אחרי שנים של חינוך ילדי ישראל, מיכל דליות ("סופר נני") קיבלה על עצמה אתגר גדול יותר: לפתור את הבעיות הפדגוגיות של מיליארד סינים. דליות נשאה לאחרונה שורת הרצאות באוניברסיטת וואנזו בסין, וחזרה משם עם תעודת פרופסור לשם כבוד המתנוססת כעת על קיר משרדה. "ההורים הסינים נמצאים בבעיה בעקבות מדיניות הילד האחד", מסבירה דליות. "הם גידלו את ילדם היחיד כמו קיסר, וילדים שגדלים כך חושבים שהכל מגיע להם ובועטים בגיל צעיר. הם מפונקים, לא חברותיים, לחוצים ולא משתפים פעולה. הלחץ מוביל לפעמים לפגיעה עצמית והתאבדויות. הסברתי לסינים ששיטות החינוך הנוכחיות שלהם לא מעודדות יצירתיות ויזמות".
את מומחית לתרבות סין? איך את יכולה לעזור להם?
"אני מביאה לסינים גישה חדשנית. חשוב להם שלילדים יהיו ציונים טובים כדי שיתקבלו לאוניברסיטה ויבטיחו את עתידם, אך בדרך הם מזניחים צדדים אחרים. אני אומרת להם שחייבים לתת לילד ליפול ולהיפצע, חייבים לאפשר לו לשחק עם חברים בכדור ולא רק לרשום אותו לחוג כדורסל, כי אלה שני דברים שונים. ילדים לומדים הכי טוב תוך כדי הנאה ולכן בבית הספר הם לומדים הכי פחות. בשנתיים הקרובות אטוס לסין כל כמה חודשים, להעביר הרצאות וסדנאות".
במשפחה הישראלית את בטוח מבינה, מה הצרה הכי גדולה של ההורים פה?
"במעט הזמן שיש להורים עם הילדים, הם עסוקים בנייד. אם אבא קורא עיתון והילד מבקש ממנו משהו, הוא יוריד את העיתון ויתייחס אליו. מהנייד הוא לא יוריד את העיניים בכזאת קלות, הנייד שואב את כל תשומת הלב".
דליות מעלה נקודה רגישה: ההתמכרות שלנו, המבוגרים, למסכים לא מטרידה אותנו - אבל כאשר הילדים שלנו מתמכרים אליהם, אנחנו רואים בזה בעיה ומחפשים לה פתרונות. בספר ילדים חדש - "עוד תכנית אחת ודי" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן) - דליות ועפרה שפר־ברוש, מנחת הורים, מבקשות להציע דרך לטיפול במכורי מסכים.
הן מספרות על משפחת אזולאי מחולון, שהתאומים שלה, יוני ואיתי, התמכרו למסך הקטנטן: "הם רק רוצים לשבת מול מסכים - מחשב, טאבלט, טלוויזיה או הטלפון של אמא". דליות מציעה להם ולמשפחות דומות להחזיר את השלט לידי ההורים, להקציב זמן למסכים ולהקפיד על התכנים בהם. הספר מסתיים במכתב מדליות, שמעודד הורים להחליט על דרך פעולה, לתווך אותה לילדים ולהישאר נחושים ועקביים בביצועה לאורך זמן: "המסכים כאן והם יישארו כאן", היא כותבת. "הדרך להתמודד עם הרצון והצורך של הילדים לשבת עוד ועוד מול הטלוויזיה, הטאבלט והסמארטפון - היא להיות ער למשמעות הדברים ולהציב גבולות".
אני לא מבינה מה הבעיה הגדולה עם מסכים. כל הילדוּת שלי הייתי מול מחשב וטלוויזיה ולא הפכתי לזומבי.
"הבעיה לא מצויה במסכים עצמם, אני לא טכנופובית ולא דורשת למנוע לחלוטין צפייה במסכים. גם התכנים הם לאו דווקא הבעיה. הבעיה טמונה במנגנון השיווקי ברשת, שמבוסס על כך שככל שיותר ילדים צופים בתכנים ועושים יותר לייקים - עולות ההכנסות מפרסום. זה מעשיר את יצרן התוכן ולא את עולם הילד. המסך נועד לשרת את המסך, לגרום לילדים להתמכר וללכוד את נפשותיהם לצרכים כלכליים ומסחריים.
"פעם ילדים עשו המון דברים: הסתובבו בשכונה, רכבו על אופניים ולא
הייתה דאגה סביב צפייה בטלוויזיה, כי ההורים ידעו שהילדים צורכים תכנים שנועדו לילדים, והילדים המשיכו להיות ילדים. אבל עכשיו נכנסו לתמונה מחשב, טאבלט וטלפון נייד שמחוברים לאינטרנט ומאתגרים את ההורים.
"קל לפנק ילדים, לקנות להם הכל, להתרפס מולם, לא להציב להם גבולות ולחשוב שהם מהממים. למה להיות אמא רעה או אבא רע? המחשבה הזאת מגיעה לקצה כשההורים מבינים שהמסכים מזיקים לילדים שלהם. הם פוגעים בראייה שלהם, ביכולת שלהם להתחבר ואפילו משפיעים על מצב הרוח. אם ילד שלוקחים ממנו את הטאבלט מגיב באלימות ואגרסיביות שהוא לא מפגין במקרים אחרים - כשלוקחים לו ממתק או מבטלים טיול - נראה שזה מעורר אצלו דברים לא טובים ולכן זה צריך להיות בפיקוח".
ומה לגבי ילד שמחפש משהו בגוגל ומגיע בטעות לפורנוגרפיה?
"התכנים ברשת לא תמיד מותאמים לילדים. הם מחפשים את דורה ועלולים להגיע לנערות ליווי, אבל אני לא יודעת למה רק פורנוגרפיה מלחיצה הורים. התעללות בבעלי חיים זה לא נורא? ולצפות בפעילי דאעש כורתים ראשים? זה המקום שבו הורים מבינים שהם נדרשים להגביל, להגיד 'לא', לקחת, כי רוב הילדים לא נותנים את הנייד כשמבקשים מהם. ובקשר לפורנוגרפיה, זה לא חדש. בשלב מסוים כולנו למדנו על סקס גם בלי הסבר מההורים, אבל היום ילדים נחשפים לזה בשלב מוקדם מדי ואפילו לא מתוך סקרנות. כשילד בן שמונה רואה פורנוגרפיה, מבחינתו זה סרט דוקומנטרי ומכיוון שאף אחד לא הסביר לו אחרת, הוא בטוח שככה זה צריך להיות. חייבת להיות התערבות הורית ותיווך, להסביר שאלה סרטים דמיוניים כמו על גיבורי־על, דרקונים ומפלצות. במציאות החיבוקים, הנשיקות והקרבה באים מתוך כיף, הנאה, אהבה, התקשרות ויחסים. ילדים זקוקים לחינוך לערכים מגיל שלוש. צריך לומר להם שהגוף שלהם ברשותם, ללמד אותם על ערכי המשפחה ועל מה נחשב ראוי בחברה".
מותג בהתרחבות
הספר החדש מצטרף לסדרת מוצרים הולכת ומתרחבת של המותג "מיכל דליות לילדים". סדרת הספרים שלה עם שפר־ברוש יצאה לאור לראשונה ב־2012. הספרים מתארים קונפליקטים משפחתיים ואת הפתרונות של דליות עבורם. "אבל הוא התחיל" עסק במריבות אחים, "בתיאבון, רוני" באתגרים לצד שולחן האוכל ו"לילה טוב, עומר" במאבקי הירדמות.
הספרים מיועדים לילדים או להורים?
"הילדים יכולים להזדהות עם דמויות הילדים בספר שמתנהגות 'לא טוב' כמותם. אם ההורים יחליטו להיעזר בפתרון שהספר מציע, הילד שקרא אותו יוכל להיות שותף בשינוי שעושים בבית, כי הוא יבין את ההיגיון שבו".
אלה ספרים דידקטיים?
"ניסיתי להתרחק מדידקטיקה. אני הייתי מעדיפה לקרוא להם ספרי הרפתקאות, אבל יש להם מטרה: לעזור להורים לעצור את ההתנהגויות המפריעות של הילדים. כשילדים קוראים שההורים של יוני ואיתי לקחו להם את השלט, הם לומדים שזאת דרך פעולה שהורים יכולים לנקוט. זאת רמה גבוהה של הזדהות - הבנת ההתנהגות שלהם עצמם וההחלטה של ההורים לשינוי המצב".
בגיל הזה לא חשוב יותר לעודד לאהבת קריאה? להקריא להם ספרים שובבים וכיפיים שמפתחים את הדמיון, במקום לנסות לחנך בעזרתם?
"בכל ספר ילדים יש תובנה, מטרה או מסר חינוכי בין השורות".
קיבלת ביקורות קטלניות על הספרים. למשל, על ספרך האחרון במוסף הספרים של "הארץ". איך הרגשת?
"אם אני רואה ביקורת שלילית, אני סוגרת את העיתון, לא מעניין אותי לקרוא דברים רעים על עצמי. אני מייצרת מוצרים כמה שיותר טובים, מתוך הבנה שרבים יאהבו אותם ומעטים לא".
הרשת מלאה פוסטים נגד הגישה שלך.
"מזמן הבנתי שלא אצליח לגרום לכל האנשים לאהוב אותי ואת הדרך שלי. כולם יודעים שאני אוהבת, מעריכה ומכבדת ילדים. לפעמים אני קשה איתם, כי אני יודעת שזה לטובתם".
בנים פמיניסטים
דליות (67), נשואה, אם לארבעה וסבתא לתשעה, לא מתכוונת לפרוש בקרוב. עוד כשהייתה בת 16 ידעה שהיא רוצה להיות מורה ואת התקופה הנוכחית היא רואה כשיא הקריירה. מגיל 20 עסקה בהוראה בבתי ספר ובגנים. בגיל 35 התעייפה ופנתה לתחומים אחרים: ניהלה סניף של חברת כוח אדם, הייתה מזכירה של בכירים. "העיסוקים האלה נגמרו לי מהר, כי הם לא נתנו לי מענה רגשי, נפשי וקוגניטיבי", היא אומרת. בגיל 40 התחילה ללמוד הנחיית הורים בשיטת אדלר ובמקביל פתחה גן. בתום ארבע שנות הלימודים סגרה אותו והתמקדה בהנחיה.
יש לך מסר לנשים שנמצאות בין לבין, כמו שאת היית?
"להתנסות ולחפש. אני אישה אמיצה. אני לא פוחדת להתפטר,
להתחיל עבודה חדשה, להעז ולהיכשל. אני קופצת על רכבות נוסעות - לפעמים נופלת, לפעמים מתקדמת".
כיום היא משדרת תוכנית רדיו ב־103FM; מרצה; עומדת בראש תוכנית ליועצים משפחתיים לפי גישתה, בשיתוף מכללת לוינסקי לחינוך ומכללת אוהלו בקצרין; מאמנת אישית ולעתים מנחה תוכניות מיוחדות של "סופר נני" בערוץ 2.
מהי שיטת מיכל דליות? היא שונה משיטת אדלר?
"אדלר הוא הבסיס, אבל הגישה שלו כבר בת 80 - אני מדברת בשפת 2017".
הורים מצפים ממך לפתרון לכל. התואר "סופר נני" מכביד עלייך?
"אני צריכה להיזהר בדבריי, אבל זה לא מכביד על הכתפיים שלי. יש לי אחלה כתפיים".
את פמיניסטית?
"כן, והבנות שלי עוד יותר, הכלות שלי עוד יותר, וגם הבנים שלי - גאוותי הגדולה - פמיניסטים".
האווירה בישראל משפיעה על התא המשפחתי?
"מאוד. החיים שלנו לחוצים, אנחנו אלימים, בוטים ולא פתוחים לשיח. יש מי שמלבה שנאה והיפרדות. האתוסים שלנו הם שואה וצבא, האבות יוצאים למילואים וחוזרים הביתה עם ביעותים. הילדים מסתכלים למעלה ורואים את ההורים ומעליהם את אנשי הציבור, כך שיש להם מודלים בעייתיים".
שיטת דליות לריסון המסכים
======================
1. בלי מסכים עד גיל שנתיים.
2. אפשרו לילדים שעת מסכים ביום: חצי שעה בבוקר, בזמן שמתארגנים ליציאה; חצי שעה בערב, בזמן שמכינים ארוחת ערב.
3. התאימו את התכנים לשלב ההתפתחותי של הילד.
4. תהיו עקביים בהגבלות שהטלתם.
5. אל תשאירו טלוויזיה דולקת סתם כך.
