הרצל אמר להרים בניין ולשים על כל דירה 900 אלף שקל במזומן
ציפה קמפינסקי הלכה לראשונה בחייה לאירוע מכירת דירות, ושמעה כיצד יהפוך דרום רחוב הרצל (''גבעת פלורנטין'' הווירטואלית) לרמת אביב החדשה. אולי יום אחד
עד לשבוע שעבר, הבניין ברחוב הרצל 105 היה מבחינתי רק עוד בניין שתיכף ייעלם מהנוף. כבר לפני שנה ראיתי על קיר, ליד דלת הכניסה שלו, סימן מובהק לשינוי הצפוי:
הזמן חלף, ולאחרונה החלה להתרוצץ בפייסבוק פרסומת -- "פלורנטין עושה רילוקיישן", שהבטיחה "קומפלקס ניו יורקי על גבעת פלורנטין, עם לופטים מעוצבים, תקרות גבוהות במיוחד, חלל עבודה ואירוח שיתופי לדיירים, ונוף פתוח שמגיע עד הים".
כשפורסם גם איוונט שהבטיח את "פלורנטין שלא הכרתם! אמנות הרחוב, עיצוב, קולינריה ו...נדל"ן! אירוע מפנק במיוחד להשקת פרויקט הרצל 105, בגבעת פלורנטין", כבר אי אפשר היה לעצור אותי (אחרי הכל, אולי מישהו יסביר שם מהי גבעת פלורנטין).
כך הגעתי בבוקר יום שישי (14 ביולי) למתחם ה-Work Shop ("החדש והמדהים", כדבר המודעה), ברחוב משה מאור, שם נערך האיוונט. הרחוב הוא רחוב קצרצר, שמחבר את דרך קיבוץ גלויות עם רחוב אלפסי. בקצהו הצפוני שוכנת חנות הרהיטים קסטיאל as is:
ולצדה המשרד של מארחת האיוונט -- חברת הנדל"ן ewave, המתמחה בהקמת קבוצות רכישה, ופועלת כיום במיוחד בדרום פלורנטין ובשכונת נווה שאנן:
בימים אלה הרחוב הקטן משתפץ וסלילתו טרם הסתיימה. לא היה קשה לשמוע את אחת מהגברות, שירדה מג'יפ נאה, שואלת "אבל למה העירייה לא גומרת את השיפוץ?" שאלה טובה.
מתחם Work Shop הוא עוד אחד מחללי העבודה השיתופיים ששוטפים את העיר, אבל אחד כזה שאינו מיועד לצווארונים לבנים. בדרכו להפוך מבית מלאכה פרטי (מסגרייה אם אינני טועה) למתחם השיתופי, "create ו-inspire", שופץ הבניין התעשייתי בן ארבע הקומות:
וכעת הוא מציע למעצבים ויוצרים מקום עבודה זמני עם סדנת נגרות, פינה לצלמים, פינה למעצבות אופנה, חדרי עבודה וישיבות, גג עם דשא סינתטי ושולחנות פיקניק, וכמובן חדרי שירותים מעוצבים:
ביום שישי בבוקר קיבל את פני הבאים לאיוונט המפנק לממכר דירות מין ביתן עץ על גלגלים, שנראה כמטבחון נייד, ושני צעירים היו טרודים בו בהכנות:
לצד דלת הכניסה למתחם המשופץ ישבו שתי בנות עם רשימות שמיות מודפסות, ולמרות שבמודעות המקדימות נדרשה הרשמה לאירוע, מספר הטלפון שלי סיפק אותן, והותר לי להיכנס:
חלל האירוח, במבואת הכניסה, המה כבר מאורחים ועובדים שהצטופפו בתור לקפה במטבחון הפנימי. חצי השעה הראשונה של האיוונט הוקדשה בעיקר לטריפה של מתוקים ולשתיית בירה ומשקאות אחרים, שחולקו ביד נדיבה מאוד:
במצבים כאלה קשה להימנע ממינגלינג בין זרים. אישה אחת, למשל, שאלה אותי אם כאן זה דרום תל אביב. "כן", אמרתי לה. "אני גרה ברמת גן כבר 25 שנה ונמאס לי", היא מיהרה לספר. "ברמת גן אי אפשר ללכת לשום מקום ברגל. אני אישה לבד. אין לי דירה". ניצלתי לפני הדמעות, כשבחור שאחז במיקרופון אמר: "בקומה למעלה יש לנו עמדת סלפי מיוחדת. תצטלמו, נשלח לכם את התמונה במייל", והציע לטייל במתחם, לעלות לגג לראות את הנוף לפני שמתחילים. אז טיילתי.
