ביולי 2014, בטקס ההשבעה של הנשיא ראובן ריבלין בכנסת, ישבה אחייניתו ליאת ריבלין ביציע המוזמנים. מצד אחד גאתה בה השמחה על שרובי, דודה האהוב, נבחר לנשיא העשירי של מדינת ישראל. מצד שני, היה בה צער על שאביה, לייזי (אליעזר) ריבלין, שכל כך רצה שאחיו הגדול ייבחר לכהונה, לא זכה להגיע למעמד, כי נפטר שנה קודם לכן במיאמי, שבה התגורר כמעט 25 שנים.
"בפעם הקודמת, כשרובי התמודד מול שמעון פרס, לייזי היה עדיין בחיים", אומרת ליאת, שאינה משתמשת בכינוי "אבא" כשהיא מדברת על אביה מולידה, אלא מכנה אותו בכינוי שבו הכירו אותו כולם בירושלים. "בכל פעם שדיברנו בטלפון, הוא הביע תקווה שרובי ייבחר. כשזה לא קרה, הוא התאכזב מאוד, והנה – כשהתקווה שלו התגשמה, לייזי כבר לא היה כאן לשמוח".
בזמן שישבה בכנסת ושמחה בשמחתו של דודהּ, ידעה ליאת (31), שלא יעבור זמן רב והיא תהפוך ליתומה גם מאמה, טובה, שהייתה אז בשלב סופני של מחלת הסרטן, שבה לקתה כמה שנים קודם לכן. לפני שנתיים נפטרה האם בגיל 73, בידיעה שבתה מילאה אחר הצוואה שהותירה לה עוד בחייה.
"כשנודע לאמא שהיא חולה בסרטן, היא ביקשה ממני להבטיח לה שאמשיך להפעיל את מכון הקוסמטיקה שלה ולא אזניח את לקוחותיה הנאמנות", משחזרת ליאת. "אני הייתי אז בעולם רחוק כל כך מתחום היופי. עבדתי עם ילדים ונוער כתרפיסטית באמצעות בעלי חיים. אבל כשאמא ביקשה, הבטחתי לה מיד, בלי לדעת לאן אני נכנסת. רק כשהייתי בתוך זה הבנתי שעליי להתחיל מאפס, ללמוד את המקצוע ולהתמודד עם החובות העצומים שהיא השאירה".
כרטיס למיאמי
ליאת היא בת משותפת יחידה להוריה. כשהם נישאו, היה אביה בן 44, גרוש ואב לשני בנים ובת, מנכ"ל "לרום מלונות" – חברה בת של אל על. אמה הייתה בת 43, גרושה ואם לבת בוגרת, שעבדה כקוסמטיקאית עצמאית. "הבית שלנו לא היה בית סטנדרטי, ולייזי מעולם לא היה אבא רגיל. אני לא זוכרת משחקים משותפים או סיפורים לפני השינה. הוא תמיד היה בעבודה או בחו"ל. גם אמא עבדה רוב הזמן, אבל בכל זאת
נכחה בחיי ומילאה באיזשהו מקום תפקיד של אמא ואבא גם יחד".
כשהייתה בת שלוש, התגרשו הוריה. "אני זוכרת שהתעוררתי בלילה וראיתי את אבא אורז מזוודות. שאלתי אותו לאן הוא הולך, ונעניתי שהוא לוקח את הבגדים למכבסה. נרדמתי והוא הלך ולא חזר מאז. בדיעבד אני יודעת שבאותו יום הם התגרשו, ובלילה הוא טס למיאמי. היום אני יודעת שהוא היה בקשיים כלכליים. רק לאחר המון שנים – אחרי שהעניינים הסתדרו פחות או יותר - הוא הגיע ארצה כמה פעמים".
מתי הבנת שאבא לא ישוב?
"אף פעם לא הבנתי ממש. תמיד ציפיתי שהוא עוד יחזור".
