``עוקבת`` הבלוג של טל צור
    עיצוב

    גילתה את אנגליה: מרצלינה פאולינסקה יוצרת סצנות מסקרנות

    מצלמת עם עין של מעצבת: פאולינסקה הגיעה מפולין ללונדון כדי ללמוד עיצוב טקסטיל, ומאז היא לוקחת את עוקביה לתערוכות ולפינות המעניינות ביותר

    טל צורפורסם: 24.07.17 08:06

    אחד מעמיתי המרצים ניסה להסביר באחד השיעורים האחרונים מיהו מעצב. "יש הרבה אנשים שיודעים לבשל, אבל הם לא שפים. כשאתם אוכלים אוכל של שף, אתם יודעים את זה. יש לו טעם אחר", אמר.

     

    מרצלינה פאולינסקה (Marcelina Paulinska) היא כזו: כשרואים את זוויות הצילום שלה, את הפריטים שהיא בוחרת ואת המקומות שבהם היא נמצאת –

    פשוט יודעים שהיא מעצבת. היא לא מצלמת סדרות, אין לה נושאים קבועים ולא תמיד הקשרים, ובגלל זה אני אוהבת אותה אפילו יותר. אם מתעמקים אפשר לראות שהיא עוקבת אחרי כמה נושאים שמעניינים אותה – אבל הבחירה באה מהבטן, ולא מבריף של מומחה לשיווק.

     

    היא גדלה בפולין ועברה ללונדון בשנות העשרים שלה, כשהחליטה להגשים חלום. שלוש שנים למדה עיצוב טקסטיל ב-Chelsea College of Arts, שם גילתה את אהבתה לחומרים ואת העניין במה שקורה איתם לאחר השימוש. את חשבון האינסטגרם שלה פתחה כשהחלה ללמוד. בהתחלה שימש אותה לתיעוד חיי היום יום, אך במהרה הפך להיות המקום בו הציגה מקורות השראה, לצד עבודות פרטיות.

     

    "הייתי רוצה שהעמוד שלי יאפשר הצצה אל דרך החשיבה שלי והאופן שבו אני רואה דברים", היא מספרת ל-Xnet. לכן בחרתי הפעם להתייחס לתמונות נבחרות שלה, כאלה שלוקחות אותי לתערוכות הטובות ביותר, לערים שעוד לא ביקרתי בהן ולמעצבים שלא היכרתי. בזכותה אני מרוויחה השראה גם כשאני מחכה ברמזור, והיא משכיחה ממני את החום. 

     

     

    זוהי תמונה שאני אוהבת במיוחד. היא צולמה בחוץ, אך מזכירה סקיצה שצוירה ביד. לא ברור אם היא חלק ממבנה או מציור גרפיטי גדול. למרות הזוויות החדות הקומפוזיציה נעימה ושלמה, והיא רבת שכבות ומרקמים.  

     

     

    אני מכירה הרבה תמונות שצולמו דרך גדר, אך כאן יש עומק שמושג בעזרת המרקמים השונים שמכסים את הפריים. הניגוד בין מעויני הגדר, פסי הקיר התכולים, העמוד הרחב הצהוב והמלבן האדום פשוט נהדר. הצבעים נראים כמו איור ממוחשב, או כמו פריים מתוך סרט של וים ונדרס.  

     

     

    אחד הדברים שאני אוהבת לראות אצלה היא ההשפעה של תערוכות שאליהן היא הולכת על האופן שבו היא מתבוננת. כאן למעלה היא מציגה עבודה של הולי הנרי, אמן צעיר שחי בלונדון, ועובד עם שכבות, מרקמים ודימויים של חומר.

     

    שלושה שבועות מאוחר יותר היא מפרסמת צילום שהוא סוג של ''פורטרט עצמי'', כדבריה. ערימה של דברים: 

     

    התמונות לא דומות, אבל יש ביניהן חוט מקשר: היופי שבערימה, על השכבתיות והדחיסות המבנית שבה.

     

    היא מושפעת מקולנוע, ומייצרת צילומים שהם סצנות. נראה שקרה כאן משהו, או שעומד לקרות כאן משהו. הדלת פתוחה חלקית, המנורה דולקת, האור שנופל על הקטיפה דרך החלון חורך אותה. זו לא תמונה של מגזין עיצוב אך בעיני היא מחמיאה לספה לא פחות מתמונה מקצועית.

     

    הנה עוד תמונה מאותו סיפור: 

     

    השולחן ערוך, הכוסות מנצנצות, איש אינו יושב. הפרחים נראים חיים ורעננים בתוך השקט סביב.

     

    נסיים בסלפי שאני אוהבת במיוחד:

     

    הוא נראה כמו תמונה מהקטלוג של Acne – קצת חשוף ופרטי. אם לא הייתי רואה את הפנים שלה בתמונות אחרות, הייתי שמחה לדמיין אותן.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא מזמן סיפרה לי חברה על שיחה שהייתה לה עם מדריכת החוג של בתה בת החמש. המדריכה הודיעה שהילדה אינה יכולה להמשיך ולבוא לחוג, כי היא לא משתתפת. כששמעה על כך אמרה לה ילדתה שהיא מאוד נהנית להתבונן בקבוצה, ושאלה: אם אני מקשיבה זה לא נחשב להשתתף?
    אני מזדהה. בעולם הרשתות החברתיות גם אני בעיקר מתבוננת. צורכת כמעט מבלי לשתף, מתעדכנת, אוספת השראות, לומדת. האינסטגרם מספק לי הנאה מיידית. במבט חטוף אני מציצה לעולם שהפך בשבילי, כמעצבת, להרבה יותר מעבודה. אני נסחפת אחרי מי שלוקחים אותי איתם לטיול, ובוחרים עבורי סדנאות, מסעדות, שווקים ונופים כאילו הם מכירים אותי שנים. את אלה, שהפיד שלהם מגרה אותי, אביא לכאן.
    ***
    אני מעצבת תעשייתית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון והחוג לאוצרות ומוזאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
    מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מייסדת ומעצבת iota – מותג שמבקש לחולל תנועה המאפשרת לאנשים מסביב לעולם ללמוד סריגה, ועל ידי כך לייצר להם תעסוקה ואפשרות להרוויח שכר הוגן.
    העיצוב מבטא את המיומנות הנרכשת, ברהיטים מבוססי טקסטיל למשל, וגם הוא נעשה באופן עצמאי וייחודי למותג. הקו המנחה הוא יצירת שפה חדשה ושבירת התפיסה של מה שאפשר לעשות בעזרת מלאכת היד המסורתית.