לפני שנה נסעה זהר מידן (28) לצילומי סרט בים המלח. בדרך אמר לה הבמאי נמרוד אלדר משפט שנחרת בזיכרונה. "ערב לפני כן הזמנתי אותו לצפות בהצגה 'פוריה', שבה אני מגלמת אישה עקרה", היא מספרת. "ואז הוא אמר לי: 'כוח עליון נתן לך את הכישרון הזה ואת הייחודיות הזו וקבע שזה חד־פעמי ולא ניתן לשכפול'. עד היום, כשאני נזכרת במילים האלה, עולות בי דמעות של התרגשות".
ב־2018 יעלה הסרט, שנקרא "היום שאחרי לכתי", ובו משחקת מידן נערה בגיל ההתבגרות. היא נחשבת לאחת השחקניות המוערכות בתיאטרון באר־שבע, אבל הדרך המקצועית והאישית שעשתה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת כיום, לא הייתה קלה. את חוסר הביטחון שלה כילדה שמנה ודחויה החליפו מחיאות הכפיים
שהיא מקבלת בתום ההצגה "אקסטרה לארג'" (במסגרת התיאטרון לילדים ולנוער של תיאטרון באר־שבע); על העובדה שנולדה עם תסמונת נדירה – ללא רחם – היא מספרת בגילוי לב ובאומץ גדול בהצגת היחיד שלה "פוריה"; באחת הסצנות ב"אם נדע לאהוב", ערב שירי אהבה של ז'ק ברל, היא עומדת על הבמה ומנפחת את בטנה כאילו הייתה בהיריון, ובין שלל התפקידים והדמויות שעשתה עד היום היא מתכתבת לא פעם עם תקיפות מיניות שחוותה במהלך חייה.
"התלבטתי אם להתראיין", היא מודה. "אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני רוכבת על השוני שלי, אבל החלטתי לספר כדי להעביר מסר, לשים את זה בשיח: כשיש לך כישרון, הכל אפשרי.
"ועדיין יש בי עדיין חלק שלא מאמין שזה קורה לי ואפילו מפחד לפעמים לעלות על הבמה. בעולם הילדים זה עוד יותר חזק. בשתי הצגות הילדים שאני משחקת בהן נתנו לי תפקיד שנכתב למידותיי, כלומר משתמשים בעובדה שאני שמנה, אבל דווקא כשאני זוכה לקבל מהילדים אהבה, דווקא שם זה מכה בי, כי זה מחזיר אותי לילדות שלי".
ביקורת מכעיסה
היא גדלה במושב שדמה ליד גדרה, בת אמצעית בבית של חמש בנות. אביה יזם בתחום המזון, ואמה, שהייתה במשך שנים עקרת בית, לומדת כיום שיטות טיפול שונות. "הייתי מקרה קלאסי של ילדה שמנה ודחויה", משחזרת מידן. "זה התחיל מילד אחד שנטפל אליי, האחרים שיתפו איתו פעולה, ועם הזמן כולם ידעו שמי שיהיה חבר שלי – יציקו לו. היו המון הקנטות ובושה. הייתי שונה. אם בזמני היו קיימות הרשתות החברתיות שיש היום, אני יכולה רק
לדמיין מה היה קורה".
בהצגה "אקסטרה לארג'", שמיועדת לכיתות ה'־ט' (בבימוי כפיר אזולאי) היא מגלמת את דמותה של גיגי, ילדה חכמה ומצחיקה במידה אקסטרה לארג', שהילד המקובל בשכבה מתאהב בה כנגד כל הסיכויים, "ומובן שלתוך העלילה נכנס גם עניין השיימינג, שתופס מקום מרכזי. מצבים משפילים כאלה חוויתי על בשרי. קרה גם שעמדתי בהצגה ומישהו צעק לי 'שמנה', אבל דווקא שם הבנתי שזה עלבון קטן יחסית למסר שהקהל מקבל. היום אני מרגישה שדרך התפקיד הזה ניתנה לי זכות לנסות לשנות משהו בשיח, להראות את הצד השני, לחזק את כל אלה שסובלים מהצקות מסיבות שונות, ובמקביל אולי אצליח להגיע גם אל אלו שמציקים ונטפלים ואולי אגרום לאיזשהו שינוי".
היית ילדה בודדה?
