אנשים

    "האובדן עצום, הגעגוע צובט בלב, אבל החלטתי לגדל ילדים שמחים"

    איילת יוטבת מסרבת להיכנע לעצב, למרות הכאב הגדול על מותו של בעלה ארז, לפני כשנתיים. היא גם עוזרת לאלמנים אחרים "להרים קצת את הראש מעל המים"

    נגה שנער-שויערפורסם: 06.08.17 04:21
    איילת יוטבת. "למדתי לבקש עזרה ולהקל על עצמי. מבחינתי, זה לא דבר שמעיד על חולשה, אלא דווקא על כוח ועל רצון לדבוק בחיים" (צילום: הילה אלוני)
    איילת יוטבת. "למדתי לבקש עזרה ולהקל על עצמי. מבחינתי, זה לא דבר שמעיד על חולשה, אלא דווקא על כוח ועל רצון לדבוק בחיים" (צילום: הילה אלוני)
    עם בעלה, ארז ז"ל, בטיול לנחל כלח, 2010. "בתוך הקושי נשמרה האהבה שלנו, והקשר בינינו רק התחזק" (צילום: אלבום פרטי)
    עם ילדיה באלוני אבא, מארס 2016. "אני דבקה במסורת הטיולים שלנו, שהיא כבר חלק בלתי נפרד משגרת חיינו" (צילום: אלבום פרטי)

    11 חודשים חלפו מהרגע שבו התבשרה איילת יוטבת שבעלה ארז חולה בסרטן, ועד שהוא הלך לעולמו. הכאב היה, ועדיין, גדול, אבל גם עכשיו, כשהיא אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים, היא לא מוותרת על שמחת החיים. "לתפיסתי", היא אומרת, "רק כעשרה אחוזים מהחיים שלנו הם לא בשליטתנו. לגבי כל היתר יש לנו יכולת להגיב לאירועים ולבחור איך להתנהל. בצד הקושי והכאב העצום על לכתו של ארז, אני בוחרת לחיות בשמחה, לגדל ילדים שמחים ולנסות לעזור לאנשים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה".

     

    מי את?

    "איילת, בת 38, אמא לשני ילדים מקסימים – בת חמש ובן שלוש. מאמינה שעשייה, תוך כדי בחירה בחצי הכוס המלאה, מובילה למקומות הטובים והנכונים של החיים".

     

    ומה את עושה?

    "אני יוצרת, אוהבת אדם, עובדת בחברת המחשבים HP Indigo".

     

    שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

    "נולדתי בבאר שבע, בת ראשונה במשפחה של שלוש בנות. אבי יליד הארץ, מהנדס כימיה, ואמי, דור תשיעי בארץ, דוקטור לבריאות הציבור. כשהייתי בת עשר עברנו לגור ביישוב להבים. גדלתי בבית חם, שופע שמחה וצחוק, בית שנתן לנו חופש להתנסות בדברים ולקבל בעצמנו החלטות. לאמא שלי היה ראש פתוח, וניתן היה להתייעץ עימה ולקבל לפעמים פתרונות לא שגרתיים. אבי, בעל יכולות הנדסיות וטכניות, גרם לנו להבין שאין משהו שבנים יכולים לעשות ובנות לא. הוא לימד אותנו לבצע תיקונים בבית תוך שימוש בכלי עבודה שונים ועודד אותי כשבחרתי במסלולי לימוד ריאליים בתיכון. ההורים גם הטמיעו בנו את אהבת הטבע: היינו מטיילים המון, קוטפים פטריות ביער להב, הולכים במסלולים ברחבי הארץ".