בינתיים הכיסאות במבואה הלכו והתמלאו בכמאה איש, בני שמונה עד 80, אפשר לומר בהכללה מקובלת:
ראשון הדוברים היה מנהל חטיבת השיווק של חברת הנדל"ן, אסף כהנר. רחוב הרצל, סיפר למאזינים, הוא הרחוב הראשון בתל אביב. נהוג להתייחס אליו רק ממגדל שלום עד רחוב סלמה, אבל הוא ממשיך עד רחוב קיבוץ גלויות, והפרויקט שלנו ברחוב הרצל 105, הוא בעצם במרכז הרחוב.
"האזור נקרא גבעת הרצל", הוסיף כהנר, "ושיווקית", הודה במפתיע, "אימצנו את השם גבעת פלורנטין". מנהל שיווק שמודה בטריק שיווקי למטרות מסחריות, קצת פחות חשוד בעיני.
אחר כך דיבר כהנר בשבחי הבניין בהרצל 105, שניצב במפגש רחובות (הרצל, הסדנה ובר יוחאי) ולפניו יש מין רחבה גדולה, "שתישאר לתמיד". כך נראית הרחבה הזו כיום:
--
כהנר סיפר שלשתי הקומות של הבניין הקיים יתווספו, מכוח זכויות הבנייה, שש קומות; סך הכל 56 דירות, רובן "דירות ילד ראשון", כהגדרתו, דירות לרווקים או למשפחות צעירות -- שניים וחצי חדרים, 50-60 מטרים רבועים, כולל שבעה מטר מרפסת. "כששואלים אותי איך מכניסים משפחה ל-50 מטר", התבדח, "אני עונה, כמו שמכניסים שני פילים לחיפושית" (עוד הפתעה: מנהל שיווק עם חוש הומור).
בקומות העליונות (קומות 7-8) יהיו פנטהאוזים גדולים יותר, בני שתי קומות. חניה לא תהיה לכולם, והיא בתשלום; אבל בכל הדירות, חזר והדגיש, גובה התקרות הוא 3.60 מטר, הרבה יותר מה-2.75 המקובל. מה שנכון נכון.
הדובר הבא, רן אפרת, סיפר איך התאהב בפלורנטין כשהיה סטודנט וטיפל בילד בשכונה, במסגרת פר"ח. מאז, כבר 20 שנה, הוא עוסק בפרויקטים של נדל"ן בסביבה. אפרת תיאר את תהליך ההתפתחות שצפוי לאזור, על פי תוכנית המתאר "תל אביב 5000": מאות יחידות דיור שייבנו בפרויקטים רבים; תהליך שיימשך שבע או עשר שנים, "ויהפוך את האזור לרמת אביב, כולל שטחים ירוקים". הוא גם הסביר מדוע ההשקעה בדירות קטנות, שלהן יש ביקוש גבוה, היא הכי משתלמת.
להנות מהילת פלורנטין
הנדל"ניסטים, אגב, קוראים לתהליך שמתרחש כעת בסביבה "זליגה של פלורנטין דרומה ומזרחה", וכהנר, שכתב לרגל האיוונט, פוסט ארוך בפייסבוק, מסביר בו כי "הזמן, הדמוגרפיה וההתפתחות העירונית אינם עוצרים, ושטח שכונת פלורנטין, שהיה די בו להכיל את הביקושים לפני עשור, כיום אין בו להכיל את כמויות הצעירים הנעים לתוכה. התוצאה היא תהליך איטי אך יציב של התפשטות גיאוגרפית לסביבותיה של השכונה, וליצירתן של שכונות לוויין – בעיקר מדרום לשטחה ההיסטורי של פלורנטין... להערכתי שכונת פלורנטין הוותיקה, שעברה תהליך השבחה נאה בשנים האחרונות, נמצאת בסף מיצוי, היצע הקרקע וערכו לא מאפשרים גל השבחה משמעותי נוסף, לפחות בנקודת הזמן הזו. כדי ליהנות מהילת 'פלורנטין', אך גם מקפיצת ערך, צריך לנוע מעט מזרחה ודרומה מהשכונה הוותיקה. שם נמצאות, ולשנה-שנתיים הקרובות בלבד, ההזדמנויות הבאות".
