"לאמא יש חיים וקריירה": נשים שבאות הביתה בשמונה בלי להתנצל

חמש הנשים שלפניכם מטפחות קריירה, רואות את הילדים שלהן מעט, חיות עם זה בשלום ויודעות: זה מה שהופך אותן לאמהות נפלאות

לירון דורי וילדיה נועה ואיתי. "פעמים אני מדברת בטלפון עם לקוחה ושומעת אותה עם סירים. זה מרגש אותי, כי אני יודעת שזו אישה שלא מוותרת" (צילום: צביקה טישלר)
לירון דורי וילדיה נועה ואיתי. "פעמים אני מדברת בטלפון עם לקוחה ושומעת אותה עם סירים. זה מרגש אותי, כי אני יודעת שזו אישה שלא מוותרת" (צילום: צביקה טישלר)

 

כשאני איתם אני נטו איתם

לירון דורי ‭(33)‬ מנתניה. בעלת משרד לראיית חשבון וייעוץ עסקי. נשואה לישראל, רואה חשבון. אמא לנועה (שבע) ואיתי (שלוש)

 

"העולם המקצועי שלי כולל שעות עבודה ארוכות (לפעמים כמעט עד חצות), ותמיד הלקיתי את עצמי על הזמן המועט שאני מבלה עם הילדים. הצבתי לעצמי מטרה ברורה להצליח בגיל צעיר ולקח זמן עד שהתחלתי למצוא איזונים. בשנים האחרונות הבנתי שכדי לקום עם חיוך וללכת לישון עם חיוך, אני חייבת להגשים את עצמי. אני לא מתנצלת. קל לוותר על הגשמה עצמית כי חונכנו להיות אמהות. לפעמים אני מדברת בטלפון עם לקוחה ושומעת אותה עם סירים. זה מרגש אותי, כי אני יודעת שזו אישה שלא מוותרת.

 

 

לירון: "עם השנים הבנתי שאם אני רוצה לקום ולישון עם חיוך, אני חייבת להגשים את עצמי"

 

"אני ובעלי מתחלקים בכל. כולם אוכלים מחוץ לבית במשך השבוע כך שאין צורך בהרבה סירים. יש לנו ארוחה שבועית, שבה הוא אופה ואני מבשלת. אנחנו מארגנים את הבית ביעילות, מכינים תוכנית מראש לכל שבוע. אני מקפידה שיהיו יומיים שבהם אני אוספת את הילדים ונמצאת איתם שעתיים, ויומיים שבהם אני מסיעה אותם בבוקר. אני מכניסה את זה ללו"ז, כמו פגישה עם לקוח. בשאר הימים חמותי ובעלי אחראים. אין יום שבו אני לא רואה אותם, אבל למעט זמן. כשאני איתם אני נטו איתם. אני רגועה, לא מתוסכלת.

 

"בבית הספר של נועה יש תחרות סמויה: את מי אוספים קודם מהצהרון, והיא מרגישה שהיא מפסידה בה. לפעמים היא מתגעגעת וממש רוצה לדבר איתי, ואז חמותי מתקשרת ואנחנו מדברות. אני לא יכולה להגיד שזה עובר מעליי, אבל אני לא מלקה את עצמי ודואגת לפצות אותה. יום אחד היא לקחה כרטיסי ביקור שלי, חילקה בצהרון וסיפרה לילדים איזו עבודה חשובה אמא שלה עושה".  

 

 

בלי שיחות נפש עם גננת

מצדה שרוני ‭(30)‬ מבית-חשמונאי. רב-סרן, קצינת תשתיות של היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים. נשואה לרן, קצין לוגיסטיקה של חטיבת הנח"ל. אמא לארבל (ארבע) ואימרי (שנתיים)

 

מצדה שרוני וילדיה, אימרי (מימין) וארבל (צילום: יובל חן)
    מצדה שרוני וילדיה, אימרי (מימין) וארבל(צילום: יובל חן)

     

    “בשירות שלי יש מסגרת מתוכננת, אבל לא פעם יש שינויים. הצבא הוא מסגרת תובענית, אבל משתדלים לתת לאמהות לתמרן. בימים שבהם אני ישנה בבית אני מכניסה את הילדים בבוקר לגן לפני שאני מגיעה לבסיס. אני ישנה בבסיס כמה ימים בשבוע, ואז בעלי או ההורים שלי מביאים אותם.

