבן ההיסטורי היה אחד מבנייני המגורים הראשונים שנבנו ברחוב שנקרא כיום רחוב הנביאים. תור הזהב של הרחוב החל באמצע המאה ה-19, כשלאורכו נבנו בתי חולים, ובהם בית החולים הגרמני, בית החולים ביקור חולים ובית החולים מאיר רוטשילד (בית החולים היהודי הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה, כיום חלק ממכללת הדסה).
המוסדות הרפואיים הרבים, שמרביתם עברו לרחוב מהעיר העתיקה, העניקו לרחוב את הכינוי "רחוב בתי החולים", אך נבנו בו גם מוסדות חינוך ודת (ובהם בית המיסיון האנגלי, המנזר הצרפתי סן ז'וזף, בית הכמורה ובית הספר הגרמני) ונציגויות דיפלומטיות.
בסוף המאה ה-19 הפך הרחוב, הסמוך לדרך יפו ושקט ממנה, גם למוקד מבוקש לרכישת קרקעות על ידי משפחות אמידות - אנשי ממשל עות'מאנים, אנשי עסקים ערבים וקונסולים זרים, שעבורם נבנו ברחוב בתי מגורים מפוארים.
הד"ר עובר לירושלים
בבית מספר 54 ברחוב התגורר מאז 1889 הד"ר היהודי אמציסלבסקי רב הכשרונות. הוא נולד באוקראינה ב-1847, למשפחת סוחרים חרדית מחסידי חב"ד. לאחר שסיים לימודי רפואה בפטרבורג המשיך את לימודיו ברומא ובפריז, אך שב לשרת בצבא הרוסי. ב- 1878 עזב את רוסיה ונדד. בשוויץ טיפל בחולי שחפת בני המעמד הגבוה, ונישא לבתו של אחד מהם, סופיה, בת למשפחת אצולה רוסית. נולדו להם בן ובת. אך למרבה הצער, סופיה נפטרה משחפת ב-1883.
שלוש שנים לפני כן, הוזמן הד"ר לשמש כרופאו האישי של סולטן זנזיבר, והפך ליועצו ואיש סודו. אז גם החליף את שם משפחתו לד'ארבלה (על שם אי קטן שקיבל במתנה מהסולטן). בהמשך מונה לקונסול איטליה בזנזיבר.
במהלך ביקור בפריז ב- 1886 נפגש הד"ר עם הברון רוטשילד, שהציע לו משרת רופא במושבה הצעירה ראשון לציון. כעבור כשנה הגיע ד'ארבלה למושבה, ובעקבותיו הגיעו בני משפחה נוספים. על פי אלבום המשפחות של עדת ראשון לציון, כאות הוקרה העניק לו הברון חלקת שדה וכרם.
ב-1888 הוזמן להחליף את ד"ר יצחק שוורץ, בניהול בית החולים מאיר רוטשילד, שנחנך ברחוב הנביאים 37 בירושלים. למרות שתושבי ראשון לציון פנו אליו בעיתון "הצבי", וביקשו שיישאר במושבה, הוא עבר לירושלים, ורכש את בית האבן הדו קומתי ברחוב הנביאים 54, מול בית החולים שאותו ניהל. בבית הזה נישא בשנית, לבת משפחתו של ד"ר שוורץ, מליה מלווינה שוורץ, ונולדו להם שלושה בנים.
ולפעמים החגיגה נגמרת
ד"ר ד'ארבלה רב המעללים (שפורסמו בספר The d'Arbela Saga: Some African Reflections), דיבר 12 שפות, ונודע גם בפעילותו הציבורית, החברתית והמחקרית. בין השאר, התרועע עם אליעזר בן יהודה וחלוצי השפה העברית, שביתו שימש להם כמקום מפגש, ונבחר לנשיא חברת “שפה ברורה”, שהייתה היסוד לוועד הלשון (הגרסה המוקדמת של האקדמיה ללשון העברית). ב-1897 הוא נפגש בווינה עם בנימין זאב הרצל, כמה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון, והתבקש למלא משימות שונות ובהן חיבור דוח על המצב בפלשתינה.
למרות עיסוקיו הרבים, מצא הדוקטור זמן גם להנאות החיים. מעונו שימש כמקום מפגש לאליטה הירושלמית ולקונסולים הזרים שהתגוררו בשכנות. נערכו בו קבלות פנים ונשפים מפוארים, והתקיימו בו חיי תרבות תוססים.
אך החיים הטובים בבית הסתיימו כעבור כעשור במבוכה גדולה. עקב מחסור בבית החולים, הורה ד"ר ד'ארבלה לתפור לחולים בגדים מבדים ישנים שהתגלו במחסנים ונשאו עליהם חותמות של בית חולים נוצרי. כשנודע הדבר לממונים עליו בפריז, הוא אולץ להתפטר. ב-1900 נדד עם משפחתו לאיטליה, תחילה לוונציה וממנה לסיציליה, שם המשפחה התנצרה. מאוחר יותר נדד לתוניסיה, שבה נפטר בגיל 64.
האינתיפאדה השנייה עוצרת את התוכניות
לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, חצה הגבול את רחוב הנביאים. צדו המזרחי עבר לשטח ממלכת ירדן; וצדו המערבי, שבשטח מדינת ישראל, ירד מגדולתו. רבים מהתושבים הוותיקים עזבו, ובבית שבמספר 54 התמקם "בית התבשיל והכנסת אורחים אליאך". לאחר מלחמת ששת הימים שימש המבנה כביתן של מסעדות ובתי קפה מתחלפים, עד שב-1996 נרכש על ידי משפחה ירושלמית וותיקה.
לאחר שנרכש, שופצה קומת הכניסה של הבית לטובת הקמתה של מסעדה חדשה. במהלך השיפוצים התגלה במבנה בור מים, ששימש בעבר כמקור המים של הווילה. לאחר הגילוי, נחפרו מדרגות אל החדר התת קרקעי, ובחדר בעל התקרה המקומרת והטמפרטורה הקרירה נפתח הבר של המסעדה - מסעדת "הנביאים 54", עליה ניצח השף אביב משה, אז שף צעיר בתחילת דרכו. עד מהרה הפכה המסעדה לשם דבר, ומשכה אליה את המי ומי של הבירה.
עם פתיחת המסעדה, הגיש הבעלים בקשה להפוך את המבנה למלון בוטיק, הרבה לפני שהמושג היה מוכר וכל כך פופולרי. את תהליך שינוי התב"ע הוביל האדריכל הירושלמי נחום מלצר. אך האינתיפאדה השנייה, שפרצה בתחילת שנות ה-2000, עצרה את התוכניות. מסעדת "הנביאים 54" נסגרה, והמבנה הושכר מאז שוב למסעדות שונות.
ב-2014 חזר הבעלים להשלמת המשימה. עם תב"ע חדשה למלונאות והיתר להוספת קומה וחצי, הוא פנה לאדריכלית גלית שיפמן לתכנון המלון, והמשיך עם האדריכלית מיכל מגן-כהן (ממשרדה של שיפמן), לתהליך הבנייה, שכלל שימור ושיפוץ נרחב של שתי הקומות ההיסטוריות, ובניית קומה וחצי חדשות מעליהן.
באדריכלות: נגמר הישן ומתחיל החדש
למבנה המקורי, בן שתי הקומות, נוסף עוד בראשית המאה ה-20 מבנה אבן שני, גם הוא בן שתי קומות, בחלקו הצפוני של המגרש - מבנה ששימש ככל הנראה כמבנה עזר, שבו התגוררו עובדי המשק. במהלך השנים חוברו המבנים זה לזה בתוספות בנייה. באדריכלות החדשה ביקשו כעת להפריד כאן בין ישן לחדש. את מה שנותר מהבניין המקורי שיחזרו ושימרו: קירות האבן העבים, 60 סנטימטרים, נחשפו. את חלקם פירקו לשם חיזוק, אך האבנים מוספרו והוחזרו למקומן. דלתות ברזל שנשתמרו שופצו, ומעקות הברזל במרפסות החדרים שוחזרו על פי המקור, תוך התאמתן לתקן.
תוספות הבנייה החדשות לא מנסות לחקות את המקור. להפך. הן עשויות מאבן שונה, שמגדירה במכוון היכן מסתיים הבניין הישן ומתחיל החדש: פתחי החלונות והדלתות החדשים ישרים ולא מקושתים כבעבר, ובתפר שנוצר בין הבניין המרכזי לבניין האחורי יצרו חיבור בסגנון תעשייתי, שמדגיש את המפגש ביניהם: גרם מדרגות פלדה שחור עולה על רקע קיר מסך מזכוכית, שמחבר בין שני הבניינים.
בעיצוב: מתחיל החדש וחוזרים לישן
לעומת האדריכלות, עיצוב הפנים מבקש דווקא להיצמד למקורות ולספר את סיפורו של המבנה העתיק - קולוניה אירופאית בלב הלבנט. לתכנון הפנים אחראי משרד האדריכלים רן ומוריס, ואת הקונספט הובילו ליאון אביגד ואריאלה גלוק מרשת מלונות בראון.
העיצוב שואב את השראתו מסיפורי האירוח של האליטה הירושלמית בתקופה העות'מאנית ומבקש לייצר חוויה שמפגישה בין מזרח למערב. "פריטי הריהוט והאביזרים", מספר אביגד, "הם פרי שיטוטים של שנים, פרטים שהבאנו מכל העולם, משוודיה והולנד וגם מיפו והעיר העתיקה, במטרה לייצר את המפגש הזה".
בחצר האבן: קמין לימי החורף
את פני האורחים מקבלת חצר אבן מוגבהת, כמו מוכנה למסיבת גן עם טוויסט אוריינטלי. רצפת האבן שוחזרה והיא משובצת באריחי בטון שנשתמרו ורוצפו בה מחדש כשטיחים מצוירים. ברחבה, שולחנות אוכל קטנים וצדם כיסאות מברזל מעוטר; בין שתי סככות צל גדולות, פזורים גם כיסאות נדנדה והדומים מרופדים עם פיתוחי ברזל מסולסלים. במרכזה - קמין חוץ עגול ורומנטי, שיופעל בערבי החורף; ומסביב כדי חרס וצמחייה ארץ ישראלית: ברושים, בוגונוויליה וגרניום.
שני פתחי אבן מקושתים מובילים אל האכסדרה הפנימית המאורכת, שבה ערוכים ברשמיות מכובדת שולחנות ארוחת הבוקר. ספות קטיפה גבוהות וכורסאות כבדות בגווני ברקת וארגמן נשענות על רקע קירות האבן. החלונות מחופים בווילונות קטיפה תואמים. לא רק ארוחות בוקר יוגשו באכסדרה ובחצר הקדמית, אלא גם five o'clock tea, בהשראת ימי המנדט.
בלובי: דלפקי תפילה הפכו לדלפק קבלה
מכאן נכנסים אל הלובי, הקריר והחשוך יותר, בליבו של מבנה האבן, שמדמה טרקלין אירוח מפואר, עם קמין זכוכית, פסנתר ופינות הסבה שונות. מצדו האחד של הטרקלין, קיר אבן עבה עם פתחים מקושתים, שאחד מהם מוביל אל חדר ספרייה צדדי עם ספריית מעויינים מעץ כהה, מוטיב עיצובי חוזר במלונות בראון.
על הקיר הנגדי, קיר שחור מבריק המואר בתאורה דרמטית, תלויה סדרה של דיוקנאות גיבורי תרבות מקומיים, שנוצרו על ידי פיקוק קולקטיב (The Peacock Collective).
בקצה הלובי מגיעים אל התפר המואר והתעשייתי שבין שני הבניינים, שם נמצאת עמדת הקבלה, העשויה משני דלפקי תפילה שנמצאו בשכונת מאה שערים, נצבעו שחור והותאמו לתפקידם החדש. ומכאן מתפצלים לקומות ול-24 חדרי המלון.
בחדרים: שטיחים בדוגמאות אוריינטליות
11 מחדרי המלון נמצאים בבניין המקורי עם קירות האבן החשופים. בחלק מהם יצרה החלוקה החדשה חללי ביניים ייחודים עם קירות מקושתים ואלמנטים מקוריים ששומרו או שוחזרו. החדרים מרווחים. רצפת האבן בהירה והשטיחים בדוגמאות אוריינטליות; הכורסאות מרופדות קטיפה; וילונות ההחשכה ארגמניים; גופי התאורה הרצפתיים והצבעוניות הירוקה-סגלגלה משלימים את האווירה הקולוניאלית. בחדרי הרחצה מתחלף הריצוף למעוייני אבן בשחור-לבן. סגנון העיצוב המעוטר ניכר גם בריהוט ובאביזרים, השונים בכל חדר, שנאספו משווקים באירופה ובישראל.
לחדרים בקומת הקרקע צמודה חצר קטנה ואינטימית. בקומה הראשונה חולקה המרפסת הקדמית הגדולה של המבנה לשלוש מרפסות פרטיות, שצופות אל רחוב הנביאים, ובהן כורסאות נצרים מרופדות.
בקומה הרביעית האווירה שונה וקלילה יותר. החדרים בנויים תחת גג הרעפים, התקרה משופעת והקירות לבנים וחלקים. בקומה הזו יש גם ספא עם חדר טיפולים פרטי ומרפסת גג עם ג'קוזי וכיסאות שיזוף, שמשקיפים צפונה לכיוון שכונת מאה שערים.
בבר שבבור: שולחנות מוזהבים
הבר, שהוקם בעבר במה שהיה חדר בור המים התת קרקעי של הווילה, נחנך מחדש כ"בר המערה". מדרגות אבן מפותלות יורדות מקומת הכניסה של המלון אל החדר המעוגל והסגור. החלל האקספרסיבי מרוצף באבן בדוגמת מעויינים שחור-לבן, ונחצה על ידי שני פסים: דלפק בר משיש שחור הפונה אל קיר האבן, ובר משקאות אוריינטלי מברזל שחור, ומחיצת משרבייה ממתכת זהובה עם רקע של מראה. מול הדלפק ספה בנויה מרופדת קטיפה אדומה, ומולה שרפרפים תואמים ושולחנות עגולים ומוזהבים.
בשלב הבא עתידות להתווסף למלון עוד שתי קומות ועוד 16 חדרים. יסודות המלון הותאמו לתוספת העתידית שאת תכנונה מוביל אדריכל מתי רוזנשיין. התוספת תתבסס על בנייה קלה ושפה אדריכלית מודרנית ותעשייתית, המנוגדת לאופי הירושלמי של הבניין הקיים.
מחירו של התענוג: לילה בחדר זוגי עם ארוחת בוקר עולה בין 900 ל-1,300 שקלים (עד סוף חודש אוגוסט מוצעים מחירי היכרות). ארוחות הבוקר ו-five o'clock tea פתוחים לקהל הרחב.
-----------------------------------------------------------
לחצו על התמונה לכתבה על סיפורה של ''יד קנדי'' בהרי ירושלים:
