הרהור אחרי אמיר ז"ל: כך מעצבות את חיינו מילים אחרונות של יקירינו

יכול להיות שטרומפלדור, כשרצה לחזר אחר חלוצה זהובת צמה, זו שנאחזה בקרקע, אמר לה ברוסית: "ת'שמעי, תכל'ס אם כבר למות - אז טוב בעד ארצנו", והיא בטח עיפעפה בעיניה הכחולות אך הבינה את התרגיל. אבל ההגדה מספרת שהוא אמר זאת לפני שהוציא את נשמתו, דקה לאחר שנורה. ומאז גדודי ילדים נאלצו לשנן זאת עד שהתפכחנו.

שלשום הודיעו על מותו של אמיר פרישר גוטמן. מוות ספרותי כמעט, טרגדיה שרק מלאך המוות ברגעי האמביציה שלו יכול להפיק. עקבתי אחר חלק מהפרסומים השונים, הצצתי גם בטוויטר וגיליתי שיר שהוא שר למילותיו של אמיר בן דוד וללחן של דודי לוי. לא הכרתי אותו, גם לא את השיר. הנה הבית הראשון של "נס":

"לא שקט גם כשבחוץ דממה

כמו בסרט אימה - מתכווץ

יריב עקשן וחסר מנוחה

מזמין אותך להילחם על החוף

עד הסוף"

בום אה? נס לא היה כאן.

השיר הזה העיף אותי למחוזות קודרים ופשפשתי בחיי, אל מה שאמרו לי יקירי ליבי לפני שטסו אל הנצח. ואל המשמעות שצפה כשלא מוכנים לה.

"את לא תגידי לילדה שלי מה לעשות"

אמי כבר נטתה למות אך היתה צלולה כמו הקריסטלים שאהבה. אישפזנו אותה בבית חולים כי היא כבר התייסרה בבית. זה היה בשעות הצהריים. ישבתי לידה, היא הביטה בי במבט מלטף, כזה שלא הכרתי, ושתקנו. בשלב מסוים נכנסה אחות נזפנית והורתה לי בחוסר רגישות לצאת מהחדר. הרגשתי שאמי רוצה שאשאר. ביקשתי, אבל לא עזר והאחות אף הגיבה ביתר גסות רוח. אמרתי לאמא, "אעמוד ליד הדלת. אני עם שמלה כחולה ונקודות צהובות, קשה יהיה לך לפספס אותי".

את לא זזה, היא סיננה לעברי, ופנתה לאחות ואמרה בקול צלול ובסגנון לא אופייני לה: "את לא תגידי לילדה שלי מה לעשות, שמעת?" אני כבר לא הייתי ילדה, אבל באותו רגע הרגשתי הכי ילדה של אמא. האחות עשתה תנועה עם הכתף וסתמה. לאחר כמה שעות אמי איבדה את ההכרה ובלילה נפטרה.

את השמלה זרקתי באותו לילה נורא. ושיננתי לעצמי, תזכרי את המשפט האחרון: "את לא תגידי לילדה שלי מה לעשות". נדמה לי שבמשפט הפשוט הזה טמון עולם ומלואו. העולם שלי.

ובלילה ההוא, כשבעלי האהוב הלך לעולמו, אירחנו את משפחתנו לארוחת חג. אחרי שפינינו את הכלים וסידרנו אני עוד "עיסיתי" את כריות הנוי, כמנהג העדה. כי הרי איך אפשר ללכת לישון כשהכריות מקווצ'צ'ות. הוא ישב יפה כמו שהיה לצד הדלפק במטבח, ופירט פתאום את חיינו הטובים. "תראי איך הכל מסתדר, ברנקסי (כך קרא לי). בר הביא ציונים נהדרים, ליאת מתחתנת" - והמשיך למנות את כל מה שנחשב בעיניו באותו רגע כאושר. אני רק סידרתי. דקה לפני שהלכתי לישון שאלתי אותו פתאום, "תגיד, מה הקטע הזה שלך שאתה פתאום מסכם?". "למה לא, צריך לפעמים", הוא השיב. וזהו!

אז יש מסקנות, בטח. אבל לא תוכלו ליישם אותן כי תמיד הסוף מגיע בחטף, כשלא מוכנים. כן, גם כשיודעים שהוא מעבר למפתן.

ואולי בעצם כן: לשמוח בחייכם. תנסו, אפשר.