זמן קצר אחרי שעזב את הארץ, נשא לייזי ריבלין לאישה את ג'ואן תומפסון, עורכת דין יהודייה אמריקאית, שלמדה משפטים עם הילרי קלינטון, ומאז נשארו השתיים בקשרי חברות. בארצות־הברית הוא עבד כמנהל מלון בעיר פורט לודרדייל, אחר כך גייס כספים לעמותה ישראלית־אמריקאית וגם שידר בתחנת הרדיו היהודית במיאמי.
הוא שמר על קשר איתך?
"כן, אמא והוא נשארו בקשר, הייתה ביניהם חברות טובה גם אחרי הגירושים, וכל שבוע הוא היה מתקשר אליי לשיחות קצרות. התגעגעתי אליו. בגיל שש, כשאמא אמרה לי שנוסעים לאבא, התרגשתי מאוד, אבל אני זוכרת את הביקור הראשון אצלו כמאכזב. הדירה שבה הוא שיכן את אמא ואותי היתה רחוקה מלהיות מפוארת, בלשון המעטה, לעומת הדירה שלו ושל אשתו החדשה. זה כאב לי, אפילו שהייתי רק בת שש. ולא פחות כאב לי שיש לו זוגיות שהיא תא משפחתי חדש שלא הייתי שייכת אליו, אף על פי שאשתו, שעזבה את עריכת הדין למען האמנות, אהבה אותי מאוד וציירה אותי המון. להם לא נולדו ילדים".
איזו מין ילדה היית?
"בגיל בית הספר הייתי ילדה בודדה, חסרת ביטחון, תלמידה בינונית. אפשר לומר שהייתי בעצם ילדת רחוב. לא היה לי בית, כשחזרתי הביתה מבית הספר לא היה מי שיחכה לי. לפעמים ישבתי על המדרגות וחיכיתי לאמא. מזלי היה שאח של אמא שלי ומשפחתו גרו לידנו. מאחר שהבית שלנו היה קר, חשוך ומנוכר ואצל הדודה היו תמיד אור, משפחה ואוכל חם, רציתי מאוד להיות חלק מזה, וכדי להוכיח שגם אני תורמת את חלקי לבית הזה, הייתי ילדה מרצה. עשיתי כל מה שביקשו ממני ועוד יותר".
כשהייתה בת תשע החליטה אמה לנסות לחיות איתה במיאמי, בעידודו של האב. "היינו שם כמה חודשים, אמא ניסתה לעבוד כקוסמטיקאית ואני הייתי בבית ספר יהודי, אבל לא הרגשתי שם בבית וביקשתי לחזור".
מאז, היא אומרת, נסעה לאביה ובת זוגו כמעט בכל חופשת קיץ. "היו גם תקופות שציפיתי כל השנה לכרטיס, ובסוף הוא לא הגיע. בעצם, אלה היו יחסינו: ברכת מזל טוב ביום ההולדת פעם בשנה, שיחות טלפון ואם התמזל מזלי – גם כרטיס טיסה ביולי־אוגוסט".
בילדותך היה לך קשר גם עם דודך רובי ואשתו נחמה?
"בילדותי המוקדמת גרנו בשכונת בית וגן בירושלים, הם גרו בשכונת יפה נוף והיינו הולכים אליהם ברגל. הם תמיד קיבלו אותנו בחום רב. נחמה מהממת ורובי הוא דוד מקסים. אפשר לצחוק איתו ויש לנו הבדיחות שלנו. כיום, אחרי שלייזי נפטר, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, מאז שגם אמא נפטרה ובעצם נשארתי לבד, רובי ונחמה דואגים לי מאוד. בחגים הם משתדלים שלא אהיה לבד ומזמינים אותי אליהם, ואני בקשר קרוב מאוד עם הבת שלהם, ענת".
את בקשר עם אחייך הגדולים, משני הצדדים?
"בעיקר קשר טלפוני. יש לי קשר חזק עם אח אחד מצד אבא שחזר בתשובה, והוא ואשתו מזמינים אותי אליהם ודואגים לי. עקרונית, לכולם יש משפחות שהם בנו לעצמם, ואני לא חלק אינטגרלי מהם".
צו סגירה
לאחר שסיימה תיכון שירתה ליאת בצבא כחובשת. כשהשתחררה עברה לאילת ועבדה כברמנית במלון. בהמשך למדה תרפיה באמצעות בעלי חיים במכללת ספיר, התגוררה בשדרות ועבדה עם נערים בסיכון בנתיבות.
למה בחרת בתרפיה באמצעות בעלי חיים?
"כי אני עצמי הגעתי ממקום של קושי רגשי ובדידות עמוקה. הרגשתי שדרך המקצוע הזה אני יכולה, לתרום לאחרים ולעצמי. מה גם שיש בי אהבה גדולה לבעלי חיים. אבל לימים נהייתי טבעונית, והטבעונות נוגדת את התפיסה שבעל חיים צריך לשמש כלי לשירות בני האדם. נוצר אצלי קונפליקט לא פשוט".
למקצועה הנוכחי הגיעה ליאת בעקבות הבטחה שנתנה לאמה, כשהייתה על ערש דוויי. "לפני שבע שנים אמא התחילה לסבול מכאבי ראש ובהמשך התחילו פרכוסים ביד ימין. אני כבר חזרתי אז לירושלים ועבדתי כתרפיסטית. לקחתי אותה לחדר מיון, ובבדיקות
הדמיה אבחנו שיש לה גידול סרטני במוח. כבר באותו יום, עוד לפני שהתחילה בסדרת הטיפולים, אמא ביקשה שאקח עליי את העסק, כי אחרת היא תיאלץ לסגור אותו, וזה היה משהו שהיא מאוד לא רצתה, כי המכון שלה היה לגביה מפעל חיים והלקוחות היו כמו משפחה. בלי להסס, אמרתי 'כן', אף שלא הבנתי בכלל על מה אני מדברת ומה אני לוקחת על עצמי".
מה היה הידע שלך בקוסמטיקה?
"חוץ מזה שישבתי הרבה אצל אמא במכון וראיתי מה היא עושה, לא ידעתי שום דבר. בעצם, ידעתי למרוח לק", היא צוחקת. "אבל לא בזבזתי זמן. עזבתי את התרפיה באמצעות בעלי חיים, נרשמתי לקורסים מגוונים, כמו פדיקור רפואי, שעווה, קוסמטיקה בסיסית, והחלטתי לקפוץ למים. ולא הסתפקתי בזה. שנתיים וחצי למדתי קוסמטיקה רפואית במכללה ברמת־גן וסיימתי עם תעודה מקצועית. בהתחלה, כשאמא הרגישה טוב מדי פעם, היא הייתה מגיעה למכון, אבל רוב הזמן אני עבדתי ורכשתי ניסיון בשטח. הקליינטיות של אמא נשארו, רובן ממשיכות אצלי גם היום, שבע שנים אחרי שהתחלתי, יחד עם לקוחות חדשות בכל הגילאים, אבל הדרך לא הייתה פשוטה.
"כחודש אחרי שהתחלתי לעבוד בעסק, הגיע צו סגירה מהעירייה בגלל חובות רציניים של עשרות אלפי שקלים, שהצטברו אצל אמא בשנים של הזנחה וצברו ריביות. זה היה הלם, אבל לא נשברתי. הרי הבטחתי לאמא שהכל יהיה בסדר. הלכתי לעירייה, הסברתי את המצב וביקשתי הארכה לתשלום החובות. במקביל לקחתי מזוודה של פדיקור, הלכתי לבתי אבות ברחבי ירושלים, דפקתי על דלתות הדיירים והצעתי שירותי פדיקור. כך התחלתי לצבור את הכסף לתשלומים".
לא פנית לדודים שלך לעזרה?
"אני טיפוס עצמאי מאוד וידעתי שאני יכולה לעשות את זה לבד, עם כל הקושי. לא עצרתי לרגע. הכל נעשה תוך כדי תנועה. העבודה הקשה והעובדה שלא היה לי רגע לעצמי עזרו לי לעבור את תקופת המחלה של אמא. היא הייתה חולה חמש שנים, מהן שנתיים סיעודיות. עד שלושת השבועות האחרונים לחייה היא הייתה בביתה, עם מטפלת צמודה. כל יום הייתי אצלה וסיפרתי לה על העבודה, אבל חסכתי ממנה את הקשיים הכספיים".
היה לך זמן לחוות חוויות של בת 20 פלוס?
"לא כל כך, אבל האמת היא שיש לי חברים טובים שהוציאו אותי לבלות מדי פעם ודאגו לי. לא הרגשתי בודדה".
שלט בהפתעה
לפני שש שנים, בעוד אמה נאבקת על חייה, חלה אביה בסרטן הריאות. "כשהוא התקשר לספר לי, הרגשתי שאני חיה במעין משחק מחשב דמיוני והזוי. מה הסיכוי במציאות ששני ההורים שלך יחלו בסרטן באותה תקופה? בדיעבד אני יכולה לומר שזו הייתה השנה הכי קשה שלי".
כשאביה נפטר בגיל 72, לפני ארבע שנים, הייתה ליאת ליד מיטתו. "אחותי, הבת שלו שחיה במיאמי, התקשרה ואמרה לי שימיו ספורים ואם אני רוצה להיפרד – זה הזמן. אחרי יומיים הייתי שם, וגם שני האחים הנוספים הגיעו. שלושה ימים אחר כך הוא נפטר. לפי בקשתו, חזרנו ארצה עם הארון שלו והוא נקבר בירושלים. ישבנו עליו שבעה אצל אשתו הראשונה, אמם של שלושת ילדיו הגדולים, ויום אחד ישבנו עם רובי בבית שלו ושל נחמה.
הוא היה אז יושב ראש הכנסת".
במהלך השבעה על אביה, כשמצבה של טובה, אמה, היה קריטי והיה ברור שלא תשרוד עוד זמן רב, החליטה ליאת להעניק לאמה מתנה שתשמח אותה - לקרוא למכון שלה על שמה. "ישר כשקמתי מהשבעה על אבא, עשיתי מיתוג מחדש לעסק והפכתי אותו ל'בוטיק יופי TOVA'. ביום שתלו בחוץ את השלט עם השם הבאתי לשם את אמא בכיסא גלגלים. היא נורא התרגשה, ואני הרגשתי שהעבודה הקשה שלי השתלמה, שאמא מעריכה אותי. עד אז לא חשבתי כך, כי היא אף פעם לא אמרה לי. ואז הרגשתי שאני גאה בעצמי".
ומה קרה עם החובות?
"חיסלתי אותם בעבודה קשה. היום העסק מחזיק את עצמו, ובמקביל למכון המקורי בירושלים פתחתי סניף של TOVA בתל־אביב. יש לי שתי עובדות ואני מחלקת את זמני בין הסניפים. אני חיה בתל־אביב עם נתי הנסיך, כלב מעורב שהבאתי מצער בעלי חיים, אלזה ותקווה – שתי חתולות שניצלו - האחת ממנוע של מכונית והשנייה מהביוב, וכל החומרים שאני משתמשת בהם בעבודתי כקוסמטיקאית רפואית לא עברו ניסויים בבעלי חיים. לפעמים אני חושבת על הדרך שעשיתי וגאה מאוד בעצמי. בעיניי, הנוסחה המנצחת להצלחה היא התמדה".
ומה עם זוגיות?
"היום יש לי זוגיות טרייה ואני מעדיפה בשלב זה לא לדבר עליה. אבל אני יכולה לומר שבסך הכל החיים טובים אליי. מניסיוני למדתי שכשאת יודעת מה את רוצה וממוקדת מטרה, הדברים פשוט קורים לך כפי שרצית. הכל עניין של לעשות מהלימון לימונדה, ואני מה זה סוחטת את הלימון!".