הדובר השלישי באיוונט, מעצב הפנים דניאל חסון, הציג לקהל את שני דגמי הדירות המתוכננות בבניין:
--
אחר כך תאר חסון את גולת הכותרת של הבניין: חלל שיתופי לעבודה ולאירוח. "נכנסים לבניין", הוא אמר, "עולים במעליות ויוצאים אל החלל הזה" -- שבו יהיו פינות ישיבה ועבודה, כך שמי שרוצה לארח חברים יכול לעשות זאת שם ולא בדירה:
גם בבניין הקיים יש פטיו פתוח לשמיים, שנראה חמוד ובהחלט שיתופי:
כך נראה מסדרון הכניסה לבניין הקיים המוביל למעלית:
וכך נראים המסדרונות בקומת המגורים:
--
"מוצר אדיר לאנשים עם סבלנות"
אחר כך חזר המיקרופון לידיו של כהנר, שעבר לתכלס: הפרויקט נמצא בשלב אישור התוכניות; הבנייה תחל בעוד כשנה וחצי, ועד שיגיע מפתח לדירה יעברו בסך הכל כשלוש שנים וחצי. "זה מוצר אדיר לאנשים עם סבלנות", הוא אמר. "אנחנו מוכרים חלומות"; 20 עד 30 אחוז מהדירות כבר נרכשו (המחירים, אגב, נעים במודעות בין 1,690,000 לשלושה מיליון שקלים ויותר); את הדירות הקיימות בבניין אפשר לרכוש כבר עכשיו; הפוזיציה היא של 900,000 שקל (במילים פשוטות -- זה הסכום שצריך לשים כעת).
בקומה השנייה כאן, הוסיף, מחכים לכם אנשי השיווק שלנו; כל מי שלובש חולצה עם הכתובת "רילוקיישן פלורנטין" יכול למכור לכם דירה; בדרך כלל ההסבר על העסקה דורש כשעה וחצי, כעת נוכל להקדיש רק כעשרים דקות. בהמשך השבוע אפשר לבוא ולקבל הסבר מלא. במשרד שלנו, ממול, יושב עכשיו עורך דין ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן (את זה הוא אמר פעמיים), ובעשרת הימים הקרובים אנחנו מעניקים לרוכשים מענק של 40 אלף שקל.
בקומה השנייה היו באמת המון סוכני מכירות והמון ניירות מודפסים עם הדמיות ושרטוטים של דירות שאפשר לקחת, כולל מפה מפורטת של דרום תל אביב, שבה מסומנים הפרויקטים של חברת הנדל"ן.
לאחר הביקור בקומה השנייה, הוזמן הקהל לשוב למבואה ולהאזין להרצאה של יעל שפירא על ג'נטריפיקציה ואומנות הרחוב בשכונה. בזה קשה לחדש לי, אז הלכתי. על שולחן קטן לצד המטבחון הנייד עמדה קערה עם תערובת לפלאפל, ובאוויר כבר נישאו ריחות של שמן טיגון. אין ספק אנחנו בפלורנטין.
בניין ייחודי, חריג בסביבתו
הבניין המדובר בהרצל 105 נמצא ממש לא רחוק ממקום האירוע, והשכם בבוקר יום ראשון הלכתי להציץ בו. חייבים להודות שהוא מיוחד במינו וחריג בסביבתו:
--
--
כשחזרתי הביתה פניתי למסך. גוגל גילה לי שבמרץ 2014 אירע באחת מהדירות בקומה הראשונה בבניין פיצוץ של בלון גז, שגרם לפציעתם של שלושה, אחת מהם קשה; ובמאי 2016 נהרג שם פועל בנפילה מגובה, על פי עדכון של זק"א. לא נעים.