     

    "אני רואה את הילדים שלי מעט, אבל לא מוכנה לוותר על השירות. אני פה מטעמי שליחות, וחשוב לי להתקדם ולהגשים את עצמי. התגייסתי כלוחמת בקרקל ועברתי את כל המסלול מלוחמת בתפקידי פיקוד, מפקדת כיתה, מחלקה ופלוגה. כשהפכתי לאמא

    "אני רואה את הילדים שלי מעט, אבל לא מוכנה לוותר על השירות. אני פה מטעמי שליחות, וחשוב לי להתקדם ולהגשים את עצמי"

     לקחתי צעד אחורה כדי לאזן בין האמהות לצבא, אבל חשוב לי להתקדם. כשהורדתי הילוך הרגשתי שאני מפספסת ולא מגשימה את עצמי, זה בער בי. לכן, כשהייתה לי הזדמנות, קיבלתי תפקיד מורכב יותר.

     

    "הגננות יודעות שאין לי זמן לשיחות נפש ושהן צריכות לקצר איתי. אמהות אחרות לפעמים מקנאות בי, כי יש לי תמיכה שמאפשרת לי לעשות את מה שאני עושה. יש לי מטפלת וההורים שלי מגבים אותי, ככה שהראש שלי שקט. אני בתם של אבא עצמאי ואמא ששירתה 30 שנים בקבע. הם הבהירו לי שהם נותנים לי גב. אני יודעת שהילדים בידיים טובות ואני רגועה. "פיתחתי יכולות תקתוק עם הילדים, כך שהזמן שלי איתם יעיל ואיכותי, ואני דואגת גם לזמן משפחתי כפיצוי. כשאני לא בבית אנחנו מדברים בטלפון. לא אתן שהם ילכו לישון בלי שיחה ולילה טוב. ברור שזה לא קל, אבל אין לי רגשי אשם והתלבטויות. אני מרגישה טוב עם הבחירה שלי. אם אנחנו משדרים לילדים שהכל בסדר, ככה הם רואים את זה. הם למדו שגם אם אמא לא תמיד יכולה להגיע עכשיו, היא תמיד תגיע אחר כך".  ‬

     

    לאמא יש חיים

    חן קרופניק ‭(34)‬ מיבנה. בעלת משרד ליחסי ציבור. גרושה. אמא לדורי (שבע) ואחינועם (שש)

     

    חן קרופניק וילדיה, דורי (מימין) ואחינועם (צילום: קובי קואנקס)
      חן קרופניק וילדיה, דורי (מימין) ואחינועם(צילום: קובי קואנקס)

       

      "יש לי משרד יחסי ציבור פרטי שהקמתי ואני מנהלת. בנוסף, אני יו"ר ועדת אירוח בקבוצת נטוורקינג שבועית ואחראית על יחסי הציבור השוטפים של הקבוצה. בימי ראשון ושני הילדים אצל אבא, ואז אני דוחסת פגישות, אירועים, הדרכות, טלפונים ומיילים. בשלישי-רביעי הם אצלי. אני מביאה אותם לבית הספר בבוקר ואוספת אותם בחמש. בשמונה הם הולכים לישון ואני ממשיכה לעבוד. אם יש אירועים, ההורים שלי עושים בייביסיטר, וכשאחד הילדים חולה הוא בא איתי לעבודה או שהפגישות עוברות לבית. אם הילדים אצלי בסוף השבוע, אני לא עובדת עד מוצאי שבת.