"עד החטיבה לא מצאתי את עצמי. אחר כך, בזכות התיאטרון, התחילו להיות לי חברים. רק שם, בפעם הראשונה, הייתי מקובלת, העריכו אותי מהרגע הראשון וזכיתי בהכרה". מגיל צעיר ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. "סבתא שלי, שהיא שוחרת תרבות, חשפה אותי מגיל צעיר לתיאטרון ולכל סוגי האמנות, ומכיתה ד' השתתפתי בחוגי תיאטרון. אחרי הצבא הלכתי למכינה אצל יורם לוינשטיין, ושם קיבלתי אישור לכך שזה אכן הכיוון שלי. אחר כך למדתי בבית הספר ללימודי משחק גודמן בבאר־שבע וחוויתי שלוש שנים מטורפות ואינטנסיביות.
"כילדה, הגעתי לחוג סגורה, ביישנית, מפחדת מעצמי ומהקול שלי, ורק אצל גלית דהאן, המורה לפיתוח קול בחוג לתיאטרון, שמעתי שאני מוכשרת. היא דחקה בי לצאת לקדמת הבמה, האמינה בי מאוד, ואני יודעת שעם השנים אמצא עוד אנשים כאלה, שיאמינו בי כשאחרים יאמינו פחות או כשהחברה תשדר מסרים אחרים. גם רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר־שבע והמנהל הפדגוגי של גודמן, האמין בי. בניגוד לאנשים אחרים בתחילת דרכי המקצועית,
הוא אמר ישר: 'אני רוצה אותך ככה, כמו שאת', וזה לא מובן מאליו.
"במקצוע הזה שמעתי לא פעם אנשים שאמרו: 'את מאוד מוכשרת, אבל את צריכה לרזות' או 'את מוכשרת, חשבת אולי על בימוי?' אפילו השנה הייתה איזו מבקרת תיאטרון שבאה לראיין אותי ואמרה לי: 'איזו יפה, איזו מוכשרת', ובאותה נשימה הוסיפה: 'את חייבת לרזות 20־30 ק"ג'. בסוף היא אמנם כתבה על התפקיד שגילמתי, אבל בשיח האישי זה הדבר הראשון שבער לה להגיד לי.
"אנחנו מתחנכים לזה. נצרב לנו בתודעה שבקדמת הבמה צריכות להיות נשים רזות. יש איזה שיח, שכדי ללהק אותי צריך ראש פתוח. זו תקרת זכוכית, ואני עדיין בדרך לשבור אותה".
הכאב של אמא ואבא
חוץ מעניין המשקל, היא מתמודדת כבר מגיל צעיר עם הידיעה שנולדה עקרה. "מדובר בתסמונת נדירה, שהוריי ידעו עליה מיום שנולדתי. היום ניתן לאתר אותה כבר בשלבי ההיריון, ועדיין זו לא סיבה שלא להביא ילד. נדרשתי לעבור מדי שנה בדיקות לשם מעקב רפואי, ועד שהגעתי לגיל תשע אמרו לי שזה בגלל חיידק. בגיל תשע, אני זוכרת, ישבתי כרגיל בחדר ההמתנה של המרפאה, מולי ישבה אמא שלי ושאלתי מה באמת יש לי. אמא מספרת שהסתכלתי לה לתוך העיניים. כשהיא סיפרה לי שלא אוכל להביא ילדים לעולם, עניתי מיד שאאמץ. עוד לפני שידעתי על כך תמיד אמרתי שהחלום שלי זה לאמץ ילד אינדיאני".
לא נבהלת? כעסת?
"לכאורה קיבלתי את הידיעה בשלוות נפש. אמא ישבה שם מולי עם דמעות בעיניים, אז היה ברור שאני צריכה לענות שהכל בסדר. מדובר בפגם גנטי שמגיע מהצד שלה, וכבר בתור ילדה, כשזיהיתי את הכאב אצל אמא ואבא, את רגשי האשמה, חשבתי שעדיף לדבר על זה כמה שפחות. לא דיברתי".
מה קורה אצל אחיותייך?
"אחיותיי אינן נשאיות של הגן. מלבדי יש עוד שלוש
קרובות משפחה רחוקות שנולדו עם התסמונת הזו".
מתי הבנת שמחכים לך קשיים בדרך?
"בכיתה ו'־ז' כולן קיבלו מחזור והתחיל שיח על הנושא. לא רציתי להרגיש שונה, אז התחלתי להסתובב עם פדים בתיק וסיפרתי לחברה הכי טובה שגם אני קיבלתי. אני זוכרת שבאותה תקופה האחות של בית הספר נכנסה לכיתה ודיברה על מחזור, ואני ישבתי מולה, הבנתי שזה עניין מרכזי בחיים של נשים, וידעתי שבחיים זה לא יקרה לי. הייתי זהר השמנה ובנוסף לא היה לי מחזור".