מתיק הבניין באתר העירייה למדתי שעל הגשת התוכניות לבניין החדש חתום אדריכל שמעון מרמלשטיין, שאת שמו ראיתי מתנוסס על בניינים רבים בפלורנטין. "אתה מלך השכונה", אמרתי לו בטלפון. "נסיך", הוא אמר, "כי את המלך הורגים". מרמלשטיין, מתברר בשיחת הטלפון, הוא גם סופר ומשורר, שפרסם עד כה שני ספרים וזכה בפרסים ספרותיים. "למה אתה מקדיש יותר זמן?" שאלתי. "לפרנסה", הוא אמר. "ומי תכנן את הבניין הקיים בהרצל 105?" שאלתי. "אני", הוא אמר, "20 שנה אני בעסק הזה".
תחילה, הוא מספר, תוכנן הבניין למלאכה ולמשרדים, רק בהמשך בוצעה וריאציה למגורים ולמסחר. אבל העסק הסתבך כשהתברר שבאזור יש מוקדי זיהום ממפעל למתכות ומפעל לצמר גפן, שפעלו בסמוך. המזהמים פונו, השטח הוכרז נקי כעבור שלוש שנים, והבנייה שהחלה ב-1998הושלמה ב-2001. כאן נקטעה שיחתנו כיוון שלמרמלשטיין יש שבוע עמוס.
אבל לא צריך את מרמלשטין, שתכנן ב-1995 גם את התב"ע לאזור כולו, כדי להבין שהבניין החדש, שיקום על בסיס הבניין הקיים בהרצל 105, יבלוט פחות ממנו בסביבה המתפתחת, שבה עומדים כבר כמה וכמה בנייני מגורים חדשים:
--
ובשטח ניכרים כבר סימנים לבניינים נוספים:
הסביבה כולה נקרעת עכשיו בין עברה לעתידה, אבל עם הבטחות להצמיח בה "קומפלקס ניו יורקי" כדאי להיזהר. כבר נעשה ברחוב ניסיון כזה. ב-2009 נפתחה בהרצל 117 ברעש גדול, גלריה "קונטמפוררי" של רוני פורר. "ממש גלריה ניו יורקית", אמרו עליה אז. אך עם מותה לא נשמע בכי תמרורים:
החיים הישראליים חזקים מחלומות על ניו יורק, ואת מקומה של הגלריה תופס כיום אולם תצוגה של רהיטי משרד:
מנגד, כמו שנהוג עכשיו לומר, מצדו המזרחי של הבית בהרצל 105, ברחוב הסדנה, נפתחה באחרונה HYDROTLV, חנות באווירה אמסטרדמית דווקא, שהולמת יותר את השכונה:
על הפלייר של החנות החדשה, שחולק בתיבות הדואר בשכונה, נכתב: "בס"ד. הגיע הזמן להיפרד מהדילר! ציוד לגידול ביתי". כל אחד מבין של מה.
ומנגד, פעם שנייה, ממש מעבר לרחוב בכיוון מערב, יש להרצל 105 שכן מיתולוגי – מרצפות גלוסקא, מוסד של ממש. מפעל למרצפות מצוירות שעובד מאז 1936. כשחלפתי שם ביום ראשון בשעת בוקר מוקדמת, התריס בחזית היה סגור:
אבל הכניסה האחורית, בסמטת הש"ך, היתה פתוחה והפועלים כבר עבדו במרץ. אבנר גלוסקא, בעל הבית, אמר בוקר טוב בחיוך גדול והראה לי פסלים וציורים שהוא מצייר ביציקות בטון:
"בעשירי אני בן 80", הוא אמר, והתכוון לחודש אוקטובר. התעלפתי. בן 80 ועובד ויוצר. "מה דעתך על השינויים שעובר האזור?" שאלתי אותו. "אה", הוא אמר, ועשה תנועה מבטלת עם היד, "גם האוכלוסייה משתנה". הוא צודק, וזה בדיוק מה שמשמח את נערי הנדל"ן, שמשווקים דירות עם בראנץ' נדיב ומפנק במתחם אופנתי למעצבים ויוצרים.
אכן:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