       

      "בשנים הראשונות גידלתי את הילדים בבית. כשהם היו במעון ובגן עירייה בלי צהרון עבדתי המון כשהם איתי. לפעמים הם היו אומרים לי: 'אמא, שימי את הטלפון בצד'. לפני שנה שניהם ביקשו ללכת לצהרון ואני בכיתי כי קלטתי שאראה אותם מעט, אבל הבנתי שזו הזדמנות לעבוד, להרוויח יותר ולהגשים את עצמי. היום אני איתם מעט, אבל נטו איתם: כשאני אוספת אותם כמעט תמיד ננצל את הזמן לעשות משהו יחד, בלי הנייד, כמו יצירה, משחקים וטיולים.

       

       

      חן: "אני אומנם רואה את הילדים שלי פחות זמן יחסית לאמהות אחרות, אבל יש לי קריירה וחיים. זו היתה ההחלטה שלי - ואני שלמה איתה"

       

      "להיות אמא רגועה ושלמה זה לא פחות חשוב מכמות הזמן שמבלים עם הילדים. אני נמצאת איתם אולי מעט, אבל הילדים שלי מרוויחים אותי רגועה הרבה יותר, ובשבתות ובחגים אני מפצה על שאר הימים. "אני שומעת הערות בעיקר מאמהות אחרות, למשל, על זה שאין לי זמן להתנדב לפעילות כיתתית אחר הצהריים, או על זה שאני לא בווטסאפ הכיתתי ואבא שלהם הוא ההורה הפעיל. אני לא עונה כי אני שלמה עם עצמי. כשיש משהו בבית הספר או כשרוצים לבוא חברים, מתקשרים אליי, וכשאני אומרת שאני בפגישות או באירוע או שזה לא היום שלי, תמיד מופתעים: איך אמא יכולה לוותר על פעילות כיתתית? היא לא אמורה לרוץ אוטומטית? אז לא. לאמא יש חיים וקריירה".

       

      מנסה לפצל את עצמי

      ד"ר אלינה אבנשטיין ‭(44)‬ מאשקלון. סגנית מנהל מחלקת ילדים ומנהלת יחידת ריאות במרכז הרפואי ברזילי. נשואה לפליקס, אח מוסמך. אמא לאביטל ‭,(18)‬ מישל ‭(12)‬ ויסמין (חמש)

       

      ד"ר אלינה אבנשטיין ובנותיה, אביטל (מימין), יסמין ומישל (צילום: אבי רוקח)
        ד"ר אלינה אבנשטיין ובנותיה, אביטל (מימין), יסמין ומישל(צילום: אבי רוקח)

         

        "אני קמה בשבע, עוזרת לבנות להתארגן, מסיעה אותן למסגרות ויוצאת לעבודה. בצהריים הן חוזרות להורים שלי, שגרים קרוב. אם ההורים לא היו עוזרים לי, היה לי קשה אבל לא הייתי מוותרת. הייתי מוצאת סידור אחר שהייתי סומכת עליו.

         

        "בתקופת ההתמחות שלי בריאות ילדים, שנמשכה שנתיים וחצי, הייתי יוצאת לפנות בוקר וחוזרת בערב. גם היום אני חוזרת הביתה מאוחר. יש ימים שבהם אני מצליחה לצאת מוקדם ואז מנסה לפצל את עצמי: גם לעשות שיחות, גם לקחת לחוג.

         

        "הילדות נולדו לתוך החיים האלה, הן לא מכירות משהו אחר. לי

        "הילדות שלי יודעות מגיל צעיר שאישה צריכה ללמוד, לעבוד ולהרוויח את המקום שלה בחיים, ולא להיות שפוטה של מישהו‭"

        ברור מאליו שככה אני רוצה לחיות. אני לא מתייסרת ואין לי חרטות. אבא שלי היה רופא, מנהל מחלקה, ואמא שלי ניהלה בית ספר והייתה חוזרת בערב. אני ואחותי רופאות, וגם אחת הבנות שלי רוצה ללמוד רפואה.

         

        "זה לא קל, אבל אם רוצים מספיקים הכל. כביסות אני עושה בלילה, פעמיים בשבוע אני מבשלת לכמה ימים ופעם בשבוע יש עוזרת. לבנות יש תפקידים. הן עצמאיות מאוד.