מה הן תחושותייך לגבי אמהות, ילדים משלך?
"זה מעסיק אותי הרבה פחות ממה שציפיתי. אני באמת שוות נפש לגבי רעיון האימוץ. בא לי להגיד שגם אם הייתה לי היכולת ללדת, לצד ילד ביולוגי הייתי מאמצת. יש ילדים שנולדים לתוך עולם קשה ואין מי שיחבק אותם, אז למה להביא עוד אחד? אבל אולי זו מגננה, מחשבה שעוברת לי בראש בגלל שאני עקרה, ואני עוד רחוקה מאוד משם. מצד שני, כבר קרה לי שמישהי קרובה אליי ילדה, ראיתי עד כמה הילד דומה לה, ופתאום עלתה אצלי ההבנה שבחיים לא אראה את הפנים שלי אצל תינוק. יש בזה משהו עצוב, אבל אני יודעת שכשאהיה מוכנה זה יגיע. ברור לי שאם רק ארצה, יהיה מי שיקרא לי אמא".
את התחושות הללו היא חושפת בהצגת היחיד "פוריה", שאותה כתב יקיר אליהו וקנין, חבר טוב שפגשה במהלך לימודי המשחק. "הפעם הראשונה שחשפתי את העקרות שלי הייתה בשנה ב', בשיעור אצל רפי ניב. שם בחרתי להתעמת עם הסיפור האישי שלי".
צפו בטריילר של "פוריה"
למה דווקא אז?
"הבנתי שזה הדבר הכי נכון עבורי בשלב ההתפתחות שלי כשחקנית וכיוצרת. היו בכיתה 16 סטודנטים. התרגשתי. את המונולוג שנדרשתי לעשות פתחתי בשיר 'עקרה' של המשוררת רחל, ולאחר מכן פניתי אל אמא שלי ואמרתי לה שאני בסדר. אמרתי שבגלל שהיא נשאית של הגן היא תלך לעד עם רגשי האשם שלה, והוספתי שאני מייחלת ליום שבו היא תשחרר את זה כי מגיע לה. כשסיימתי את המונולוג שמעתי משיכות באף, ורפי מחה דמעה, קם וחיבק אותי. היה ברור שאת התרגיל הזה עברתי".
ואיך זה התגלגל להצגה?
"יקיר רצה כבר מגיל צעיר לכתוב מחזה שייקרא 'פוריה', בהשראת מישהי שהוא מכיר שהיו לה בעיות פוריות. כששמע את הסיפור שלי הוא הבין שזו ההצגה שהוא רוצה לכתוב, וכשסיימנו ללמוד והצעתי שנעשה הצגת יחיד – הוא יכתוב ואני אשחק – היה ברור לשנינו על מה היא תהיה. שלושה חודשים אחרי כן ההצגה כבר הייתה
כתובה. היא עלתה לראשונה ביוני 2015, כרגע בהקפאה, ובקרוב היא שוב תעלה".
לא מוזר לך להציג את חייך?
"כן. לכן הקפאתי אותה. קשה לי לשווק אותה ולהציע לאנשים: 'בואו ותראו אותי מספרת את הסיפור שלי'. אבל דרך 'פוריה' הבנתי שיש לי שליחות בעולם הזה. כמות התגובות והפניות שהגיעו אליי מנשים שראו את ההצגה או מנשים ששמעו ולא העזו לבוא, פשוט הדהימה אותי. זה היה מטורף, עד היום אני מקבלת הודעות. בערב הבכורה של ההצגה ניגשה אליי אישה חרדית מהצפון, שהגיעה לצפות בהצגה יחד עם בעלה. היא אמרה: 'הרגשתי שאת משחקת אותי'. זה היה כל כך חזק מבחינתי לעמוד מול האישה הזו, שחיה בעולם רחוק משלי, בגיל אחר, נשואה. בחיי היומיום אין שום סיכוי שהיינו בכלל נפגשות. זה המחיש לי את הכוח שיש למדיה הזו".
ההורים שלך צפו בהצגה?
"הם ראו אותה כמה פעמים, וגם נתתי להם לקרוא את המחזה לפני כן. היה לי חשוב להכין אותם. ועדיין, על הבמה, זה נותן מכה לפנים, היה להם קשה. מצד שני, אני זוכה מהם להמון גאווה, תמיכה, חיזוק וכוח. אגב, רגע לפני ההצגה סיפרתי על כך לראשונה לכמה חברות ילדות מהמושב. הן היו בשוק ושאלו איך לא אמרתי להן. מישהי אמרה: 'אולי לא היינו חברות מספיק טובות'. הסברתי שזה לא בגללן, שהייתי צריכה לעבור את הדרך שלי".
חושבים שאני בת 17
לצד "פוריה", הצפויה לשוב בקרוב, ולצד "אקסטרה לארג'", הזוכה לתגובות חמות, היא שיחקה עד לאחרונה בהצגה "חתונת הדמים" של לורקה בתיאטרון באר־שבע; משחקת בהצגה "בימינו לא יוצאים לדו קרב", המבוססת על סיפורים של ולדימיר נבוקוב, שכתבו שיר גולדברג ושחר פנקס; שרה בערב שירי אהבה של ז'ק ברל במסגרת תיאטרון באר־שבע; מגלמת תפקיד של נערה בת 17 בסרט "היום שאחרי לכתי" המצוי כרגע בשלבי עריכה; וגם משתתפת בסדרת הרשת "Confess TLV" (שעלתה גם בהוט), העוסקת ברשתות החברתיות ובאפליקציות של היכרויות. "בשבוע אחד אני יכולה לשחק בארבע הצגות שונות ולעבור מדמות לדמות".
את לא מתבלבלת?
"לא, אבל לפעמים דמות אחת ניזונה מדמות אחרת וזה בהחלט מעניין. מאז שסיימתי את הלימודים עשיתי בסביבות 17 דמויות שונות, ובהסתכלות רחבה רואים שיש קשר ביניהן. דמויות של נשים זה משהו שמאוד מעסיק אותי לאחרונה. להתעורר כל בוקר לרצח של עוד אישה, לשמוע על תקיפות מיניות, גם של ילדות קטנות. יש המון דרכים לרצוח אדם ולרצוח את הנפש שלו, ואני מתעסקת המון בפגיעות מיניות בחיים. זה קורה לכל כך הרבה נשים ונערות, זה חלק מהיום־יום שלנו, וגם אני עצמי עברתי פגיעה מינית.
מתי?
"זה לבש כל מיני צורות בכל מיני גילאים, ולאורך שנים הסתובבתי עם התחושה שזה משהו שאני צריכה להתבייש בו, להסתיר. הייתי משוכנעת שיש לי חלק באשמה. בשנים האחרונות ראיתי ושמעתי על עוד מקרים, הבנתי שהנפגעים אינם אשמים, ויכולתי להשליך את זה על עצמי ולהתחזק".
המראה הצעיר שלך פוגע או מוסיף?
"אני מקבלת הרבה תגובות בנוסח: 'איזה כיף לך', 'הלוואי עליי'. זה נפלא, אבל לפעמים זה גם פוגע בדרך שבה מתייחסים אליי. מצד שני, המראה הזה התאים לתפקיד שלי בסרט. לא פעם אנשים על הסט חשבו שאני באמת בת 17, וכשגילו שאני בת 27 הם היו בשוק. שיחקתי שם את בתו של מנשה נוי. היה מדהים לעבוד איתו. הוא אדם צנוע ומוכשר ולקחתי ממנו המון".
מה עם זוגיות, יש לך?
"הייתה לי זוגיות ארוכה ועמוקה. חשפתי בפניו את הסיפור האישי שלי, הוא היה בנוי למשפחה וילדים, ולמרות שקיבל את זה במידת הרגישות הראויה ובעדינות, היה לו קשה להתמודד. לכן החלטתי לסיים את הקשר".
ועכשיו את מוכנה לקשר חדש?
"לא. בכל פעם שאני יוצאת מהתיאטרון בשמלת כלה אומרים: 'איזו יפה, השמלה הבאה שאני תופרת זה לחתונה שלך'. אבל אני עדיין עוברת תהליך פנימי. אני לומדת לקבל את עצמי באהבה, בסלחנות ובסובלנות, וזה לא דבר שבא בקלות. לא פעם אני פוגשת בזהר הילדה, ויש לי המון הערכה אל הילדה הזו. אני לא מבינה מאיפה היו לה כל כך הרבה כוחות, לא רק להתמודד עם החיים, אלא גם להעז, להתבלט, להשמיע את עצמה. אני יודעת שיש לפניי עוד דרך ארוכה אישית ומקצועית, אבל אני גם יודעת שצברתי ניצחונות".