     

    בת שנתיים. "גדלתי בבית חם, שופע שמחה וצחוק" (צילום: אלבום פרטי)
      בת שנתיים. "גדלתי בבית חם, שופע שמחה וצחוק"

      בגיל 12, בחצר הבית בלהבים. "חינכו אותי שאין משהו שבנים יכולים לעשות, ובנות לא" (צילום: אלבום פרטי)
        בגיל 12, בחצר הבית בלהבים. "חינכו אותי שאין משהו שבנים יכולים לעשות, ובנות לא"

         

        חיידק הטיולים תקף אותה גם בבגרותה. "אחרי השירות הצבאי ובמהלך התואר הראשון טיילתי המון בארץ ובחו"ל", היא מספרת. "באותו זמן גם הקמתי קבוצה של חברים מטיילים, שבמסגרתה אנחנו מטיילים יחד גם היום, עם הילדים". נסיעה מעניינת במיוחד שלה הייתה לדרום אפריקה. "טיפלתי שם בהתנדבות בקופים בבית מחסה בעיר טזאנין. בהמשך עברתי לפארק בפורט אליזבת, שבו עסקו בשיקום אריות, ומשם עברתי להתנדבות בבית יתומים בקניה. שם הבנתי מהו חוסר אמיתי.

         

        עם אריה בפארק בדרום אפריקה. "הטמיעו בנו את אהבת הטבע" (צילום: אלבום פרטי)
          עם אריה בפארק בדרום אפריקה. "הטמיעו בנו את אהבת הטבע"

           

          "באותה תקופה הכרתי את ארז, לימים בעלי, שעסק בתחום הציוד הרפואי. ארז, בן קיבוץ גבת, היה זהב טהור: אינטליגנטי, רגיש, אדם של נתינה. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור חזק, ולאחר זמן קצר החלטנו להינשא. ב-2012 נולדה בתנו הבכורה, ואחרי שנתיים הצטרף למשפחה בננו הצעיר. כבת למשפחה עם מסורות מגובשות, ביקשתי לייצר מסורת משלנו, ובכל שנה, בתאריך קבוע באביב, היינו מטיילים בארץ במשך כשבוע. התחלנו במסורת הזו כשבתנו הייתה ממש תינוקת, ובאמצעותה יצרנו לנו זמנים נהדרים כזוג וכמשפחה. יצרנו לנו זיכרונות. היה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת, וגם כיום, כל שנה, באותו שבוע באביב, הילדים ואני מטיילים עם חברים ונהנים להיות יחד.

           

          עם הבן. "זמן קצר לאחר שהוא נולד, ארז חש ברע ופנה לבדיקות" (צילום: ינאי רובחה)
            עם הבן. "זמן קצר לאחר שהוא נולד, ארז חש ברע ופנה לבדיקות"(צילום: ינאי רובחה)
             

             

            "זמן קצר לאחר לידת בננו חש ארז ברע ופנה לבדיקות. האבחנה הייתה קשה: סרטן גרורתי בקיבה. עם קבלת הבשורה הוא התחיל מיד בסדרת טיפולים. במקביל, בדקנו כל כיוון אפשרי, בארץ ובחו"ל. חברים וקולגות ממקום העבודה שלו עזרו לנו עם מידע על טיפולים מתקדמים. בהתחלה ניהלנו חיים רגילים. היינו אופטימיים. ארז היה צעיר וחזק, והאמנו שנצליח לנצח את הסרטן. עד מהרה התברר לנו שמדובר בסרטן אלים מאוד, והטיפולים לא נשאו פרי. זו הייתה עבורי תקופה קשה מנשוא, אבל בתוך הקושי נשמרה האהבה שלנו, והקשר בינינו רק התחזק. למרות הסבל שחווה, ארז ניסה להקל עליי ועל כל יקיריו בכל דרך אפשרית. 

             

            "בנובמבר 2015 הוא נפטר, והאובדן עצום. הגעגוע תמיד יצבוט בלב, אבל החלטתי שהבית שלנו ימשיך להיות שמח ושאני אגדל ילדים שמחים. אני דבקה גם במסורת הטיולים שלנו, שהיא כבר חלק בלתי נפרד משגרת חיינו. למזלי, אני מוקפת במשפחה אוהבת ובחברים תומכים. הוריי ואחיותיי הם סלע יציב שעליו אני יכולה להישען בכל עת. גם הקשר הקרוב עם משפחתו של ארז נשמר כל הזמן. התגלו גם הרבה אנשים טובים באמצע הדרך - ממקום עבודתו של ארז, מצוות הגן של הילדים. חברים ותיקים הגיעו כשהזדקקנו להם, וגם מכרים רחוקים באו ועזרו. 

             

            "במהלך השנה שלאחר מותו של ארז חוויתי את קשיי הביורוקרטיה שחווה כל מי שאיבד בן זוג, והבנתי שאני יכולה להיות מעין אחות גדולה ולסייע לאנשים שזה עתה התאלמנו. אני רוצה להקל עליהם, ולו במעט, את התקופה הראשונה; להרים קצת את הראש מעל המים. בשנה האחרונה הגעתי בשיטת 'חבר מביא חבר' לכמה אלמנות ואלמנים, ואני מאמינה ומקווה שהצלחתי לעזור להם. אני עושה את זה בהתנדבות, כפרויקט אישי שלי".

             

            עם הבת בנחל דוד, מארס 2015. "יצרנו לנו זיכרונות" (צילום: אלבום פרטי)
              עם הבת בנחל דוד, מארס 2015. "יצרנו לנו זיכרונות"

               

              מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאיילת של היום?

              "התמזל מזלי, וזכיתי לגדול במסגרת משפחתית חמה, תומכת ומאפשרת. חיי המשפחה שחוויתי בילדותי סייעו לי לצמוח ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפניי. יחד עם זאת, אני לא סופרוומן - רק אישה שמתמודדת עם קושי גדול, כך שלמדתי לבקש עזרה ולהקל על עצמי. מבחינתי, זה לא דבר שמעיד על חולשה, אלא דווקא על כוח ועל רצון לדבוק בחיים.

               

              "יש לי קריירה מהנה ומספקת, ולמרות זאת, גם בגלל מה שעברנו, כיום האימהות והמשפחתיות מאוד מגדירות אותי. אחת המטרות החשובות שלי היא לשמור עבור ילדיי על דמות של אבא שהיא שלמה, אבל לא מושלמת - אבא שהיה שובב ומצחיק, אבל היו לו גם חסרונות; דמות של אדם שניתן להתחבר אליו בגובה העיניים, לחיות לאורו ולא בצילו. בכלל, נושא המוות הוא לא טאבו אצלנו: אנחנו מדברים עליו בחופשיות, עם כל הקושי. עצם היכולת של ילדיי לדבר על אבא ועל מה שקרה לו באופן חופשי, מאוד משמעותי עבורי. במשך הזמן גם למדתי להבין מי ומה חשוב לי באמת, ולהתעלם מתכתיבים ומציפיות שאינם קשורים אליי. מותו של ארז תמיד יהיה חלק ממני, אבל האלמנות היא לא מה שמגדיר אותי. אני אמא, בת, אחות ואשת קריירה, ומאמינה שבעתיד הלא רחוק גם אהיה חלק מזוגיות חדשה".

               

              עם הילדים בגני הנדיב, מארס 2016. "נושא המוות הוא לא טאבו אצלנו. אנחנו מדברים עליו בחופשיות" (צילום: אלבום פרטי)
                עם הילדים בגני הנדיב, מארס 2016. "נושא המוות הוא לא טאבו אצלנו. אנחנו מדברים עליו בחופשיות"

                 

                מסר לאומה?

                "אני מאמינה שצריך לתת לחיוך שלך לשנות את העולם, ולא לתת לעולם לשנות את החיוך שלך. החיים מזמנים לנו לא פעם רגעים קשים מאוד, ועדיין יש לנו אפשרות לבחור לחיות אותם מתוך אופטימיות, כאן ועכשיו, ובמלואם. מניסיוני למדתי שלגישה הזו של בחירה בחצי הכוס המלאה יש השלכות על מה שקורה לי ולסביבה שלי".

                 

                ______________________________________________________________

                 

                "המוות של אבי הוא חלק ממני, אבל החיים הם המרכז, לא השכול". הקליקו על התמונה:

                 

                נעמה מגרי"ל. "אסור שהפחד יכוון לנו את החיים" (צילום: ענת קירשנברג בן דוד)

                 

                 

                >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

                ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

                למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

                אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.