         

        "נכון שאני נמצאת איתן מעט זמן, אבל אני אוהבת את המקצוע והוא חשוב לי. הבנות שלי יודעות שאם אחת מהן תהיה חולה ויקראו לי מבית החולים למקרה קשה, אלך לשם, כדי לעזור לילד אחר. נכון, זה על חשבונן, אבל אני במקצוע של הצלת חיים. מובן שאם הבנות באמת צריכות אותי, זה אחרת. כשהבת הגדולה שלי הייתה בגיל ההתבגרות, הבנתי שקשה לה בלי אמא, ובמשך שלוש שנים עבדתי רק בבקרים. כשהמצב הסתדר חזרתי למשרה תובענית יותר. כשרוצים להגיע להישגים יש לזה מחיר. זה המודל שלי ואני מקווה שהילדות גאות בי. הן יודעות מגיל צעיר שאישה צריכה ללמוד, לעבוד ולהרוויח את המקום שלה בחיים, ולא להיות שפוטה של מישהו‭." ‬

         

        אם הייתי גבר, לא היו מתרגשים

        עולא בכר סלמה ‭(36)‬ מנצרת-עילית. מנכ"לית סביאנא מדיקל. נשואה לענאן, שמאי מקרקעין. אמא לשרה (עשר) וחאלד (שמונה וחצי)

         

         

        עולא בכר סלמה (צילום: אבי רוקח)
          עולא בכר סלמה(צילום: אבי רוקח)

           

          "אני רואה את הילדים שלי שעה-שעתיים ביום. כשאני אומרת שאין לי רגשי אשמה זה מתקבל בהרמת גבה, אבל אני מרגישה שאני אמא נהדרת. הכי טובה בעולם. מבחינתי, קריירה דורשת 24 שעות ביממה, וכדי לאפשר את זה צריך עזרה.

          "כשאני אומרת שאין לי רגשי אשמה זה מתקבל בהרמת גבה, אבל אני מרגישה שאני אמא נהדרת. הכי טובה בעולם"

          אני לא חייבת להיות פיזית עם הילדים כל היום. לאורך שנות הלימודים הייתה לי עזרה מדודה שלי. היום, אחרי בדיקה יסודית ודקדקנית, יש לי בייביסטר שמטפלת בילדים.

           

          "אם הייתי גבר, לא היו מתרגשים מזה. אני החלטתי שאני לא נלחמת בעניין התרבותי הזה. אני דואגת לסידור לילדים ומונעת מראש חיכוכים. בבוקר אני מארגנת את הילדים ומכינה להם כריכים, אני ובעלי מסיעים אותם למסגרות ומשם ממשיכים לעבודה. בשתיים אני יוצאת להביא את הילדים הביתה, והם אוכלים אוכל שבישלתי בארבע וחצי בבוקר. הבייביסיטר מגיעה בארבע ואני חוזרת למשרד עד שמונה. כשאני באה הביתה אני רואה את הילדים חצי שעה ואז הם הולכים לישון. את מה שהם צריכים מאמא הם מקבלים כשאמא יכולה, אבל עזרה בשיעורי בית ותחזוקת בית זה משהו שגם אחרים יכולים לעשות. יש לי מצלמות בבית ואני רואה מהמשרד מה קורה בו. אני עדיין יכולה להיות נודניקית מרחוק ולפעמים הם מסובבים את המצלמה כדי שלא אציק להם.

           

          "הבת שלי מבינה שלמרות שאני לא נמצאת בבית הרבה, אני עושה דברים חשובים. בחברה שלנו רוב האמהות לא עובדות או עובדות עד הצהריים. הדרך שלי לא ממש מתקבלת. גם חברים שלנו שואלים אותי: 'מי מגדל את הילדים שלך‭'?‬ גם לבעלי יש אמירות כאלה. אני אומרת לו: 'סבבה, תתפנה ותגדל את הילדים. אני לא מוותרת על הקריירה שלי'. אני שלמה עם עצמי. נראה לי שנשים כמוני, שלא מרגישות אשמות, לפעמים מרגישות אשמות על זה שהן לא מרגישות אשמות".

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד